חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: התובע הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד אשתו לשעבר בדרישה לביטול הסכם הגירושין, פיצוי על הפרתו ופיצוי כספי. בהסכם שנחתם בין הצדדים, עליו ניתן תוקף של פסק דין, נקבע כי המשמורת על הילדים תהיה בידי האישה וכי האב יוותר סופית על זכות לראותם או לבקרם. כמו כן, האב פוטר מתשלום מזונות והאישה התחייבה לממנם. לאחר מכן הוגשה תביעת מזונות על ידי הילדים באמצעות האישה, לטענת התובע הפרה זו פוטרת את ההסכם. בית המשפט בחן את טענות הצדדים ונעתר לפסיקה קיימת לפיה הסכם גירושין אינו מחייב את הילדים ושאין בידי האב או האם למנוע מהילדים לתבוע מזונות, אפילו אם נגד ההורים קיימות התחייבויות אחרות. נקבע כי תביעת המזונות היא תביעת הילדים ולא של האישה, ולכן אינה מהווה הפרה של ההסכם. כן הובהר שהתובע לא מסר הודעת ביטול מפורשת וללא הודעה בזמן סביר לא ניתן לבטל את ההסכם. סעיף ההסכם האוסר על יצירת קשר בין האב לילדים נחשב פסול וטל בטובת הקטינים. לפיכך, התביעה לביטול ההסכם נדחתה, לא הוענק פיצוי לתובע, והוא חויב בהוצאות משפט.

תוצאה: התביעה לביטול הסכם הגירושין נדחתה; לא נקבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם, לא ניתן פיצוי לתובע, והוא חויב בהוצאות משפט. כמו כן, סעיפים באשר למניעת קשר בין האב לילדים בוטלו כמנוגדים לטובת הקטינים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במקרה זה התקיימה שותפות עסקית בין שתי ישויות העוסקות בתחום מוצרי מזון, בה צומצמו תחומי העיסוק של כל שותף במסגרת הסכם פרישה שכלל התחייבויות לאי-תחרות ולסודיות. בהמשך, משרד הביטחון פרסם מכרז בתחום תחליפי בשר, בו התחרו הצדדים להסדר. המערערת טענה שההתקשרות עם המתחרה מהווה הפרה להסדר אי-התחרות, וכי מדובר בהסדר כובל האסור לפי חוק ההגבלים העסקיים. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הצו המניעה בטענה שמדובר בהסדר כובל האסור לפי החוק, וכי לא הוכחה עוולת גרימת הפרת חוזה מצד המשיב. הערעור שהובא להכרעת בית המשפט העליון התמקד בשאלה האם ההסדר מהווה הסדר כובל לפי חוק ההגבלים העסקיים. השופט טירקל קבע כי הסדר בין שותפים בשותפות עסקית אינו הסדר בין "בני אדם המנהלים עסקים" ולכן אינו נחשב להסדר כובל לפי החוק, וכי ההסדר הינו הסדר פנימי בלבד בין שותפים שאינו פוגע בתחרות החופשית בשוק. לעומתו, השופט גולדברג והשופטת דורנר דחו את הערעור וקבעו כי ההסדר מהווה הסדר כובל לפי סעיף 2(ב)4 לחוק משום שהוא מגביל את סוג המוצרים שהשותפים יכולים לייצר. הם דחו את טענת המערערת שההסכם מהווה מכירת עסק בשלמותו ועל כן פטור מהגדרה זו. כמו כן, הובהר כי האינטרס הציבורי בקיומה של תחרות חופשית גובר על האינטרס הפרטי בין השותפים, ובהקשר זה יש לאכוף את איסור ההסדרים הכובלים. ברוב הדעות נדחה הערעור, הן מסתמכות על מטרת חוק ההגבלים העסקיים ומדגישות את חשיבות שמירת התחרות והגנה על הציבור מפני הסדרים המגבילים תחרות בשוק.

תוצאה: בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי ההסכם מהווה הסדר כובל האסור לפי חוק ההגבלים העסקיים, לא ניתן להחיל עליו את הפטור למכירת עסק בשלמותו, וכי יש להגן על התחרות החופשית הציבורית על פני ההגנות החוזיות הפרטיות בין השותפים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בתביעה לפיצוי עבור נזק נפשי שנגרם בעקבות מותו של אב התובע בתאונת דרכים. התובע, שנפגע פיזית בתאונה, הוכיח כי נותרה לו נכות נפשית קבועה של 15% עקב תגובת אבל כרונית, כפי שקבע מומחה מטעם בית המשפט. המרכז במחלוקת הוא האם נכות זו עומדת בקריטריון הרביעי של הלכת אלסוחא, המחייבת הוכחת נזק נפשי קשה ומשמעותי לפיצוי. הלכת אלסוחא מציבה ארבעה קריטריונים לזכאות לפיצוי בנזק נפשי: זהות התובע (קרוב מדרגה ראשונה), התרשמות ישירה מן האירוע, מידת הקירבה למקום ולזמן האירוע, והיקף הנזק הנפשי. הצדדים לא התקשו לגבי שלושת הקריטריונים הראשונים אך חילוקי דעות קיימים לגבי ההיקף והחומרה של הנזק הנפשי.

תוצאה: התביעה לפיצוי בגין נזק נפשי נדחתה מחמת שלא הוכח נזק נפשי קשה ומשמעותי כנדרש לפי הלכת אלסוחא, אך ניתן פיצוי מוגבל של 20,000 ש"ח עבור כאב וסבל והוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, שנפגע בתאונת דרכים בשנת 1994 ונקבע כי זו תאונת עבודה, טען לנכות רפואית בעקבות השבר בכתף ימין של עצם הבריח ורגישות בחזה ושתי הכתפיים. בית המשפט מינה מומחים אורטופדי וכירורג חזה כדי לבחון את נכותו, והם קבעו כי לא נותרה לו נכות רפואית עקב התאונה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת לגבי הטלת הוצאות אחד המומחים, פרופ' ילין, שביצע את הבדיקה בתחום כירורגיית החזה. הנתבעת הסכימה לשלם לתובע סכום פיצוי יחד עם שכר טרחה לעורך הדין, אך טענה כי יש לקזז מהפיצוי את שכר טרחת פרופ' ילין. בדיון הובהר כי לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים יש להקפיד שנפגעים יישאו בהוצאות מומחים אלא אם בית המשפט קבע אחרת. שיקול דעת בתי המשפט נוטה להטיל את ההוצאות על הנתבעת במקרים בהם קיימת סבירות נכות רפואית ניכרת. השופטת קבעה כי מינויים של שני המומחים בתיק היו ענייניים, ולכן הוצאות שכר טרחת פרופ' ילין יחולו על הנתבעת. בנוסף נטען כי זכותו של התובע לבחור לנהל את התביעה לפי דרכו ואין להטיל עליו הוצאות בגלל שלא מיצה את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, שכן החוק אינו מחייב זאת. לסיכום, בית המשפט אישר הסדר חלקי לפיצוי, כולל תשלום שכר טרחה לעורך דין, ומינה את הנתבעת לשאת בהוצאות המומחה פרופ' ילין.

תוצאה: בית המשפט אישר פיצוי לתובע בסך 20,000 ש"ח בתוספת שכר טרחה לעורך דין, והטיל על הנתבעת לשלם את הוצאות מומחה כירורגיית החזה, סך של 5,850 ש"ח, לאחר שנמצא כי המינויים היו ענייניים והתובע זכאי לבחור את מסלול התביעה ללא הטלת הוצאות כתוצאה ממחדל במיצוי זכויות בביטוח לאומי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, מורה במקצועו, נפגע בעת שנפל ברגלו בדרך כורכר לא סלולה בשכונת החיילים המשוחררים בג'וליס. בעקבות הקריסה נגרמו לו חבלות, והוגשה תביעה נגד הרשות המקומית בטענה לרשלנות במחדלה לסלול ולתחזק את הדרך. התביעה התמקדה בשאלה אם האירוע נבע מחוסר תחזוקה ראוי או מאפייני טבעיים של דרך לא סלולה שאינם אמצעי להטלת אחריות. התובע טען כי נפילה במהמורה סמויה שהייתה בדרך הובילה לפציעתו, והציג עדויות ותמונות למצב הדרך. הנתבעת טענה כי אין חובה חוקית לסלול את כל הדרכים באספלט, אלא על הרשות לתחזק דרכים ברמה סבירה בלבד, והדרך המדוברת הייתה מקובלת למעבר. בפסיקה שהובאה הובהר כי לא כל נפילה או החלקה מצביעות על רשלנות ויש להבחין בין נפילות הנובעות ממכשול ממשי לבין נפילות בשל מאפיינים רגילים של דרך ציבורית. כמו כן, תקנון פסיקתי מדגיש כי יש לקחת בחשבון את זירת האירוע, גובה או עומק המכשול, וכן את יחסי הרשות והתובע בנושא אחריות לתאונה. בחינת התמונות וחקירת העדים העלתה כי ישנם אבנים קטנות ושקדיים של אי-יושר שהינם חלק מהנורמה בדרך כורכר ולא מהמורה חבויה חמורה. בית המשפט קבע כי למחדל התובע ורשות המועצה אין קשר סיבתי ישיר לפציעה, וכי נוכח נסיבות הדרך המצב סביר במידה שמקובלת, ולא נמצאה רשלנות מצד הרשות. לפיכך, נדחתה התביעה ללא צו להוצאות.

תוצאה: בית המשפט דחה את תביעת הנזקי גוף ופסק כי אין להטיל אחריות על הרשות המקומית בגין תאונת הנפילה בדרך כורכר לא סלולה, בשל היעדר רשלנות ותיאום נורמות סבירות לתחזוקת הדרך.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, אזרח זר שהובא לישראל לעבודה כפועל בניין, נפגע בתאונת עבודה כאשר נפל מגובה מסולם בלתי מאובטח באתר הבנייה. במסגרת התביעה טען כי הנתבעות – חברות כוח אדם ונותנות שירותי בנייה – הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי העובד בכך שלא דאגו לתנאי בטיחות תקינים, לא סיפקו כלי עבודה ראויים ולא הדריכו כראוי. במקרה זה, היו מעורבים מספר מעבידים – חברת כוח האדם המייבאת ומעסיקה את העובדים, וקבלני הבנייה האחראים לניהול האתר בפועל. בית המשפט בחן את שאלת זהות המעביד לפי 'מבחן השליטה הגמורה' וקבע כי כל אחת מהחברות, הן חברת כוח האדם והן חברות הבנייה, נושאות באחריות כבעלי מעבידים כלפי העובד. בית המשפט נקף אצבע כלפי חברת כוח האדם משום שהייתה מודעת לתנאי הבטיחות הלקויים אולם לא פעלה לתיקונם, וקבע כי חברת הבנייה הפרה את חובת הזהירות בשל שימוש בסולמות לא תקינים, אי אבטחת הסולמות, העדר מנהל עבודה מוסמך, והעדר נהלי בטיחות נאותים. בית המשפט אישר כי התקיימה רשלנות של המעבידים וקשר סיבתי בין הפרות הבטיחות לנזק שנגרם – שיתוק פלג גוף תחתון של התובע. לגבי ביטוחי האחריות, נקבע כי חברת כוח האדם מכוסה בפוליסת ביטוח חבות מעבידים של חברת הביטוח מנורה, ואילו חברת הבנייה אינה מכוסה לפי פוליסת ביטוח הצד השלישי שהונפקה לה. בהתאם לכך חברות כוח האדם והבנייה חייבות לפצות את התובע באופן משותף ופרטי, בעוד חברת הביטוח של חברת הבנייה אינה מחויבת בפיצוי. סיכומו של בית המשפט הוא כי כל הצדדים המעורבים בפרויקט חויבו לדאוג לבטיחותו של העובד, וכי הפרה של חובה זו חייבה אותם בפיצוי על הנזק החמור שנגרם.

תוצאה: נקבע כי חברת כוח האדם וחברות הבנייה התרשלו באחריותם כלפי העובד והתובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו. חברות כוח האדם (וגם מנורה כמבטחת) וחברות הבנייה חייבות במלוא הפיצוי, בעוד חברת הביטוח של חברות הבנייה אינה מחויבת בפיצוי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, אשה ושני ילדיה הקטינים, הגישו תביעת מזונות נגד הנתבע, שהוא הבעל והאב, במקביל לתביעות אחרות בנושא משמורת ורכוש. בישיבת קדם-המשפט הוסכם על תשלום מזונות זמניים בסך 4,000 ש"ח לחודש הכוללים שכר דירה והוצאות הבית, וקצבת הילדים תתווסף לסכום זה. הנתבע הציג פירוט כספי חסכונות רשומים על שם הילדים בסכומים משמעותיים, כולל אג"ח וירושות, שעשויים להספיק להם לתקופה ארוכה. בבית המשפט נדונו הכללים בדין העברי בדבר מזונות ילדים מעל גיל 15, ובהם צדקה מחייבת רק כאשר הילד אינו יכול להתפרנס בעצמו ואין לו מקורות כספיים. על פי פסקי דין והלכה פסוקה, יש להוכיח היעדר יכולת עצמאית ויכולת ההורה לפרנס. הוצאות הילדים הוערכו על ידי בית המשפט בהתאם לנתונים שהוצגו, תוך התחשבות בחסכונות לילדים ובהפחתת קצבאות. נקבע כי הילדים אינם זכאים למזונות מהנתבע בשל נכסיהם הזמינים. לגבי האשה, שנושאת בכושר השתכרות משפטי ומצויה בכספים אישיים, נקבע כי אי עבודתה אינה מוצדקת וכי עליה לממש את יכולתה להתפרנס, לאחר שהייתה מפרנסת עיקרית במשך שנים. בהתאם לכך, נדחתה תביעת המזונות שלה, שנמצאה כחסרת תום לב. על אף דחיית התביעות, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לסך 1,000 ש"ח לכל ילד ולשלם חלק יחסי בשכר דירה, בסך 440 ש"ח לכל ילד, בהתאם לסכומים מבוקשים בכתב ההגנה. התשלום יבוצע באופן צמוד למדד ותחת תנאים מפורטים. הכנסות הנתבע הוערכו בין 7,000 ל-9,000 ש"ח נטו, תוך תלות בהצלחותיו המקצועיות. בסיכום, הצדדים יישאו בהוצאותיהם.

