חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: המבקש הגיש בקשה לפי חוק קביעת גיל בטענה שנולד בתימן בשנת 1942, אך אינו יודע את החודש והשנה המדויקים, ומבקש לקבוע תאריך לידתו לצורך זכאות לגמלת נכות מקצועית בקרן הפנסיה של המשיבה 3. קרן הפנסיה חישבה את גילו לפי תקנונה כאילו נולד ביום ה-1 בינואר 1942 ולכן אינה מכירה בזכאותו לגמלה. המבקש התייחס בסעיף 10 לבקשה לכך שקביעת הגיל בתעודת הזהות תאפשר לו לקבל את הגמלה. המשיבה 3 טענה כי הסמכות הייחודית לדון בסכסוך בינה לבין המבקש בנוגע לזכויותיו נמצאת בידי בית הדין האזורי לעבודה, וכי לבית המשפט לענייני משפחה ושלוחם אין סמכות לדון בבקשה זו. כמו כן, ציינה המשיבה כי תקנונה מכתיב כי במקרה בו אין תאריך לידה מלא אלא רק שנה, ייחשב ה-1 בינואר כתאריך הלידה לצורך זכויות במוסד. השופט דן במספר סוגיות משפטיות, בין השאר האם חזקה החוקית לקביעת גיל חלה רק בבית המשפט לענייני משפחה או בכל רשות שיפוטית, האם במקרה בו יש סכסוך עם המוסד על הזכויות יש להורות על התביעה בבית הדין לעבודה, והאם גיל הוא מעמד משפטי או עובדה. השופט ציין כי לפי הפסיקה והחוק, קביעת גיל לפי חוק קביעת גיל מחייבת את כל העולם, אך גם בהתאם להסדר בתקנות ניתן להגביל את מטרת הבקשה כך שתחול רק כלפי צד מסוים. במקרה הנוכחי, המבקש מודה כי מדובר בסכסוך מול המשיבה 3 בלבד ואין לו עניין בקביעה כלפי כל העולם. לפיכך, השופט קבע כי הסמכות הייחודית לדון בסכסוך כזה נמצאת בידי בית הדין האזורי לעבודה, וכי יש להדחות את הבקשה. כמו כן, הובהר כי חזקה שבסעיף 12 לחוק הכשרות המשפטית חלה באופן שווה על כל רשות שיפוטית, אך במקרה זה ניתן יהיה לדון בה במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה.

תוצאה: הבקשה לקביעת גיל נדחתה מאחר והסמכות לדון בסכסוך בין המבקש למשיבה 3 היא בידי בית הדין האזורי לעבודה; אין צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בערר זה נדונה החלטת בית משפט השלום בירושלים שהורתה לשחרר שני משיבים בתנאים מגבילים לאחר שהועמדו לדין בעבירות גניבה, חבלה, פריצה והחזקה בלתי חוקית. בית משפט קמא מצא שיש ראיות לכאורה לגבי כל העבירות, למעט השלוש של ניסיון גניבת רכב, שם היה ספק לגבי היסוד הנפשי הנדרש. כן נקבע עילת מעצר כפולה – חשש לפגיעה בביטחון הציבור והימנעות מהליכים משפטיים לאור מקום מגוריהם מעבר לקו הירוק ולרשות הפלסטינית. בחר בבחינת אפשרות לשחרור בתנאי ערבות כספית וכפיית איסור שהייה בישראל אלא לשם הגעה למשפט. העוררת טענה כי משקלי הערבות נמוכים מידי וכי יש סיכון ממשי שהמשיבים לא יתייצבו למשפט עקב מקום מגוריהם. הסניגורים טענו לקשיים במימון הערבות אך סברו כי ההחלטה נכונה. בית המשפט העליון אימץ את הערכת בית משפט קמא לראיות לכאורה כהערכת סיכויים סבירים להרשעה, וציין כי חשש בריחה מאימת הדין מוצדק בהתחשב בחומרת העבירות והעונשים הצפויים. בהתאם לכך, נקבע כי ניתן לקיים את החלטת בית המשפט קמא, עם החמרה בתנאי השחרור – הגדלת סכום הערבות הכספית ומציאת ערבויות מצד אנשים עם תעסוקה והכנסה קבועה. לשאר תנאי השחרור לא יחול שינוי. נקבע כי אם גם תנאים מחמירים אלו לא יביאו להתייצבות, ייתכן ויהיה צורך במעצר ממש עד תום ההליכים. הוחלט לדחות את הערר תחת התנאים המחודשים.

