חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: המנוחה אושפזה בשבוע 24-25 להריון בעקבות פקיעת קרומי השפיר וירידת מים, וטופלה בבית החולים במתן אינדומד לשמירת ההריון, ללא בדיקה גניקולוגית וסוגי בדיקות לזיהוי זיהום, וללא מתן אנטיביוטיקה מניעתית. כעבור כ-30 שעות הופיעו סימני אלח דם ודלקת השפיר, וההריון הופסק בלידה של עובר מת. המנוחה נפטרה במוסד רפואי אחר, לאחר כשנים-עשר ימי אשפוז. המערערים, בעלה, בניה ועיזבונה של המנוחה, תבעו את בית החולים וטענו לרשלנות רפואית, בעיקר בהיעדר הסבר למנוחה על הסיכונים הכרוכים בשימור ההריון והברירה שלא להפסיקו. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטת הרופאים לשמור על ההריון הייתה אפשרית מבחינה מקצועית ושקולה, ואופן הטיפול היה במסגרת הסטנדרט המקובל באותה תקופה; עם זאת נקבע כי קיימת חובה על הרופאים להסביר למנוחה את הסיכונים ולשמוע את עמדתה, אך לא הובאה ראיה מספקת להוכחת הפרת חובה זו. המערערים ביקשו להציג דו"ח ועדת חקירה של משרד הבריאות, ששימש בסיס לחוות דעת מומחים, אך בקשתם נדחתה על ידי בית המשפט בטענה שהדו"ח אינו ראיה קבילה במסגרת ההסדר הדיוני שנקבע בין הצדדים. בפסק הדין העליון נקבע כי דוח ועדת החקירה מהווה ראיה קבילה לחומר עובדתי המשמש את המומחים, והיה צורך לאפשר את הצגתו לצורך שלמות הראיות. נוסף על כך הובהר כי בחינת הקשר הסיבתי בעילת העדר הסכמה מדעת נעשית באמצעות מבחן משולב אובייקטיבי-סובייקטיבי, אשר בוחן כיצד היה נוהג מטופל סביר או מטופל ספציפי אילו היה מקבל את כל המידע על הסיכונים, ובית המשפט רשאי להעריך זאת באומדן שיפוטי. התוצאה היא החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לצורך שימוע משלים ודיון מחודש, תוך מתן אפשרות להציג ראיות נוספות, ובהן דו"ח ועדת החקירה, והערכת קשר סיבתי.

תוצאה: הערעור התקבל בחלקו, בית המשפט העליון הפסיק את ההחלטה לדחות את תביעת הרשלנות ללא מתן אפשרות להבאת דוח ועדת החקירה, והורה על החזרת ההליך לבית המשפט המחוזי להמשך בירור מקיף בשאלות אחריות, הסכמה מדעת וקשר סיבתי; הערעור-שכנגד נדחה, והוחלט שלא לעקל על הוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בסכסוך בין שני צדדים בתחום זכויות יוצרים וסימני מסחר סביב קווי צעצועים העוסקים בקרבות בין רובוטים לבני אדם. בית המשפט קמא קבע כי הרכיבים המקוריים של רובוטי התובעת זכאים להגנת זכויות יוצרים, אך קו צעצועי הנתבעת לא דומה באופן ממשי לזה של התובעת, ואף לא הוכחה סבירות לבלבול בין הצעצועים. כמו כן, נקבע כי לא התקיימה תחרות בלתי הוגנת. בהקשר להוצאות ושכר טרחה, נקבע כי הנתבעת פיתחה את קו צעצועיה ללא אישור מוקדם, אך מבקשת להגן על זכויותיה החוקיות, ולכן כל צד ישא בהוצאותיו.

תוצאה: בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט התחתון בנוגע לדחיית בקשת שכר הטרחה והחזיר את התיק לבית המשפט קמא כדי שיבחן מחדש את הבקשה בהתאם לאמות המידה שעל פיהם יש לפסוק הוצאות ושכר טרחה בתביעות זכויות יוצרים, תוך איזון בין הצדדים והערכת נסיבות המקרה בקפידה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובענה עסקה במחלוקת סביב דירת אם המנוחה, אשר הועברה באמצעות ייפוי כוח למבקשת 1, אחות המשיב, והוצאה עסקה למבקש 3, שרכש את הזכויות. המשיב עתר להכריז על ביטול הסכם המכר עם מבקש 3, לתחשב בו כבעל זכויות במחצית הנכס, ודרש למנות כונס נכסים ולפצותו על שימוש בדירה או לשלם מחצית שווי הדירה. המבקשים טענו כי סמכות הדיון נמצאת בית המשפט המחוזי ולא בבית המשפט לענייני משפחה. המשיב טען כי היותם בני משפחה ושאלת הנכס הן בסמכות בית המשפט לענייני משפחה. השופטת אסנת אלון לאופר דנה בנושא הסמכות שעניינה נאמר בחוק בית המשפט לענייני משפחה: רק תובענות שהמ�ן עילתן סכסוך בתוך המשפחה נמצאות בסמכות זה. בעוד שבמקרה זה המרכז הוא סכסוך סביב זכויות במקרקעין מול צד שלישי (המשיב 3), שאינו בן משפחה, ולהטלת משכנתא שמגבירה את המורכבות. השופטת מדגישה כי סכסוך אפשרי היה קיים גם ללא קשר למשפחה וכך אין מדובר בסכסוך טיפוסי של משפחה אלא בעסקת מקרקעין עם צד שלישי. מציין כי הרחבת הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה ממוקדת בנושאים טהורים משפחתיים, ושם לא נמצאה עילת סכסוך בתוך המשפחה בבקשה. כמו כן, לא נמצא צירוף נכון של צדדים לתביעה. לפיכך ולאור סעדים הנכללים בסמכות בתי משפט אחרים – המחוזי או השלום – סבורה השופטת כי התובענה אינה בסמכות בית המשפט לענייני משפחה ויש למחוק אותה ללא צו להוצאות.

