חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב שלא להכיר בתביעה ככתובענה ייצוגית. המבקש ביקש פטור מהפקדת ערבון בטענה לחוסר יכולתו הכלכלית ולסיכויי ההצלחה. המשיבים התנגדו וטענו כי ניהול תביעה ייצוגית מצריך הוצאות ניכרות וכי על המבקש להראות חוסן כלכלי כדי להוכיח יכולת ניהול תקינה של ההליך. בית המשפט ציין כי על פי חוק הגנת הצרכן יש לאשר תובענה ייצוגית רק אם מתקיימים תנאים מחמירים הכוללים הגשת התובענה בתום לב, היקף הקבוצה, היעילות וההוגנות של ההליך, וכן הוכחת ניהול הולם של ענייני הקבוצה על-ידי התובע. דרישה זו כוללת גם הוכחת יכולת כלכלית, שכן ניהול התביעה כרוך בהוצאות גבוהות, לרבות עורך דין, חוות דעת מומחים, אגרות והוצאות שונות. בפסיקה ובספרות המשפטית הובהר כי התובע חייב להציע הוכחות ליכולתו לשאת בהוצאות אלה. כמו כן, נקבע כי בקשה לפטור מערבון ולקבל מעמד של תובע ייצוגי הם סתירות. פסיקה זו אינה מונעת הגשת תביעה פרטית אך דורשת תנאי סף גבוהים לתובענה ייצוגית. בית המשפט סבר כי במקרה דנן המבקש הוא תובע יחיד, לא הוצעה אפשרות למימון הוצאות מצד צדדים אחרים, ולכן יש לדחות את הבקשה ולהורות להפקדת ערבון.

תוצאה: הבקשה לרשות ערעור נדחתה, והמבקש חייב להפקיד ערבון בהתאם לדרישות בית המשפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים הגישו תביעת נזיקין בעקבות תאונה שבה ירון, קטין שהשתתף בסמינר באוסטריה במסגרת משלחת ישראלית, נפגע קשות בעת סדנא שבה הונחו המשתתפים ללכת עם עיניים קשורות ונפגע מרכב חקלאי. התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל, המלווים הישראליים, הפורום הישראלי, וגם נגד גורמים אוסטרים המעורבים בארגון הסמינר ובהפעלת הקומביין. הוגשה בקשה להמצאה מחוץ לתחום השיפוט נגד האוסטרים, והרשם התיר אותה, דחה בקשות ביטול מצד הנתבעים האוסטרים וטען שלמקום המשפט הישראלי יש עילות תביעה כנגד כל הנתבעים והפורום הישראלי הוא פורום נאות לבירור התביעות. האוסטרים ערערו וטענו שיש להכיר בשיפוטיות האוסטרית בהתבסס על אמנות בינלאומיות, יש לייחס דין אוסטרי לתביעה, והכי ראוי להידון בסמינר באוסטריה או בבתי המשפט האוסטריים. הערכאה השופטיית דחתה את הערעורים, וקבעה כי יש למנוע פיצול הליכים בין מדינות; הנתבעים הם חלק מפרשה אחת הראויה לדיון משותף; לפורום בישראל יש תשתית שדי להעמקת הדיון; לא נראה ששיקולי תחולת דין, קשיי ההוכחה, או אכיפת פסק הדין חורגים מהתועלת שבהליך בישראל; חזקת שוויון הדינים תחול עד להוכחה אחרת; הציפייה הסבירה וההגנה על הקטין כחבר משלחת ישראלית מחייבות מענה בידי בית המשפט הישראלי; כמו כן, אין מניעה מדרישת ביטול ההליך החוץ-ארצי אם יושג הסדר בישראל. לפיכך נדחו טענות ערביי הנתבעים האוסטרים וההליך בישראל מתקדם.

תוצאה: הערעורים של הנתבעים האוסטרים נדחו. ההחלטה להפיק היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט נשארה על כנה, והתביעה תתברר בישראל כנגד כל הנתבעים, כאשר מובהר כי קיומו של הליך תביעה תלוי ועומד באוסטריה לא ימנע את ניהול התביעה בישראל. כמו כן, הוטלו הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח על קבוצה כלשהי של הנתבעים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הבקשה שנדונה היא למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בירושלים, אשר דחתה בקשת המבקש להטיל על המשיב הפקדת ערובה בסך 280,000 ש"ח להבטחת הוצאותיו. התביעה העיקרית נוגעת למחלוקת בין הצדדים בנוגע לבעלות במניות של חברה, וכן לטענות שונות שהועלו בנוגע למעשים פליליים והברחת נכסים. בהליך המשפטי קיימים הליכים רבים המתקיימים בין הצדדים, כוללים תביעות להסדרי ראיה, גירושין, חלוקת רכוש, מזונות ובקשות למינוי כונס זמני לחברה. המשיב, תושב זר המתגורר בארצות הברית, טען כי יש לו קשר כלכלי ומשפחתי חזק לישראל, וכי אי הפקדת הערובה נעשית במסגרת שיקול דעת רחב של בית המשפט תוך התחשבות בסיכויי הצלחת התביעה ומצבו הכלכלי. המבקשים טענו כי מאחר שהמשיב אינו תושב ישראל ואינו פרט את רכושו בארץ, הוא חייב להפקיד ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענות המשיב וקבע כי לאור מכלול הראיות וההליכים שהתנהלו, ניתן להתרשם כי למשיב זיקה משמעותית לישראל ושיש סיכוי למימוש הוצאות במקרה של פסיקה נגדו, ולכן אין מקום לחייבו בהפקדת הערובה. בית המשפט הוסיף והדגיש כי חיוב בהפקדת ערובה הוא אמצעי החריג ויש לנהוג בו בזהירות יתרה תוך תערובת בין האינטרסים של הצדדים. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור והותיר את החלטת הערכאה הקודמת על כנה.

תוצאה: הערעור נדחה; ההחלטה שלא לחייב את המשיב בהפקדת ערובה בסך 280,000 ש"ח להבטחת הוצאות נשמרה. המבקשים נדרשים לשלם הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בבקשה שהוגשה, התבקשה הפסקה מיידית של כל פעולה של המשיבים שעשויה לשנות את מצב החברה "אלת החן - שירותים רפואיים וקוסמטיים בע"מ", לרבות שינוי הרכב הנהלת החברה, זכויות חתימה, וכינוס אסיפות בעלי מניות ודירקטוריון, עד להכרעה בתביעה העיקרית. המבקשת, קוסמטיקאית ובעלת 33% מהמניות, טענה כי המשיבים, בעלי יתרת המניות, פועלים באופן חד-צדדי להקמת חברות מקבילות המתחרות ופוגעים בפעילות החברה ובלגיטימיות הניהולית שלה. הצדדים חתמו על הסכם מייסדים הכולל הוראות ברורות לגבי ניהול החברה, קבלת החלטות מהותיות, חלוקת הון וזכויות חתימה, ומנגנון בוררות לסכסוכים. עם התקדמות המחלוקות, נפגשו הצדדים והגיעו לזכרון דברים שנועד לסיים את ההתקשרות ביניהם ולסיים את פעילות החברה תוך חלוקת נכסיה והתחייבות לא להתחרות בתחומים גיאוגרפיים שונים, אך זכרון הדברים נחתם רק על ידי שניים מהצדדים ולא קיבל אישור רשמי. לאחר מכן, המשיבים קבעו אסיפה כללית בכוונה לשנות נושאים מהותיים בניהול החברה, מה שהביא למהלך זה של המבקשת למנוע כינוס האסיפה והפעלת סמכויות חד צדדיות עד להכרעה. בית המשפט פסק כי איננו דוחה את הבקשה על הסף, אך לא חייב בהקפאת כוללת, שכן אין מניעה לכינוס האסיפה לדיון בנושאים שאינם נוגעים לשינוי בעלי תפקידים או החלטות פוגעות אחרות. בנוסף, נקבע כי יש לאפשר המשך תהליך סגירת החברה במידת הצורך אך למנוע פעולות חד-צדדיות שעשויות לגרום עושק למיעוט. לבסוף, נקבע כי העתירה מונעת כניסה להליך בוררות מאחר ולא הועלתה בקשה מוקדמת לכך בבית המשפט שכבר דן בסכסוך.

תוצאה: נחלץ צו מניעה חלקי המונע קבלת החלטות בנושא שינוי בעלי תפקידים ושינויים מהותיים אחרים באספה הכללית, אך מאפשר קיום האסיפה לדון בנושאים אחרים. בין הצדדים יישארו זכויות חתימה מוגבלות, והסכסוך ימשיך להתברר בדרך משפטית ללא הליך בוררות בשלב זה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין דנים בערעור וערעור שכנגד על סכום הפיצויים שנפסק לאלמנה ולהוריו של המנוח, שנפטר בתאונת דרכים. המנוח והאלמנה הגיעו לארץ עם כוונה להיווצר חיים חדשים ולייסד משפחה בישראל, אף על פי שהגיעו באשרות תיירים. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להניח שהמנוח היה משתקע בישראל, ועקב כך ניתן להעריך את כושר השתכרותו בהתאם לשוק העבודה פה, שנחשב גבוה יותר מזה ברוסיה, מקום מגוריו המקורי. האלמנה קיבלה פיצוי בסך 350,000 ש"ח, אך ניתנו טענות משני הצדדים כי הסכום לא הוגן בהיקפו. בית המשפט בחן את הנתונים וקבע כי יש להתחשב בתרומתה של האלמנה להכנסות המשפחה, ואף ב"יד אחת" מתוך שלוש של השתכרותה שיש להפחית מהפיצוי. בית המשפט העריך הפסד כספי עתידי של כ-500,000 ש"ח ונתן תוספת של 200,000 ש"ח מעבר לסכום שנפסק קודם, בצירוף ריבית ושכר טרחה. ההורים זכאים לפיצוי על נזק שאינו ממוני בסך כ-25,000 ש"ח. בתי המשפט הסכימו כי יש לקחת בחשבון את הרצון ליישב את משפחה בישראל, את ההסתברות לתמיכת המנוח באלמנה, ואת הוצאות עורכי הדין שנפסקו למשיבים. פסק הדין סודות את גובה הפיצויים תוך איזון בין הצדדים.

תוצאה: בית המשפט חיזק חלקית את סכום הפיצויים לפיצוי האלמנה, וקבע תוספת של 200,000 ש"ח מעבר לסכום שנקבע קודם, כולל הפרשי הצמדה, ריבית ושכר טרחה, ובנוסף חייב את המשיבים לשלם פיצוי להורים על נזק שאינו ממוני בסך כ-25,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער, יליד הונגריה, שהיגר לארצות הברית בשנת 1951 והתגורר בניו-יורק במשך יותר מ-45 שנים, היה מעורב בפעילויות חברתיות ודתיות והקים משפחה שנשארה שם. בשנת 1995 החלו חקירות כנגדו בארצות הברית בגין הונאות לקבלת כספים ממשלתיים. לאחר שהוגשו נגדו כתבי אישום, הוא עלה לישראל בשנת 1997 וקיבל אזרחות ישראלית על פי חוק השבות. מאז שהותו בישראל, הוא קיבל זכויות סוציאליות והשתתף בבחירות. ממשלת ארצות הברית ביקשה להסגירו בשל החשדות, ונדרשה מחויבות שישראל תקבל אותו בשנית למילוי עונש אם יורשע. המערער טען כי בהיותו אזרח ותושב ישראל, אין להסגירו ללא התחייבות שכזו. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, כשהכריע כי הוא אינו תושב ישראל במובן החוקי משום שהוא נמלט מהדין האמריקאי ושזיקתו לישראל נרקמה לאחרונה וקטנה יחסית לעומת זיקתו לארצות הברית. בית המשפט העליון אישר את ההחלטה, קבע כי תושבות היא עניין של זיקה ממשית וארוכת טווח למקום, והעובדה שהמערער הגיע לישראל מפאת בריחה מהליך פלילי מחזקת את הטענה כי אין הוא תושב אמיתי. השופטת המשנה הביעה דעה כי המערער הוא תושב ישראל ויש להגן על מעמדו, אך דעת הרוב דחתה זאת.

תוצאה: הערעור נדחה והוחלט כי המערער אינו תושב ישראל לצורך חוק ההסגרה, ולכן לא נדרש כי ארצות הברית תתחייב להעבירו לישראל לריצוי עונש במידה ויורשע, והסגרתו לארצות הברית תוכל להיעשות ללא כל תנאי כזה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בסוגיה האם ניתן להסגיר אזרח ישראלי שביצע עבירת הסגרה מחוץ לישראל טרם שינוי חוק ההסגרה ב-1999, כאשר הבקשה להסגרתו הוגשה לאחר השינוי. הדיון מתמקד בשאלות האם לחוק ההסגרה החדש יש תחולה רטרוספקטיבית ומהו המבחן לקביעת אדם כתושב ישראל לצורך הסגרה. המערער, אזרח ישראלי שנולד בשנת 1974, שהה במשך שבע שנים בארצות הברית, הקים שם משפחה, הוכר כתושב קבע וכן החל את תהליך חזרתו לישראל ב-1998. נגדו הוגשו כתבי אישום בארצות הברית בגין הונאה. בעקבות זאת, ביקשה ארצות הברית להסגירו בשנים 1999. בית המשפט המחוזי קבע כי החוק החדש חל על המקרה וקבע כי המערער אינו תושב ישראל על אף חזרתו למדינה, מאחר שקשריו לא השתנו דיים, שהותו בישראל הייתה קצרה יחסית, והעובדה שמשרד הקליטה הכיר בו כתושב חוזר ובן זוגו קיבלה מעמד עולה אינה מספיקה לקביעת תושבות לעניין החוק. נקבע כי נטל ההוכחה באי-התושבות מוטל על היועץ המשפטי לממשלה, ומידת ההוכחה נדרשת היא ברמת עודף הסתברויות. הערעור נדחה, בין השאר עקב כך שהמערער לא העיד ולא הציג ראיות בעניין זיקותיו לישראל. כמו כן נדחתה טענת המערער כי החוק החדש חל עליו באופן רטרוספקטיבי, ונקבע כי החוק חל באופן אקטיבי על הליכי הסגרה שנפתחו לאחר כניסתו לתוקף. בנוסף נדון הנושא של פגיעה בזכויות מוקנות וקביעת ניתוק או קישור בין האדם לישראל כתושב, תוך איפיון רחב של המונח תושב לפי התכלית המונחת ביסוד ההסדר. התוצאה היא כי סמכות ההסגרה בהתאם לחוק החדש היא אפשרית במקרה של המערער, גם ללא התחייבות להעברת כתב האישום או ריצוי עונש בישראל, כל עוד איננו תושב ישראל.

תוצאה: נדחה הערעור; הוחלט כי החוק החדש חל על המקרה, וכי המערער איננו תושב ישראל, ולכן ניתן להסגירו לארצות הברית ללא התחייבות לריצוי עונשו בישראל.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במשפט שהתנהל בבית משפט השלום בתל אביב - יפו נגד נאשם המואשם בשלושה אישומים הכוללים תקיפת בת זוג, איומים והפרת צו מעצר בית מוחלט, הוגשה בקשה להארכת מעצרו. לפי האישומים, הנאשם הפר צו בית המשפט לשהות במעצר בית בירושלים ואסר עליו ליצור קשר עם בת זוגו, אך הגיע לבני ברק, תקף אותה פיזית ואיים עליה. גם לאחר מכן המשיך בהתנהגויות אלימות, לרבות גזיזת שערותיה נגד רצונה. במהלך ההליכים, הנאשם היה במעצר עד תום ההליכים מחשש לסכנה שהווה על סביבתו, בעיקר לאור רקע של הרשעות קודמות בעבירות אלימות ועבירות נוספות. בנוסף, הודגש כי הנאשם הטיל מורא על בת זוגו שהיא עדה מרכזית במשפט אך סירבה להעיד, ועל אביה שנכנס להליך כעד עוין. עורך דינו טען כי התמשכות המשפט נגרמה עקב סירובה להעיד של המתלוננת וכי לקוחו עבר שינוי משמעותי המוצג בתסקירי שירות המבחן, והציע שחרור בערובה ותנאי שהייה במקום עבודה וטיפול במסגרת מוסדית "בית נועם". בית המשפט קבע כי למרות שאולי יש תקווה לנאשם לשינוי, אין זה מצדיק שחרור אותו בשל הסכנה שהוא מהווה, וכי אין אלטרנטיבה ראויה למעצר. לפיכך האריך את מעצרו לתשעים ימים נוספים או עד מתן פסק הדין, וקיווה כי לא תידרש הארכה נוספת.

תוצאה: בית המשפט הורה על הארכת מעצרו של הנאשם לתקופה של תשעים ימים נוספים או עד מתן פסק הדין, בשל הסכנה שיש באי מעצרו והתנהגותו האלימה והפלילית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית המשפט המחוזי בנצרת דן בערעור בעניינו של נאשם (להלן: העורר), שהוגש נגדו כתב אישום בגין התפרצות וגניבת תרופות לבעלי חיים במחסן בצפון הארץ בספטמבר 2000. לפי כתב האישום, העורר ושלושה נאשמים נוספים פרצו למחסן, גנבו תרופות בשווי כ-60,000 ש"ח, ופגעו באיש שמירה שניסע בעקבותיהם ברכבו במרוץ ברחובות. במהלך המרדף, נסע הרכב בו היה העורר במהירות גבוהה עד שהתהפך בו, והעורר נפצע, בעוד יתר העבריינים ברחו. בית המשפט בחן את גרסת העורר שהצדיק את נוכחותו ברכב כשנסע כטרמפיסט, אך מצא את טענתו לא אמינה לאור נסיבות האירוע וקושי הנסיון להבין מדוע נוסע ברכב נפתול במרדף ישאיר מקום לטרמפיסט. כמו כן, בית המשפט התייחס לעברו הפלילי המורכב של העורר, שהוסיף להעריך את הסיכון שהוא מהווה לציבור במידה וישוחרר עד להכרעת הדין. לכן נקבע כי מעצר נושא טעם ראוי, ושאין להשתמש באמצעי חלופי למעצר לשם מניעת אלימות או הימלטות. הערעור שהגיש העורר נדחה, וההחלטה המקורית אושרה. המדיניות המשפטית שנדונה במחוזי מבוססת על העיקרון כי מעצר הוא אמצעי חריג, אך בנסיבות בהן העבריין מסוכן לציבור וניסיון ענישה קודם נכשל, יש להפעילו.

תוצאה: בית המשפט דחה את ערעורו של העורר, אישר את מעצרו עד תום ההליכים וקבע כי הוא מהווה סכנה לביטחון הציבור בשל עברו הפלילי והאירועים המפורטים, ולכן לא תאושר חלופה למעצר.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע נפגע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב שבבעלותו, וטען כי בעת התאונה הייתה מכוסה על ידי פוליסת ביטוח של הנתבעת. הנתבעת טענה כי בעת התאונה לא היה לתובע רישיון נהיגה בר תוקף, ולכן הפוליסה אינה תקפה ואין היא חבה לפצות אותו. בתהליך הדיון התברר כי התובע הינו תושב חוץ באופן פורמלי (תייר), המחזיק רישיון נהיגה אמריקאי ובינלאומי בתוקף, אך בפועל מתגורר בישראל שנים רבות, לומד ועובד, ומנהל אורח חיים המחייב התייחסות לכך כי שהייתו בארץ אינה זמנית אלא קבע.

תוצאה: התביעה נדחתה במלואה; התובע חייב בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של הנתבעת.

לצפייה לרכישה הזדהה