תוצאה: הערר נדחה תוך החמרת תנאי השחרור – הגדלת סכום הערבות ומינוי ערבויות הולמות, והותיר את שחרור המשיבים בתנאים מוגברים עד תום ההליכים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור מתייחס לפסק דין של בית הדין האזורי בירושלים, בו נקבע כי המערער עבד כטכנאי בחברה העוסקת במכירת ותחזוקת מכונות צילום ודפוס, והועסק במשך כשבע שנים. הוא חתם על חוזה סיום עבודה הכולל התחייבות להימנע מעיסוק במתן שירות ושיווק למכונות האלה במשך שלוש שנים לאחר סיום עבודתו, וכן התחייב לשמור על סודיות מידע מקצועי ומסחרי. החברה שילמה לו פיצויי פיטורים בכפוף לתנאים אלה. לאחר מכן טענה החברה כי המערער הפר את התחייבויותיו בכך שעבר לעסוק במתן שירות והשיווק בניגוד להסכם, וכן כי ההסכמה לתשלום הפיצויים ניתנה תוך מצג שווא מצדו. בית הדין האזורי מצא כי אכן הפיר המערער את התחייבויותיו והעניק פסק דין המחייב אותו להשיב את כספי פיצויי הפיטורים שקיבל בצירוף ריבית והצמדה. כמו כן נדחתה טענתו של המערער כי זכאי לפיצויי פיטורים בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה, וזאת בין השאר משום שהצהיר בכתב הסיכום כי בעצמו הביא לסיום הקשר התעסוקתי ואינו זכאי לפיצויים מכוח החוק. בית הדין האזורי קבע כי ההסכם שנחתם מהווה התחייבות תקפה וכי זכויות הצדדים מוסדרות לקראתו. בערעור טען המערער כי לבית הדין האזורי אין סמכות לדון בתביעה שכן מדובר בתקופה שלאחר סיום עבודת; וכי לא חויב בהחזרת פיצויי פיטורים לפי החוק. בית הדין העליון דחה טענות אלה וקבע כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעות הנובעות מיחסי עבודה, גם לאחר תום העבודה, וכי הסכם סיום העבודה והפיצויים שניתנו אז נחשבים כהסכמה חוזית המחייבת. המסגרת העובדתית שהייתה לפניהם הובילה להחליט כי המערער הפר את התחייבויותיו ולכן בית הדין האזורי פעל כראוי וחייב אותו בהחזר כספי. כמו כן נדחו טענות זכאותו לפיצויי פיטורים עקב הרעה בתנאים. בנוסף, נגזר על המערער לשאת בהוצאות הערעור.

תוצאה: הערעור נדחה. המערער חויב להשיב את סכום פיצויי הפיטורים שקיבל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, לאור הפרת התחייבויותיו על פי החוזה. בנוסף, נדחו טענותיו לזכאות לפיצויי פיטורים עקב הרעה בתנאי העבודה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: חברת גסטטנר (ישראל) בע"מ עסקה במכירה ותחזוקת מכונות צילום ודפוס. עובד ששירת בה כטכנאי במשך שבע שנים ביקש לסיים את עבודתו, והצדדים חתמו על חוזה המסדיר את סיום העבודה. בחוזה נקבע כי העובד מתפטר מרצונו ולפיכך אין לו זכות לפיצויי פיטורים על פי חוק, אולם החברה תשלם לו פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין בתנאי שימנע מעסוק בענף לתקופה של 3 שנים וישמר סודיות. בחוזה נקבע כי במקרה של הפרת התחייבויות העובד – רשאית החברה לתבוע השבת פיצויי הפיטורים ששולמו עם ריבית.

תוצאה: בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור של העובד וחייב אותו בהחזר פיצויי הפיטורים שקיבל לפנים משורת הדין, בשל הפרת ההתחייבויות החוזיות, כגון הגבלת העיסוק ושמירת סודיות. נקבע כי לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה לאחר סיום יחסי העבודה ובתנאי החוזה שסוכמו בין הצדדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במסגרת תביעה להגדלת מזונות שהגישו שלוש בנות קטינות נגד אביהן, ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הקטינות במטרה להבטיח ביקוריהן אצל האב. האם ביקשה לבטל את הצו ולהעביר את הקטינות לארה"ב לצמיתות, וטענה כי האב הזניח את הקטינות וכי זכויותיהן לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כוללות את חופש היציאה מהארץ. האב התנגד וטען שפגיעה בזכותו לראות את בנותיו תפגע בטובתן. השופט הציג בפסק דינו תקדימים משפטיים, בעיקר פסק דין קנדי, וקבע מספר קריטריונים משפטיים לבחינת בקשות לעקירת קטינים עם ההורה המשמורן למדינה אחרת, בהם טובת הילד לשהות עם המשמורן, קשר הילד להורה המבקר, סיבת העקירה, גודל המרחק בין ההורים, משאבים כלכליים ודעת הילד. בפסק הדין נקבע כי טובת הקטינות היא להישאר עם האם בישראל, אך אין לאפשר העקירה לארה"ב בשל פגיעה בשיח הקשר עם האב. נקבע כי זכותו של האב לראות את בנותיו עולה על הזכות העקרונית של הקטינות לצאת מן הארץ לצמיתות, וכי היציאה מהארץ אמורה להיות מוגבלת לביקורים בלבד, כפי שאושרו בעבר. הבקשה לביטול צו העיכוב נדחתה, והאם חויבה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לנתבע.

תוצאה: הבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד הקטינות נדחתה, וזאת על בסיס טובת הילדות ושמירה על זכות האב לראות את בנותיו. היציאה מהארץ תאושר רק לביקורים מוגבלים, והאם חויבה בהוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה נדון ערעור על דחיית תביעת דמי אבטלה של עובדת שהתפטרה מעבודתה לאחר חופשת לידה במטרה לטפל בילדה הבכור. החוק הקובע את זכאות לדמי אבטלה הוא חוק הביטוח הלאומי, אשר מגדיר זכאות רק למי שהפסיק את עבודתו שלא מרצונו או שהתפטר "בהצדקה". תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי מפרטת סיבות להיחשב להתפטרות מוצדקת כגון מצב בריאותי לקוי או הרעה משמעותית בתנאי העבודה. לעומת זאת, הפסיקה בישראל הכירה במקרים בהם ניתן להראות התפטרות מוצדקת גם במקרה של טיפול בילד, אך עם דרישה להוכיח את נכונותו של העובד לקבל עבודה תואמת שהוצעה לו. במקרה הנדון, בית הדין האזורי קבע כי התפטרות העובדת לא עונה על דרישה זו מפני שהיא נרשמה ללשכת התעסוקה כמחפשת עבודה במשרה מלאה ולא דרשה משרה חלקית שתתאים לצורכי הטיפול בילד, ואילו היא חזרה לעבוד באותו מקום עבודה בהיקף מוגבל מהתקופה שקדמה ללידה, מה שמנוגד לטענה שהיתה זקוקה לשינוי תנאי ההעסקה. הערעור על החלטת בית הדין האזורי התקבל, כשהערעור קבע כי יש לתת המשמעות כי היתה הצדקה אובייקטיבית להתפטרותה לאור העובדה כי חפשה עבודה במשרה מלאה שהייתה למעשה "חלקית" בהשוואה לשעות העבודה הוטלות עליה לפני הלידה, וזוהי התאמה לצרכי הטיפול בילד. לפיכך, זוהי התפטרות מוצדקת לפי חוק ובהתאם לזאת היא זכאית לדמי אבטלה לתקופה הרלוונטית.