תוצאה: נדחתה תביעת האשה למזונות בגין אי מימוש יכולתה התעסוקתית והתביעה התובעת למזונות הילדים נדחתה עקב כספים משמעותיים שברשותם, אך בית המשפט חייב את הנתבע לשלם סכום מזונות מוגבל לכל ילד ולחלק בשכר הדירה בהתאם להערכת הצדדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: הערעור נדחה; נקבע כי המשיב לא הפר את ההסכם במידה המחייבת ולמערערת לא הוכח נזק שנגרם על ידי המשיב, ולכן נדחתה תביעתה לפיצויים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערערת, מפיצה מורשית למזככי מים ביתיים, אשר ביקשה לשווק מוצר מסוים, חתמה בשנת 1992 על הסכם לקידום מכירות עם המשיב, שהיה "מנהל המכירות" בתחום גיאוגרפי מסוים. ההסכם נמשך שנה והסדיר את זכויות וחובות הצדדים, לרבות זכות לביטול בניכוי התראה מראש, התניית יחסי עובד-מעביד, חובת סודיות וקידום מכירות. המשיב הודיע על רצונו להפסיק את תפקידו, יצא לחופשה מאוגוסט ועד נובמבר 1992 ובית הדין האזורי דן בטענות שהמשיב הפר את ההסכם בכך שלא מילא את חובותיו ופגע במערך השיווק, הפסדים כספיים ונזקים אחרים למערערת. בית הדין מצא כי המשיב הטיל חוסר אנרגיה והתלהבות בעבודתו לקראת סיום, אך לא הפר את ההסכם, לא היו נזקים מספיקים או הוכחות להעברת סודות מסחריים לגוף מתחרה, ושהמערערת לא הציגה ראיות מספיקות להוכחת טענותיה. המשיב פעל במסגרת זכויותיו, לרבות תיאום החופשה, וטענות המערערת לפיצויים נדחו. הערעור שהגישה המערערת התבסס על טענות ליחסי עובד-מעביד, הפרת חובות נאמנות, וטענות לנזקים כספיים ודרישת פיצויים, אך בית המשפט לערעורים לא מצא בסיס לשנות את החלטת בית הדין האזורי לדחות את תביעתה. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות הערעור.

תוצאה: הערעור נדחה; לא נמצאה הפרת הסכם או פגיעה שהובילו לזכאות לפיצויים מצד המערערת; ההחלטה הקודמת של בית הדין האזורי הושארה על כנה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בדיון נדונה בקשה לביטול צו עיכוב יציאה שהוטל על הבעל במסגרת הליך לתביעת מזונות. הבעל הוציא צו עיכוב יציאה במטרה להבטיח את קיום פסק הדין למזונות ילדים קטינים, כאשר האשה תובעת מזונות בסכום גבוה במקצת ממה שמשלם הבעל בפועל. בניתוח הראיות, הובהר כי הבעל משלם מזונות בסכום הקרוב לסכום הנתבע, וכי הוא מנהל חיים יציבים בארץ, במסגרת עבודתו בתעשייה האווירית עם זכויות סוציאליות. צו עיכוב היציאה מהווה פגיעה משמעותית בזכותו לחופש תנועה. כמו כן, לא הוטל עיקול על נכסי הבעל להבטחת תשלומי המזונות, מה שמעלה חשש כי צו העיכוב הוטל למטרות טקטיות במסגרת מאבק הגירושין. בית המשפט התחשב גם בזכות הילד לקשר מתמשך עם האב ולקיום הליך שיפוטי הוגן, וכן בהלכות של בג"ץ שקובעות כי צו עיכוב יציאה ניתן רק כאשר קיים חשש כן ורציני כי יציאת בעל הדין תסכל את משפטו או את מימוש פסק הדין. לדברי השופטת, צו עיכוב יציאה הוא מטרה שמטרתה להבטיח מימוש מזונות אך לא מנגנון להטרדת הצד השני. בית המשפט פסק כי לא הוכח כי יציאתו של הבעל עלולה להכביד על ניהול המשפט או על ביצוע פסק הדין, ולכן ביטל את צו עיכוב היציאה. האשה חויבה בתשלום הוצאות משפט לצד הבעל.

תוצאה: צו עיכוב היציאה של הבעל מהארץ בוטל, והאשה חויבה בתשלום הוצאות משפט בסך 1,200 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה