חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: פסק הדין עוסק בהחלטה להאריך את מעצרו של נאשם המואשם בעבירות חמורות הכוללות פגיעה בפרטיות, כניסה והתפרצות למקום מגורים, אינוס, מעשה סדום, איומים ותקיפה סתם. הנאשם והמתלוננת היו בעברם בקשר אינטימי ברוסיה, והקשר נותק לאחר העלייה לארץ. הנאשם ניסה לחדש את הקשר ללא הצלחה, ולאחר מכן החל לעקוב לאחר המתלוננת, להטריד אותה ואף ביצע לפרשה עבירות של אינוס ומעשה סדום לאחר שהגיע לדירתה לאחר שטיפס אל המרפסת ואיים עליה בסכין. הנאשם חלק תחילה על הטענות, אך בהמשך הודה בחלק מהאישומים כולל איומים והטרדות, אך הכחיש את האישום המרכזי של אינוס ומעשה סדום. המדינה ביקשה הארכה במעצר עקב מסוכנותו הרבה של הנאשם והחשש לפגיעה בנפשה ובשלומה הפיזית של המתלוננת, וטענה כי המשפט נמצא בשלבי סיום. הסניגור טען לכרסום בראיות וקרא לשחרור לנאשם, תוך כדי הדגשת התנהגותו המשכילה ואי-עבריינותו בעברו, וטען שאין סכנה משמעותית שנאשם יפר תנאי מעצר חלופיים. עם זאת, בית המשפט הורה על הארכת המעצר בטענה כי הראיות המשקלות לטובת המשך מעצר גדולות, כולל התנהגות אובססיבית ואלימה כלפי המתלוננת המאיימת על ביטחונה האישי ואף על חייה. השופטת ציינה כי שינוי דרמטי והכרחי בראיות לטובת המשיב לא הוכח, וקבעה כי קיים סיכון ממשי לשחרורו, במיוחד לאור אופיו האובססיבי, ולפיכך סירבה לשחרורו והורתה על הארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים.

תוצאה: בית המשפט האריך את מעצרו של הנאשם בתשעים ימים נוספים, תוך הדגשה כי קיים סיכון ממשי לשלומה ולבטחונה של המתלוננת, והכריע כי אין בראיות מספיק כדי לשחררו לחלופת מעצר.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הנאשם הובא לדין במסגרת תביעה על פריצה לחדר כספות סניף בנק בחולון וגניבת כספים ותכשיטים. כתב האישום הוגש באוגוסט 1999 והנאשם נעצר עד תום ההליכים. במהלך המשפט התעוררו קשיים בשל מורכבות התיק, ריבוי עדים והיעלמותו של עד מרכזי בשם אמיר כהן. התביעה ביקשה הארכת מעצר פעמיים, ובית המשפט נעתר לכך. בהמשך, התברר כי העד חי והתגלה שוב בישראל, מה שהביא להסכמה לשחרור Temporality של הנאשם ושל שלושה נאשמים נוספים, בתנאי הפקדת ערבות כספית משמעותית של 500,000 ש"ח. חלק מהנאשמים שוחררו, אך הנאשם נותר במאסר בפועל בשל עונש מאסר קודם. המדינה ביקשה הארכת מעצר נוספת, אף שהבקשה הוגשה באיחור ואין כרגע במעצר תקף. בית המשפט השווה בין חומרת האישום ורקע הנאשם לבין זכותו לחירות והורה כי ניתן יהיה לשחרר את הנאשם בתנאי הפקדת הערבות והגבלת יציאה מהארץ. באיזון בין האינטרס הציבורי להבטחת המשך ההליכים לבין זכויות הנאשם, נפסק כי ניתן להורות על מעצר ל-90 ימים או לשחרור בערבות.

תוצאה: בית המשפט הורה על הארכת מעצר הנאשם ל-90 ימים, עם אפשרות לשחרור לאחר הפקדת ערבות של 500,000 ש"ח וצווי עיכוב יציאה מהארץ.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתביעה זו ביקשה עובדת עצמאית בתחום ארגון הפקות אירועים ויחסי ציבור להכיר באירוע פציעתה כתאונה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי. ביום התאונה, לאחר שפגשה לקוח במשרד, יצאה התובעת עם חברתה למפגש חברתי לארוחת צהריים במסעדה, ונפלה בדרכה לרכב כשיצאה מהמסעדה. נפילתה גרמה לחבלה בקרסול שמאל, אושפזה בבית חולים ואיבדה כשלושה חודשי עבודה.