תוצאה: הערעור התקבל, והמערערת נקבעה זכאית לקבל דמי אבטלה בעד התקופה שבמחלוקת. כמו כן, המוסד לביטוח לאומי חויב לשלם הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח בנוסף למע"מ.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער, איש תקשורת ומחשוב, מכר בשנת 1991 את חברת בריקום לקבוצת אדאקום במסגרת שלושה הסכמים – הסכם מכר, הסכם העסקה בו שימש כמנכ"ל ברוכשת, והסכם מוניטין בו נדרש תשלום בעבור "מוניטין" שצבר. רשות המס דחתה את ההסכם השלישי וטענה כי מדובר בהתחייבות אישית לשירות או אי תחרות, וסכום התשלום הוכר כהכנסה חייבת במס. המערער טען כי מדובר במכירת נכס מוניטין אמיתי, כולל חוג הלקוחות שגרף בעקבות מוניטין מקצועי אישי, וכי יש להכיר בכך לצרכי מס. בית המשפט בחן את טענות הצדדים וקבע כי מוניטין הם נכס בלתי מוחשי שקיים רק בשילוב עם העסק וכישוריו של האדם, ואינו ניתן למכירה בנפרד ממנו. בנוסף, נקבע כי לקוחות הם לא נכס אלא אנשים בעלי רצון עצמאי, ולכן לא ניתן "למכור" אותם או את הציפייה לקבלתם. ההבנה כי הסכם המוניטין נפרד מהעסקת המנכ"ל כהסכם עצמאי היא בלתי סבירה ואינה עומדת במבחן הלוגיקה והמשפט. התחייבות לאי תחרות כשלעצמה אינה מהווה מכירה של מוניטין, אלא ככל שהיה מדובר במכירת עסק שלם הכולל את המוניטין, ניתן לראות בנושא אחר. בנוסף, לטענת המערער כי יש בידו מוניטין אישי השייך לו ולא לחברה, לא נמצאה הוכחה חד-משמעית ויש לזיקה ברורה בין הלקוחות לעסק ו/או לחברה, וכל ההסכמים נעשו בהקשר למיזוג החברה ומכירת העסק הכולל לקוחותיו. בעקבות זאת, נדחתה בקשת המערער להכיר בהכנסות כהכנסות ממכירת מוניטין בהטבות מס המיוחדות לכך.