תוצאה: התובענה נמחקה מחמת העדר סמכות בית המשפט לענייני משפחה, תוך הצעה כי המשיב ישקול להגיש את התובענה בערכאה אחרת. צו להוצאות לא ניתן.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בעתירת הנתבעים לדחות את סעיף 8 בתביעת התובעים בגין הפרת החוק הפדרלי נגד ערפול, שנכנס לתוקף בינואר 1996. התובעים רשמו סימן מסחר לפני כניסת החוק לתוקף, והנתבעים ביקשו לדחות את התביעה בטענה שהחוק חל רק על מקרים לאחר כניסתו. בית המשפט התייחס לפסיקה מקרה דומה מרשות מחוזית בוירג'יניה שניתנה בסוף 1996, שבה נדחתה החלת החוק באופן רטרוספקטיבי. בהסתמך על החלטת בית המשפט העליון בארה"ב (Landgraf) שהעמידה פרשנות שמונעת החלת חוקים באופן רטרוספקטיבי אלא אם כן הקונגרס הביע כוונה מפורשת לכך, נקבע כי החוק נגד ערפול אינו חל רטרוספקטיבית. לכן, בית המשפט קבע שאין לדחות את התביעה על רקע טענה זו מכיוון שהנתבעים לא הוכיחו כי התובעים אינם מסוגלים להוכיח את טענותיהם. כמו כן, נדחו טענות התובעים שהנתבעים לא יכלו להיתמך בציפיות סבירות בשל חקיקת מדינת מיזורי המעניקה סעד שונה, וטענות שתיקון לתביעה הוא סעד עתידי שאינו מתנגש עם הפסיקה. בית המשפט דחה את כל הטענות ולבסוף הביע את החלטתו לדחות את התביעה על בסיס אי-החלת החוק באופן רטרוספקטיבי. בנוסף, נדחתה בקשת הנתבעים להארכת זמן להגשת תגובות כיוון שהתקבלה החלטה זו.

תוצאה: בית המשפט קיבל את בקשת הנתבעים לשקול מחדש ודחה את סעיף התביעה המבוסס על החוק הפדרלי נגד ערפול כיוון שהחלת החוק באופן רטרוספקטיבי הייתה בלתי חוקית, ובכך נדחתה התביעה בנושא זה. בקשת הארכת הזמן נדחתה כמיותרת.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בתביעה שהוגשה לצורך החזרת שתי הילדות המערערת שהן בנותיה שנולדו לה ולמשיבו (בעלה הראשון) באיטליה. ההורים התגרשו לאחר שהעבירו את מקום מגוריהם לאיטליה, ובהסכם הפירוד הוסכם על משמורת לאם וביקורי אב, עם תנאי להעברת הילדות למקום אחר רק בהסכמה. המערערת נסעה עם הילדות לביקור בישראל במועד מתואם, אך לא חזרה ונותרה עם הבנות ללא הסכמת האב, דבר שהוגדר כפגיעה בזכויות המשמורת של האב ולפיכך חטיפה על פי אמנת האג בנושא חטיפת ילדים.

תוצאה: ערעורה של המערערת נדחה, והוחלט על החזרת שתי הילדות לאיטליה על ידי המשיב תוך הוראות מפורטות להבטחת ביצוע ההחזרה, יחד עם חיוב המערערת בהוצאות המשפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בתביעה של אישה כנגד בעלה לפירוק שיתוף בדירת מגורים משותפת ובתכולה המשמשת את המשפחה במשך כ-23 שנות נישואיהם. הדירה והמיטלטלין מוגדרים כנכסים משפחתיים המושפעים מחזקת השיתוף לפי חוק המקרקעין והמטלטלין. במסגרת הדיון נדונה סוגיית מועד פירוק השיתוף – האם לעכב את מכירת הדירה עד השלמת הרחבה שתעלה את ערכה, לטענה שהרחבה תכניס שני חדרים נוספים ותגדיל את ערך הדירה. בית המשפט דחה את טענה זו וקבע כי אין הצדקה לעיכוב הפירוק, וכי על אף שההרחבה תעלה את ערך הדירה, מיסוי הרווח אינו מהווה עילה לעיכוב.

תוצאה: בית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה באמצעות מכירה כדירה פנויה, מינה כונסי נכסים לביצוע המכירה, והורה על חלוקת פדיון המכירה בחלקים שווים בין הצדדים לפי רישום הזכויות בטאבו. טענת הבעל לשינוי החלוקה בגין עיסקת יסוד נדחתה בעקבות חוות דעת גרפולוגית ומיעוט ראיות. השיתוף בתכולת הדירה יפורק בהתאם לסעיפי ההחלטה. התובע יישא בהוצאות המשפט וקבלת הוצאות מומחים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי כנגד אדם הסובל ממחלת נפש, המייחס לו שלושה אישומים: מעשה מגונה בגן שעשועים, אינוס ומעשה סדום בגן השעשועים והטרדה מינית בבית המעצר. בעקבות חוות דעת פסיכיאטרית, הוחלט בתחילה להפסיק את ההליכים עקב מצבו הפסיכוטי של המערער, אך הוגשה בקשה לבירור אשמתו לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי. במהלך דיון ממושך נקבע שהמערער ביצע את המעשים המיוחסים לו בשני האישומים הראשונים, ונמצא שאין ספק לגביהם, בעוד באשר לאישום השלישי נותר ספק והמערער זוכה ממנו.

תוצאה: הערעור נדחה; בית המשפט קבע כי קיימת הודאות ומהימנות ראייתית מספקת להוכחת אשמת המערער בשני האישומים הראשונים, וזיכה אותו רק באשר לאישום השלישי שבו נותר ספק; את ההליכים לא הפסיק בשל מצב מחלת הנפש.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובענה הוגשה על ידי אגודות שיתופיות חקלאיות כנגד ההסתדרות הכללית, קופת חולים ולשכת המס, והמבקשות ביקשו לטיל עיקול על נכס מקרקעין, הרשום על שם חברה בשם נל"ה (שהפכה לקרן הרווחה). בית המשפט המחוזי קבע כי החברה קשורה להסתדרות הכללית ולכן ניתן להטיל עיקול על הנכס. בשלב הערעור, נבחן המקרה תוך התייחסות לדוקטרינת הרמת המסך והיחסים בין התאגידים ולקביעת יסודות העובדתיים שיש להוכיח על מנת להרימו. נקבע כי לא הובאו ראיות ברורות המפקידות את השליטה האפקטיבית של ההסתדרות הכללית על קרן הרווחה או קיומם של יחסי שליחות בין הגופים. אף שהוכח קיומם של קשרים מסוימים בין התאגידים המחזיקים במניות, לא הוצגה תשתית עובדתית מספקת התומכת בהרמת המסך או בשליטת החברה האם. כמו כן נדחתה הטענה על שימוש לרעה באישיות המשפטית של ההסתדרות הכללית. בסיכום, המסקנה הייתה כי יש לדחות את הטלת העיקול ולבטל את צו העיקול שניתן על ידי בית משפט קמא.

תוצאה: הערעור התקבל, צו העיקול בוטל והמשיבות חויבו לשאת בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש מונה כסגן ראש מועצה מקומית משהד במסגרת ישיבת מועצה לא שגרתית, וקיבל מינוי עם הקצאת חדר ומשכורת. עתירתו התקבלה בבית המשפט הגבוה לצדק, אך כשדרש לקבל תשלום משכורת בבית משפט השלום, תביעתו נדחתה בהעדר הצדדים. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וטען כי פסק הדין ניתן בידיעתו המאוחרת בשל סירוב עורך דינו הקודם לשחרר את שכירתו, מה שגרם לאיחור בהגשת הערעור. בבקשת הארכת המועד טען כי המסמכים הנדרשים להגשת הערעור הועברו אליו באיחור. הנשיא דחה את הבקשה להארכת מועד וקבע כי המבקש ידע על פסק הדין מוקדם יותר, שכן כבר התנהל בנוגע אליו הליך להחזרת הערבות וצילם עותק של פסק הדין. העיכוב במעבר בין עורכי הדין אינו מהווה סיבה משכנעת להארכת מועד. כמו כן, נפסק כי זמן הגשת הערעור נקבע לפי מועד הידיעה על פסק הדין ולא מועד המסירה הרשמית לעורך דין. נשקלה גם בקשה נוספת לפקודת ביזיון בית המשפט שהגישה המבקש עם העתק פסק הדין. הבית המשפט הלאה לבקשת רשות ערעור אך דחה אותה מחמת אי הצגת נימוקים מספיקים, תוך הדגשה כי העיכוב איננו מוצדק בשום אופן. בסיכומו של דבר, בקשת המבקש נדחתה, והערעור נמחק עקב הגשתו באיחור מהותי וללא טעמים מיוחדים לתיקונו.

תוצאה: בית המשפט דחה את בקשת הארכת המועד להגיש ערעור, קבע שהערעור הוגש באיחור משמעותי, וכי לא ניתנה סיבה מוצדקת לדחות את המועד; בנוסף נדחתה בקשת רשות הערעור, והערעור נמחק.

לצפייה לרכישה הזדהה