תוצאה: בית המשפט דחה את התביעה להכרה באירוע כתאונת עבודה, זאת מאחר שהתאונה אירעה בזמן הפסקה חברתית וסטיה מהדרך המקובלת, ולכן אינה מוכרת ככזה על פי חוק הביטוח הלאומי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ביקש הנאשם להקל בתנאי שחרורו שניתנו במסגרת כתב אישום המייחס לו ולעוד נאשם עבירות חמורות כגון קשירת קשר לביצוע עוון, התפרצות וגניבה, קבלת דבר במרמה, קבלת רכוש שהושג בפשע והחזקת כלי פריצה. מדובר במחסן שבו אוחסנו אלפי זוגות נעליים ורכוש בשווי כ-1.2 מיליון ש"ח שהושגו בתפרצויות, וכן במשאית שהושגה ללא הסכמת הבעלים. בית משפט השלום הורה על שחרורו בתנאי מעצר בית מלא, פיקדון וערבויות כספיות. בערעור טען בא כוחו כי עקב מצבו הכלכלי הקשה של העורר שאינו מקבל תמיכה משפחתית, יש לאפשר לו לצאת לעבודה כנהג משאית בשעות היום, תוך פיקוח וערבות מצד קהילה ועובדיו. שירות המבחן המליץ כי אין סיכון בשחרור בהתאם להצעה זו. אף על פי כן, בית המשפט המחוזי, תוך התייחסות לשיטתיות ולעובדה שברשותם רכוש בסכום משמעותי, דרש להותיר את תנאי השחרור הקיימים כיוון שקיים חשש מסוכנות. עם זאת, הודגש כי יש מקום לשקול הקלות בהמשך, אם ההליך המשפטי יארך זמן רב ויתאפשר בדיקה מחודשת של תנאי השחרור.

תוצאה: בית המשפט דחה את הערר והותיר את תנאי שחרור הנאשם במעצר בית מלא, אך הותיר פתח לבחינת הקלות בתנאי השחרור במסגרת בקשה לעיון חוזר בהמשך ההליך.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בערעור שהוגש על ידי חברה (המערערת) בנוגע לשומת מס הכנסה לשנת מס מסוימת, המתמקדת בטיפול במס הכנסה לגבי הלוואות שניתנו לחברה על-ידי בעלי המניות שלה. העניין המרכזי הוא האם יש לראות את ההלוואות שהחברה לא החזירה כמחולות, ועל כן להכיר בהן כהכנסה חייבת במס. הצדדים לא חולקים על העובדה שההלוואות ניתנו במועדים ובשיעורים מסוימים, אך ההלוואות לא נפרעו והמצב הכלכלי של החברה קשה, הסיכוי להחזר ההלוואות הוא קטן בלבד. המערערת טענה שהסיכוי להחזרת ההלוואות אינו אפסי לחלוטין, בין השאר בשל תביעה נגד בנק ותיק בעל נכסים. המשיב (מס הכנסה) טען כי ההלוואות יש לראות כחוב נמחל ולהכניס להכנסה החייבת במס, אף ללא מחילה פורמלית, לפי סעיף 3(ב)(1) ו-3(ב)(5) לפקודת מס הכנסה, בהתבסס על נסיבות מעשיות כגון התנהגות הצדדים וחוסר דרישה לפירעון לאורך שנים. בית המשפט בדק את העניין וקבע כי העדר יכולת פירעון אינו מהווה מחילה על חוב לפי פקודת מס הכנסה. לא נמצאו ראיות לחוסר תום לב, עסקה מלאכותית או וויתור על החוב. לפיכך, לא ניתן להחשיב את ההלוואות כחוב נמחל ולא להכניסן להכנסה החייבת במס. פסק הדין גם דחה את טענת המשיב ולפיה יש לראות את ההלוואות כמחולות בשל העדר דרישה לפירעון, ולסיכום התקבל הערעור.

תוצאה: הערעור התקבל; נקבע כי אי פירעון ההלוואות בשל קושי פיננסי אינו מהווה מחילת חוב ולכן אין להכניס את ההלוואות להכנסה החייבת במס. המשיב ישלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בערעור על החלטה להאריך את המועד לביצוע צו הריסה מנהלי שניתן לבית המערער. החוק קובע תקופת זמן של שלושים ימים לביצוע הצו, אך תיקון לחוק מאפשר לבית המשפט להאריך תקופה זו אם רואה לנכון. המערער התמודד עם החלטה ראשונית של דחיית בקשת ביטול הצו, ולאחר מכן נאמר כי המועד לביצוע הצו יחל לאחר סיום הליכי הערעור. המשיב התקשה לבצע את ההריסה בזמן, בשל קשיי תיאום עם משטרת ישראל שהובילו לעיכובים, לרבות סירוב קצין משטרה מאשר לבצע את ההריסה בשעות הלילה. בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים האריך את התקופה לביצוע הצו, והמערער ערער נגד החלטה זו. בפסק הדין נדונה זכות הערעור להכרעה בעניין הארכת המועד; המחוקק לא ציין במפורש את זכות הערעור על החלטות אלו, אך השופטים קבעו כי מאחר שההחלטה היא סופית מפלגת מחלוקת, יש להכיר בזכות הערעור. בדיון שב מרכז המחלוקת הוא האם ניתנה סיבה ראויה להארכה. נקבע כי השיקולים להארכת התקופה כוללים איזון בין מטרה חוקית למניעת בנייה בלתי חוקית לבין זכותו של האדם להליך הוגן. נכללו שיקולים של קשיי תיאום חיצוניים, היעדר רשלנות מצד המשיב והסיוע הנדרש מהמשטרה לביצוע ההריסה, שהובילו לקבלת הבקשה להארכה. נמוגו טענות על התנהלות רשלנית. בדיון הובאה גם טענה על פקיעת הצו עקב חלוף הזמן, אך נקבע כי הבקשה להארכה הוגשה בזמן והארכת המועד כוללת הליך חידוש הצו, כך שלא התרחש פקיעת צו ממשית. כמו כן נדונה לאפשרות להרחבת ההלכה בקביעת כללים להארכות מועד, אך הוחלט שאין צורך בכך בשלב זה. בסיכום, בית המשפט קבע כי ההחלטה להאריך את המועד התקבלה בהתאם לשיקול דעת סביר וכי ביצוע ההריסה יש להתבצע בתוך תקופה מוגדרת של 90 יום.

תוצאה: הערעור נדחה, והוחלט כי צו ההריסה המנהלי יבוצע תוך 90 יום מפסק הדין, לאחר שנמצא שהארכת מועד ביצוע הצו על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים התקבלה כדין וללא פגם בשיקול הדעת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית המשפט דן בתביעה שהגיש בנק לאומי נגד שגית עוקשי בגין יתרת חובה בחשבון הבנק שלה. שגית ואביה הגישו תביעה שכנגד נגד הבנק, חברת חשב כל בע"מ ומנהל תיקי ההשקעות חגי, בטענה שהבנק גרם להם נזקים בכך שנתן אשראי ללא הסכמתם וללא ידיעתם ואף שהמנהלים פעלו לטובת הבנק על חשבונם. בבדיקה עלה כי אברהם עוקשי פתח חשבונות בנק עבור בתו שגית בשנות ה-90, מתוך ניסיון לשמור על כספיו מהקפאת המשקם המשפחתי. לאורך השנים, הכספים הופקדו בתחילה בפקדונות בטוחים ולאחר מכן הועברו להשקעות בבורסה שהובילו להפסדים. עניין המחלוקת עוסק במסמכי יפוי הכח שניתנו למנהלי התיקים, מועד מתן יפוי הכח ולגבי המעמד שלהם – האם הם פעלו מטעם הבנק או מטעמו של עוקשי. בית המשפט מצא כי חשב-כל בע"מ וחגי זילברשץ הם מנהלי תיקי השקעות חיצוניים שפעלו כמיופי כח של עוקשי ולא כסוכני הבנק. הטענות כי הבנק שידל את עוקשי לפעילות בבורסה והבטיח להם רווחים ללא הפסדים לא הובהרו מספיק ולא התקבלו. בית המשפט בחן גם את סוגיית האשראי שהועמד בחשבונות ומצא כי הבנק לא ניהל את העניינים כנדרש, בעיקר בשלב שבו נגרמו ההפסדים. למרות זאת, לא נמצאה ראיה כי הבנק אחראי למחדלי ההשקעות או להפסדים עצמם. לבסוף, נדחו התביעות של הבנק ושל עוקשי בשני הצדדים באשר להפרות ולנזקים.

תוצאה: תביעת הבנק נדחתה, כמו גם התביעה שכנגד של עוקשי; לא ניתן צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בסוגיה המשפטית הנוגעת לזכויות בכספי חשבון קופת גמל מסוג תגמולים של המנוחה, שנפתחה לפני פטירתה ונקבו בה כמוטבים אחיה שנפטרו לפני מותה. ערך הדיון מתמקד בשאלה מי זכאי לקבל את כספי החשבון – יורשי המוטבים או יורשי המנוחה. נקבע כי לפי סעיף 147 לחוק הירושה, כספים מקופות תגמולים אינם חלק מהעזבון אלא כפופים להוראות תקנות ההתאגדות של הקופה כפי שנקבעו נכון למועד הפטירה. המנוחה הצטרפה לקופה והסכימה למצב בו התקנות משתנות עם הזמן, ולכן יש להחיל את התקנות המעודכנות לאחר מועד הצטרפותה, ובהן הוראה המגדירה כי בתום העמית, אם המוטב נפטר קודם, הכספים יועברו ליורשי העמית לפי צו ירושה. פסק הדין הרמיז על פסיקה קודמת (שטרווה) המייחסת תוקף להוראות התקנות המעודכנות, ודחה את הטענה כי יש להתחשב בחוק חוזה ביטוח. הוחלט כי הוראת הנהנים אינה כוללת את יורשי המוטבים אלא את המוטבים עצמם בלבד, וכי יש לזכות את יורשי המנוחה על פי צו קיום צוואה. לבסוף נפסק כי אין מקום להוצאות משפט.

תוצאה: יורשי המנוחה הם הזכאים לכספי חשבון קופת הגמל, ויש להסתמך על תקנות ההתאגדות כפי שהיו בעת פטירתה, כשהמוטבים שנקבו כבר נפטרו ולא שינו הוראות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק זה, התובעת, אשר נפגעה בתאונת דרכים בשנת 1994, ביקשה להגדיל את התשלום התכוף שנפסק לה בעקבות הנכות שנגרמה לה בתאונה. התובעת קיבלה תשלום תכוף בסך של 3,500 ש"ח לחודש מאז החלטה קודמת מ-1998, שהסתמכה על התחשבות בהכנסת בעלה והוצאות המשפחה. בתביעה החדשה ציינה התובעת כי נפרדה מבעלה, הוצאותיה גדלו, והיא נאלצת לשאת בהוצאות משכנתא, עוזרת בית ונסיעות, ובכלל זה תשלום נוסף בגין פיגור בתשלומי המשכנתא.

תוצאה: בית המשפט קיבל חלקית את בקשת התובעת והגדיל את התשלום התכוף החודשי ל-5,000 ש"ח נטו החל מספטמבר 2000, בנסיבות של שינוי מצב משפחתי וכלכלי, תוך התחשבות במשאבים הזמינים לה וללא הפחתת הכנסת הבעל לאחר הפרידה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 25/11/99, הורשע המערער בעבירות סמים ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט הורה לממונה על עבודות השירות להגיש חוות דעת כדי לקבוע אם המערער יוכל לרצות את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות. במהלך תקופה זו, טרם קבלת חוות הדעת, ביצע המערער עבירת סמים נוספת. ממשיכים לפסוק האם יש להחיל את המאסר על תנאי על העבירה החדשה, תוך דיון בשאלה האם המאסר על תנאי היה בתוקף כבר עם מתן חלקו הראשון של פסק הדין או רק לאחר שהושלמה הכרעה סופית ב-20/01/00. השופט שהרכב בית המשפט המחוזי קיבל את המסקנה שהעונש על תנאי היה כבר בתוקף מיום 25/11/99, ולכן ניתן להפעילו על העבירה החדשה. לעומתו, השופט שהביע דעה חריגה טען כי יש לקבוע שתוקפו של עונש המאסר על תנאי יחל רק לאחר השלמת פסק הדין הסופי ובקבלת החלטה סופית לגבי הפיכת מאסר עבודות השירות למאסר בפועל, ביום 20/01/00, ברי כי אם כך, לא ניתן היה להפעיל את התנאי על העבירה שביצע המערער ב-13/12/99. בדיון נדונו חשיבות תכלית המאסר על תנאי כאמצעי האזהרה לנאשם, לצד עקרונות החוקיות ודיני העונשין, שמדגישים את הצורך בהליך ברור ופשוט. בסופו של דבר, למרות הפערים בדעות, התקבלה עמדת רוב שהעונש על תנאי היה חל כבר בתחילת פסק הדין מ-25/11/99.

תוצאה: הערעור נדחה; נפסק כי עונש המאסר על תנאי היה בתוקף החל מיום מתן חלקו הראשון של גזר הדין, ולכן ניתן להפעילו על העבירה הנוספת שבוצעה בתקופת הביניים.

לצפייה לרכישה הזדהה