תוצאה: הערעור נדחה. פסק הדין התמקד בשלילת זכותו של המערער להכיר בתמורה כסכום עבור מכירת מוניטין שייכים לו עצמונית מעבר להסכם העסקה, והכנסות אלה הוכרו כהכנסות חייבות במס מלא. המערער חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח עם הפרשי הצמדה וריבית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה נדונה הטענה לפיה מינוי סגן מנהל כללי למינהל תיקשוב במוסד לביטוח לאומי היה בטל, מאחר שהשר לא ביצע את החובה החוקית וההלכתית לייצוג הולם לנשים במינהלת המוסד. המוסד לביטוח לאומי מונה שלושה רבדים: מועצה (בה יש להחיל הוראת שוויון בין המינים), מינהלה (הכוללת מנכ"ל וסמנכ"לים) ועובדים אחרים. מינוי הסמנכ"ל נעשה על ידי השר לאחר ייעוץ מועצה ווועדות מינויים. במקרה הנדון, מונה מרום לתפקיד סמנכ"ל תקשוב ללא פרסום משרה והמינוי אושר רק לאחר התחייבות כי התפקיד הבא יתפוס נציגת מין נשי, בשל המחסור בייצוג נשים במינהלת המוסד. העותרת, שדולת הנשים, טענה כי לא התקיים חיפוש אמיתי למועמדות נשים מתאימות וכי כישורי הממונה מוטלים בספק, מה שמעלה חשש למניעים זרים. בית המשפט דן בהוראות חוק שירות המדינה, חוק החברות הממשלתיות וחוק הביטוח הלאומי, וקבע כי הוראות הייצוג ההולם אינן חלות ישירות על מינוי הסמנכ"לים, אך קיימת חובה הלכתית לחפש ולפעול לייצוג הולם של נשים, כחלק מעקרון השוויון במשפט הציבורי. בית המשפט הדגיש כי עקרון השוויון מוביל לחובה פרקטית לפעול במינויים כדי להשיג ייצוג הולם ונדרש חיפוש יסודי למועמדות נשים מתאימות. בעקבות זאת הורה בית המשפט כי המינוי יימשך עד תום תקופת הניסיון, אך על השר לפעול לייצוג הולם במינוי קבע, שלא יימנה עד לזכור בחיפוש מועמדות נשית מתאימה.

תוצאה: בית המשפט אישר את מינוי הסמנכ"ל לתקופת ניסיון, אך ציווה על השר לפעול במרץ למציאת מועמדות נשית מתאימה לייצוג הולם, ולא לאשר מינוי קבוע עד שתוכל להיות מועמדת כזו; מדובר בהמשך התקופה במינוי זמני עם עמידה בחובת השוויון.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, תושב דרום אפריקה, נפגע בתאונת דרכים קשה בישראל כאשר מיניבוס בו נסע התהפך לתהום. כתוצאה מהתאונה אובחנו אצלו שברים מרובים וקרע באורטרה, כמו גם תסמונות נוספות. לאחר אשפוז ראשוני ושיקום, התובע טס חזרה למדינתו בליווי רפואי. בתביעה הועלתה חבות חברות הביטוח לגבי הכיסוי לפיצויים, והסדר גובש בין הנתבעות לחלוקת האחריות. במהלך הדיונים הושגו הסכמות חלקיות על רוב ראשי הנזק פרט להפסדי השתכרות וכושר השתכרות עתידי.

תוצאה: נקבעה נכות רפואית ותפקודית בשיעור כולל של כ-35%. הפיצויים בשל הפסדי השתכרות לעתיד נקבעו בסכום של 300,000 ש"ח בצירוף שכר טרחת עו"ד. תביעת התובע התקבלה חלקית בהתאם לממדים שנקבעו, תוך התעלמות מוחלטת מהצורך להאזין מחדש לעדות התובע והתבססות על ראיות המומחים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת, יורשת העזבון של המנוחה, בעקבות חלקו בעזבון אביו המנוח. המנוח נפטר בשנת 1983 ללא צוואה, והנתבעת היא העמותה שהוקמה על ידי המנוח. המנוחה, רעית המנוח, ניהלה את רכושם המשותף עד פטירתה. צו ירושה ניתן רק בשנת 1993, כשנה וחצי לאחר פטירת המנוחה, בו נקבע שהתובע והנתבעת יורשים שווים בעזבון המנוח. במהלך חלוקת העזבון חויב התובע לשחרור על סכום קטן בלבד שקיבל לפי הצוואה של המנוחה. לאחר מכן הגיש התובע תביעות נוספות בנוגע לזכויותיו בעזבון.

תוצאה: בית המשפט קיבל את תביעת התובע חלקית, פסק כי התביעה לא התיישנה, דחה טענות ויתור מצד הנתבעת, והורה על תשלום סכום כספי לתובע בהתאם לחלקו בעזבון אביו, כולל ריביות והוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה