חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: בפסק דין זה נדונה סוגיית יום הרכישה בנכס מקרקעין אשר רכשו יזמים עבור חברה שטרם הוקמה. החוזה הראשון נחתם לפני הקמת החברה, והחוזה השני נערך לאחר הקמתה הרשמית. המערער טען כי יום הרכישה הוא מועד חתימת החוזה השני לאחר הקמת החברה, בעוד המשיבים טענו כי יום הרכישה הוא התאריך בו נחתם החוזה הראשון, אף כי החברה טרם הייתה רשומה. העניין נסב סביב המשמעות המשפטית של אישור בדיעבד של פעולה שבוצעה למען תאגיד בלתי קיים אז, לפי סעיף 6(ג) לחוק השליחות, ושאלת כשרות הפעולה למטרות חישוב מס שבח מקרקעין בהתאם לסעיפים 4 ו-38 לחוק מס שבח ושימוש באישורי פעולה בדיעבד. הוועדה קבעה כי יום הרכישה הוא התאריך המאוחר מבין שני התאריכים: רכישת הזכות באיגוד (חברות בחברה) או רכישת הנכס על ידי האיגוד. השופטים דנו בעומק על המשמעות של "זכות באיגוד" והאם יש לראות את הפעולה ככשרה מלכתחילה או שאישורה בדיעבר הוא רק תוקף רטרואקטיבי. השופט א' שינבוים והשופטת מ' בן-פורת סברו כי החתימה על התזכיר הינה המקנה למייסדים את הזכות באיגוד ומכך יש לראות את יום הרכישה כבר מועד החוזה הראשון ב-74. בדיון הועלתה השוואה לגישת המשפט הגרמני ולדין השליחות ביחס לאישור בדיעבר. השופט ת' אור הצטרף למסקנת דחיית הערעור עם תמיהות לגבי קיום הזכות טרם הקמת החברה, אך סיכם כי חלוקת הדין היא כפי שנקבע.

תוצאה: הערעור נדחה, וקבעו כי "יום הרכישה" לצורך מס שבח מקרקעין הוא מועד חתימת החוזה הראשון לפני הקמת החברה, מאחר שהזכות באיגוד הושגה על ידי המייסדים עם חתימתם על התזכיר, והחברה בתום בחלק מהרישומים רק אישרה בדיעבר את הפעולה. Additionally, המערער הוטל לשאת בהוצאות המשיבים בסך 25,000 שקלים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: צו מניעה זמני ניתן נגד הנתבעת, האוסר על מכירה, הפצה ושימוש בשם המסחרי "Pineapple" ובמקביל אוסר על העתקה והפצה של תוכנות המחשב של התובעת עד להכרעה בתיק העיקרי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התיק עוסק במערער שנפצע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכבו הפרטי. המערער ביקש לקבל פיצוי מחברת הביטוח שהנפיקה לו פוליסת ביטוח מקיף ופוליסת ביטוח חובה לרכבו. פוליסת ביטוח החובה חולקה לתקופה של שנה בשתי תעודות נפרדות, כאשר התקופה השנייה ניתנה רק לאחר תשלום פרמיה שנדרש במועד מסוים. המערער איחר בתשלום הפרמיה של התקופה השנייה ונפגע בתאונה לפני שסילק את חובו. חברת הביטוח סירבה לשלם לו בטענה כי בעת התאונה לא הייתה תקופת הביטוח השנייה בתוקף עקב אי-תשלום. המערער תבע לקבל ההכרה שהפוליסה מכסה את כל שנת הביטוח למרות האיחור בתשלום. בית המשפט המחוזי קבע, בהתבסס על ניסוח ברור בתעודות הביטוח, כי התחולה לתקופת הביטוח השנייה תלויה בתשלום ומועד חותמת הבנק לצורך תוקף הפוליסה. מכיוון שהמערער נפגע לפני התשלום, הביטוח לא היה בתוקף ונחסמה חבות חברת הביטוח. ערעור המערער לבית המשפט העליון נדחה, לאחר שנקבע שהתקנות המחייבות חלוקה לשתי תקופות ולתשלומים נפרדים הן תקפות ומחייבות, וכי המערער החזיק במסמך ברור שמודיע על תנאי כניסת הביטוח לתוקף. פסק הדין מחזק את הדין המחייב כי תשלום הפרמיה במועד הוא תנאי לקיומו של הביטוח ומצביע על כך שאפילו במקרה של טענות שהפוליסה כוללת את כל השנה, אי תשלום הפרמיה פוגם בתוקף הפוליסה.

תוצאה: ערעורו של המערער נדחה, נקבע כי פוליסת הביטוח לא הייתה בתוקף בעת התאונה עקב אי תשלום הפרמיה במועד והמערער לא זכאי לפיצוי מחברת הביטוח; המערער חויב בהוצאות בבית המשפט בסך 50,000 שקלים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה להכריז על אמה כפסולת דין ולמנות אפוטרופוס לניהול רכושה בישראל, בהתבסס על מצבה הרפואי, ביניהם שיתוק חלקי ואובדן כושר הדיבור וההבנה. הבקשה לוותה באישורים רפואיים אך נקבע כי סמכות הכרזה על פסול דין היא באנגליה, מקום מגוריה של האם. בית המשפט מינה אפוטרופוס זמני לניהול רכושה בישראל, אך ההחלטה אוששה רק סעד זמני בעקבות חוסר יצירת קשר עם בני המשפחה באנגליה לאישור ההליך. בהמשך, האם ואחיה הגישו בקשה לבטל את מינוי האפוטרופוס, וטענו כי אין צורך בו כיוון שהאח מנהל את רכושה מיסוד וכי האם אינה פסולת דין. בית המשפט בחן מחדש את התיק ומצא כי המסמכים הרפואיים אינם חד-משמעיים ואין הוכחה חותכת לפגיעה בכושר הניהול של האם, ולכן ביטל את מינוי האפוטרופוס הזמני. עוד נמצא כי האח מוסמך ומעורב בניהול רכוש האם באמצעות ייפוי כוח, אשר לא בוטל, וכי במצב זה לא מתקיימים התנאים למינוי אפוטרופוס זמני לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. נטען כי אין צורך בהוכחת פסלות משפטית אלא היעדר מי שמוכן ומוסמך לניהול, ובמקרה זה יש מי שכזה. החלטת בית המשפט דחתה את הערעור וטענה לטענות המערערת לא התקבלה, ונדחתה בקשתה להבאת ראיות נוספות בשל חוסר חשיבות לאחר ביטול הסעד הזמני. נקבע גם שאין מקום לרישום הערת אזהרה בנוגע לנכסים בבעלות האם בישראל.

תוצאה: בית המשפט דחה את הערעור, ביטל את מינוי האפוטרופוס הזמני ומתח את האחריות בניהול רכוש האם לאחיה המחזיק בייפוי כוח תקף. כמו כן, המערערת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העתירות שהוגשו על ידי תושבי יבניאל דרשו לשנות את ההקצאות לקרקעות חקלאיות שנעשו על ידי מינהל מקרקעי ישראל במסגרת תהליך הקצאת נחלות לתושבי המקום. העותרים טענו להפליה לרעה בקריטריוני הזכאות שנקבעו, לטענות על שיקולים פסולים, קביעת קריטריונים לא סבירים והאי-אפשרות למצות את זכויות הטיעון שלהם. השופט התייחס לטענות אלו ודן בפרטי המקרה, תוך התייחסות לפסיקה קודמת על מקרים דומים אשר קבעה כי בהיעדר זכויות חוזיות, ניתן להפעיל שיקול דעת מצד הרשות לגבי הקצאת הקרקעות כל עוד אינה כוללת פגמים מהותיים כגון שיקולים זרים, חוסר תום-לב או סבירות קיצונית.

תוצאה: העתירות נדחו ולא בוטלו ההקצאות שנעשו על ידי מינהל מקרקעי ישראל; לא נמצא פגם מהותי או הליך פסול בשיקול הדעת או בקביעת הקריטריונים, ולכן לא נעשה שינוי בהחלטת ההקצאה.

לצפייה

תקציר AI: במסמך מתואר מקרה בו אשה פנתה לבית הדין כדי להשיג גט מבעלה, שהיה מאושפז בבית חולים ונמצא חולה נפש ומתעלל בה. הבעל סירב לגרש אותה כל עוד לא תימצא לו אשה אחרת למנשא, תוך שהוא תולה את מתן הגט בכך שיקדש אשה אחרת קודם. בבית הדין הסכימו לסדר את הגט לאחר שבדקו את מצבו הפסיכולוגי. לאחר מכן התברר כי הבעל הוטעה ואף רימו אותו באשר לאשה ה"שתנשא לו", וזו למעשה הייתה אשת איש שלא הייתה יכולה להינשא לו. הבעל נתן את הגט במשתמע שקיים לו אשה חדשה, ועל כן נוצרה אומדנא מוכחת שגירש את אשתו רק בגלל שהיה לו אשה אחרת. נבחנה הסוגיה ההלכתית האם הגט תקף כשקדם לו גלוי דעת הבעל כי הוא מגרש רק לאחר שיהיה לו אשה אחרת, ואילו האשה שהובאה היא אשת איש ומכאן שהבעל הוטעה. כן נדונו מסכתות הגמרא ופוסקים בענייני גלוי דעת לפני ואחרי מעשה כתיבת הגט, האם הוא מהווה תנאי האומר שהגט אינו תקף, והאם יש הבדל בין גלוי דעת וגלוי דעת ממוני לבין תנאי גמור. בנוסף הובאו דעות שונות של ראשונים ואחרונים כגון הרמב"ן, התוספות, מהר"ם אלשיך והמחנה אפרים, שהתייחסו למעמד הגט עם התניות וגלוי דעת, וכן ההשוואה לסיטואציות של נדרים או שם רע שנמצאו לאחר מעשה. נדונו גם הנבטים המוסריים וההלכתיים במקרים של רמאויות בהליכי גירושין, וסיכומם כי הגט שניתן תחת מרמה כזו לא יהא תקף, ועל כן בית הדין אינו נותן היתר להנשא מחדש.

תוצאה: בית הדין קבע שלא להתיר לאשה את הגט שניתן על ידי הבעל, מאחר שמדובר בגט מוטעה שניתן תחת מרמה של הבעל ואינו תקף לפי ההלכה, ועל כן האשה נותרה אסורה להנשא מחדש.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בערעור שהוגש על ידי חברת שיווק שופרסל בע"מ נגד איגוד ערים רמת-גן, בני-ברק וגבעתיים, שהתבעה תשלום אגרה על הכנסת בשר עוף טרי וקפוא לפי חוק עזר מתוקן שנכנס לתוקף. חוק העזר המקורי הטיל אגרה עבור שירות וטרינרי של בדיקת העופות במפעלי האיגוד, אך בתיקון לחוק הוסרה הזיקה הישירה בין התשלום לשירות הפסיקור. כך הפך החיוב לתשלום שאינו קשור ישירות בבדיקת העופות בפועל אלא בהערכה על פי דיווח כמותי. בית משפט השלום קבע כי אין מדובר באגרה אלא בתשלום הדומה למיס או ארנונה, שאינה בסמכות האיגוד להטיל. בית המשפט המחוזי חזר בו וראה בתשלום היטל חוקי לכיסוי הוצאות מפעל והחזיר את התביעה לדיון. הערעור שהועלה לבית המשפט העליון התמודד עם ההבחנות המשפטיות בין מס, אגרה והיטל. האגרה היא חיוב עם קשר סיבתי לשירות מסוים, המס הוא חיוב ללא תמורה ישירה, וההיטל הוא חיוב הקרוב למס או אגרה בהתבסס על חוק מיוחד. נקבע כי התשלום על פי חוק העזר המתוקן אין בו קשר סיבתי ברור לשירות בפועל, ולכן מדובר במיס או ארנונה אסור להטיל על ידי האיגוד לפי חוק איגודי ערים. כמו כן, לא ניתן לקבל טענות חדשות שהועלו בבית המשפט המחוזי שלא היו בבסיס כתב הערעור. התוצאה היא שהחידוש שנעשה על פי חוק העזר גרם לכך שהתשלום אבד את שיוכו כאגרה ונהפך לחיוב שאין סמכות חוקית להטיל אותו. המשיבים חייבים במימון הוצאות ההליך.

תוצאה: בית המשפט העליון קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי והמחק את התביעה נגד חברת השיווק, וקבע כי האיגוד אינו מוסמך להטיל את התשלום כהיטל או אגרה, שכן הוא מהותית תשלום דומה לארנונה או מס, שאינם מותרים על פי חוק איגודי ערים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשאלה אם אדם שניהל משא ומתן לקראת כריתת חוזה וחויב לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ניתן להטיל עליו חבות לפיצויים לפי סעיף 12ב לחוק החוזים גם אם אינו צד לחוזה שנכרת. המקרה שהוביל לדיון הוא בו אזרח ישראל תושב חוץ רצה לרכוש דירת מגורים באמצעות חברתו של מהנדס וקבלן בניין, שהבטיח לו להשיג את הדירה. הנכס לו הייתה עסקה היה במצב משפטי מורכב והעסקה נכשלה לאחר שהמשיב שילם תשלומים רבים לחברה שהבטיחה לו את הנכס. לאחר פשיטת רגל של החברה ומינוי נאמן מטעם בית המשפט, הוצע הסדר לפירוקה שכולל פיצוי חלקי בלבד, אך המשיב סירב לקבל את ההצעה, וטען להפרת החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב והשופט מ' שמגר בנשיאותו בית המשפט העליון דן בשאלה אם ניתן לחייב בפיצויים את המנהל שניהל את המשא ומתן בשם החברה, אף אם אינו צד לחוזה. במהלך הדיון נמצא כי סעיף 12 לחוק החוזים מטיל חובה לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת במהלך המשא ומתן לקראת חוזה, וחובת זו חלה על כל מי שנוטל חלק במשא ומתן, בין אם הפך צד לחוזה ובין אם לא. נקבע כי חובת תום הלב אינה תלויה בכריתת חוזה בפועל, וניתן להטיל חבות בפיצויים גם אם החוזה לא נכרת. חדר ההלכה בענין דיני השליחות והחברות הדגיש כי המנהל, גם בהיותו שלוח מטעם החברה, חייב לנהוג בתום לב כגון כל אדם, ואינו יוצא מן התמונה. קביעות אלה מבוססות על יסודות משפטיים וסטטוטוריים כנורמה משפטית ברורה, וכי אי גילוי עובדות מהותיות במשא ומתן מהווה הפרה של חובה זו. בנוסף נדונו סוגיות כמו תחולת תום הלב, משמעות נסיבות המקרה, וכיצד יש ליישב בין חוק השליחות לחובת תום הלב לפי החוק. ההכרעה סיכמה כי ניתן לחייב בפיצויים לפי סעיף 12ב לחוק החוזים גם מי שאינו צד לחוזה, בתנאי שהיה צד למשא ומתן שלפני כריתת החוזה, בדגש על חובת תום הלב במשא ומתן, כולל מנהלים ושלוחים, על אף העדר זיקה חוזית ישירה.

תוצאה: נדחתה העתירה, וקבע בית המשפט העליון כי ניתן להטיל חבות בפיצויים לפי סעיף 12ב לחוק החוזים על כל מי שניהל משא ומתן בטרום כריתת החוזה, גם אם אינו צד לחוזה שנכרת. הצדדים העותרים יישאו בהוצאות המשיב בסך 150,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העותרים מהווים יישובים חקלאיים הממוקמים בסמוך לאוכלוסיית צבאים מוגנת באזור הרי הגולן ועמק הירדן. לטענתם, אוכלוסיית הצבאים שהתרבתה בשנים האחרונות פוגעת קשות בגידולי החקלאות שלהם ואף גורמת לחיסול ענפי חקלאות מרכזיים. העותרים פנו למשיבים בדרישות לאמצעי הגנה מפני נזקי הצבאים, כולל דילול אוכלוסיית הצבאים, הקמת גדר רשת אוסטרלית לצורך הגנה, ומתן היתרי ציד מבוקר. המשיבים הציעו אמצעי הגנה חלופיים כגון ליווי והדרכה לחקלאים, מתן היתרי ציד מותנים, ותקצוב להקמת גדר חשמלית שאינה הגדר שרצו העותרים.

תוצאה: העתירה נדחתה. לא הוטלה חובה על המשיבים להקים את הגדר שביקשו העותרים, והטענות בנוגע לתביעת הנזיקין נוו כי הן בסמכות בתי המשפט האזרחיים. העותרים חויבו בתשלום הוצאות משפט של 100,000 שקלים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העותרים, שהם יישובים חקלאיים השוכנים בסמוך לשמורה טבעית, טענו כי אוכלוסיית הצבאים האגדית באזור גורמת להם לנזקים חמורים בגידולים החקלאיים. הם ביקשו כי המשיבים – הרשויות האחראיות על השמורה – יקימו גדר רשת מגוננת ויאפשרו ציד מבוקר של הצבאים כפתרון לבעיה. המשיבים הציעו פתרונות חלופיים הכוללים פעולות מניעת נזק שגרתיות, מתן היתרי ציד ופיצוי כספי לבניית גדר חשמלית, אך סירבו להקים את הגדר הספציפית שביקשו העותרים. בית המשפט פסק כי סמכות ההקמה של גדרות נמצאת בידי הרשות המבצעת לפי הדין המינהלי, והיא אינה חייבת לעשות זאת אלא אם קיימת חובה חוקית ברורה; מצוין כי סעיף 33 לחוק הגנים הלאומיים מחייב הפעלת שיקול דעת נכון וסביר, ולא חובה לבנייה. עוד נקבע כי לא קיימת חובה להקצות כספים מעבר להקצאה שהוצעה ושהחלטות אלה הן עניין של מדיניות ציבורית הנתונה לשיקול הרשות המבצעת. בנוסף, האריך בית המשפט כי לא הוכחה חבות נזיקין מצד המשיבים הנובעת מאחריות למעשי חיות הבר, ועיקר הסכסוך מצוי בתחום המשפט האזרחי ולכן יש לפנות לסמכות בית המשפט המחוזי ולא לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ). לבסוף העתירה נדחתה והצו על תנאי בוטל, והעותרים חויבו בהוצאות.

תוצאה: העתירה נדחתה, הצו על תנאי בוטל, והעותרים חייבו במשיבים בהוצאות בסך 100,000 שקלים. בית המשפט קבע כי אין חובה חוקית על המשיבים להקים את הגדר או לפעול מעבר להיתרי ציד ופעולות הנמנעות מנזק, וכי הסכסוך נמצא בתחום סמכות בית המשפט האזרחי, לא בג"צ.

לצפייה לרכישה הזדהה