חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: המבקשת היא בעלת מקרקעין שבה ניצבים חנויות ובתי עסק, והמשיב הוא שכיר דייר סטטוטורי במושכר. לאחר סיום חוזה השכירות התפתח סכסוך על פינוי הנכס. הצדדים הגיעו להסכם פשרה שהורכב מחובת תשלום כספי למשיב ופינוי הנכס תוך תנאים ברורים. המבקשת ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין בטענה שתגיש ערעור כי בית המשפט חרג בסמכותו ושהיא עלולה להפסיד אם תועבר התשלום למשיב לפני הכרעת הערעור, לאור מצבו הכלכלי המורכב של המשיב. המשיב טען שאין בסיס לעיכוב, שהמבקשת לא הציגה תצהיר מספק התומך בטענותיה וכי הסכום שנפסק הוא סופי ובלתי ניתן לעיכוב בדרך כלל. בנוסף, פסיקה קובעת כי פסק דין כספי לרוב אינו נעכב אלא בחריגים מיוחדים, שהמבקשת לא עמדה בהם. בית המשפט דן בשלושה תנאים מרכזיים לעיכוב ביצוע – הוכחת נזק משמעותי וקושי להשבת המצב לקדמותו, סיכוי משמעותי לערעור והערכת הנזק שייגרם לצד הזוכה. המבקשת לא הגישה תצהיר תומך, דבר שהחליש את טענותיה, ולא הוכיחה סיכויים מציאותיים לערעור. גם מאזן הנזקים לא הראה יתרון לעיכוב. יתרה מזאת, בית המשפט קבע שאין לו סמכות לעכב ביצוע פסק דין שהתקבל בפשרה כספית. התוצאה היא דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע וחיוב המבקשת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

תוצאה: הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה, המבקשת חויבה בתשלום הוצאות ושכר טירחה למשיב, ופסק הדין שניתן בהליך פשרה יישאר בתוקפו ללא עיכוב.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע נפגע בתאונת דרכים בשנת 1995 בעת שרכב על אופנוע מבוטח אצל הנתבעת, וטען כי נגרמו לו נזקי גוף חמורים שכללו פגיעות אורטופדיות ופגיעות פנימיות בריאות. הנתבעת הודתה בחבותה אך קיימה מחלוקת לגבי דרגת הנכות והיקף הפיצוי הראוי. התובע עבד בשתי משרות כאח בבית חולים איכילוב (משרה מלאה) ובבית חולים הדסה (חצי משרה), וכמו כן העיד על עבודות פרטיות בהשגחה על חולים, שנמנע מלהוכיח באורח עובדתי.

תוצאה: התביעה התקבלה בחלקה בלבד. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כולל של 49,681 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות עתידי, נזק לא ממוני, הוצאות רפואיות ופיצוי על עזרה. התביעה בעד הפסדי שכר בעבר ובעבודות פרטיות נדחתה, כמו גם תביעתו בגין הפסד פנסיה. הסכום ישולם תוך 45 יום, והנתבעת תישא גם באגרת המשפט ושכר טרחת עורך הדין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית המשפט נדרש לבקשה של אישה ובנה הקטין לפסיקת דמי מזונות זמניים מהאב, לאחר שנפרדו בני הזוג ולמרות הסדר זמני חלקי קודם. התובעים דרשו סך כולל של כ-13,860 ש"ח לחודש, הכוללים מזונות האשה והקטין הוצאות רפואיות ועוד, בעוד הנתבע טען כי הכנסותיו נמוכות ואף הציג דו"ח חשבונאי המציג הפסדים. הנתבע נמנע מחשיפת פרטים מלאים בנוגע לחשבונותיו בבנקים והעלה טענות שונות באשר ליכולת התשלום שלו. בית המשפט מצא כי טענות הנתבע לגבי חוסר יכולת לשלם הן בלתי מתקבלות, ככל שהינו מסוגל לעבוד ולהתפרנס ומוטלת עליו חובה לממן מזונות גם בשלב זמני. נטען כי האשה אינה עובדת מטעמי טיפול בקטין, וטענות הנתבע כי היא יכולה להשיג הכנסה לא הוכחו ולא התקבלו. בית המשפט דחה דרישות מזונות במרכיבים לא הכרחיים או מוגזמים, כמו הוצאות לחופשות, תקשורת וסיגריות, וקבע סכומי מזונות זמניים סבירים: 1,600 ש"ח לאשה ו-1,300 ש"ח לקטין, בסך כולל של 4,950 ש"ח כולל מדור. נפסק כי תשלומים קודמים ילקחו בחשבון ושהתשלום יהיה צמוד למדד המחירים ועדכוני 3 חודשים. בדיון הומלץ לצדדים לפתור חילוקי דעות מחוץ לכותלי בית המשפט, בעיקר משום שיצורף נזק בעיקר לקטין. נקבעת ישיבת קדם-משפט להמשך.

תוצאה: בית המשפט הורה על תשלום מזונות זמניים בסך כולל 4,950 ש"ח לחודש לאשה ולקטין, מדור כולל, החל מתאריך הגשת התביעה, עם תנאי עדכון למדד ותשלומים קודמים לניכוי, וקבע להמשיך בהליכים בשל המחלוקת שנותרה ללא פתרון מלא.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה טענת הנתבע כי מסר לתובע שיקים בסכום כולל של כ-650,000 ש"ח (כ-180,000 דולר) תחת כפיה ולחצים שהפעילו התובע ובנו, בעקבות עסקה בין הצדדים להשקעה באופציות מעוף. ככלל, קיים חוב בין הנתבע לתובע שעליו קיימת מחלוקת בגובה ובגורמים להפסדים. ב-27 באדר א' תשנ"ז, בשעות מוצאי שבת, הגיע התובע ובנו לבית הנתבע ובסופו של דבר נשארו עמו ברכב כארבע שעות כאשר בנו של התובע ישב לידו ברכב ונשאו עימם כלי מאיים (מקלות ואקדח – קיומו של האקדח בידי התובע לאורך הערב הוכח בוודאות). במהלך אירוע זה, טוען הנתבע, הופעלו עליו איומים ולחצים שגרמו לו לחתום על מכתב הודאה בחוב במילים המוכתבות על ידי התובע וכן למסור שיקים. ביקור שבוצע באישון לילה בביתו של רב לא הביא לכך שהנתבע ביטל את חתימתו, זאת משום שחשש שיימצא בסכנה גם שם. הנתבע דיווח על האיום למשטרה, שהתיק נסגר מחוסר ראיות. הפסיקה מציינת כי לכפיה משמעות רחבה שכוללת אלימות, איומים ואפילו כפיה כלכלית, וכי ההוכחה היא על הנתבע. במקרה דנן, היה לחץ והאיום על הנתבע שהשפיעו על רצונו, והייתה כפיה בהתאם משום שהחתימה והשיקים הושגו באמצעים מאיימים, כולל נוכחות אקדח, שהותירו את הנתבע עם חופש בחירה מצומצם ביותר. הדיון משפטי מחזק כי למרות קיום חוב הכפיה והאיומים הופכים את השיקים לבטלים, ואין לנושה זכות לגבות החוב בדרכים אלימות או מאיימות. לפיכך, החוב הכספי בין הצדדים יתברר בעילה חוזית ולא על בסיס השיקים שנמסרו בכפיה. התביעה נגד הנתבע נדחתה והטענות לכפיה התקבלו.

תוצאה: התביעה נדחתה; הוכחה כפיה בקשר למסירת השיקים וטענות הנתבע התקבלו, הוחלט כי ניתן לבטל את השיקים, והצדדים מתבקשים לברר את החוב ביניהם במסגרת תביעה חוזית מסודרת. התובע חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשת הורשעה בגניבה של סכום כסף מעבודתה כעוזרת בית, לאחר שנמצא בידה כסף שסומן בצבע זרחני. האישום נגדה הוגש בעקבות חקירה פרטית שבוצעה על ידי חוקר פרטי מטעם המתלוננים. בעקבות הודאה במסגרת עסקת טיעון, הורשעה המבקשת בבית משפט השלום בתל אביב. לאחר מספר שנים, פנו המתלוננים למשרד התביעות והודיעו כי הגיעו למסקנה שהמבקשת חפה מפשע, ושגם לאחר עזיבתה את עבודתה המשיכו לאבד כספים, דבר המצביע על כך שהגניבה לא בוצעה על ידה. הם אף הביעו נכונות להעיד לטובתה ולבטל את הרישום הפלילי נגדה. בעקבות זאת, הוגשה בקשה למשפט חוזר. בתחילה היועץ המשפטי לממשלה התנגד, אך לאחר חקירה נוספת שכללה את חקירת בני משפחת המתלוננים והחוקר הפרטי, התברר שיש אי בהירות וחוסר אמינות בעדויות, במיוחד בהתייחס לחשדות כלפי בנם של המתלוננים. בעקבות זאת, היועץ המשפטי הסכים לא רק לקיום משפט חוזר, אלא גם לזיכויה מחמת הספק. הנשיא ברק הורה על קיום המשפט החוזר כדי לאפשר לבית המשפט לבחון את הסוגיה מחדש, ובסופו של דבר בית המשפט העליון פסק בזיכוי המבקשת ללא שמיעת טענות בעל פה, בהתבסס על הספק הסביר והמידע שהגיע לאחר השלמת החקירה.

תוצאה: המבקשת זוכתה מחמת הספק מעבירת גניבה על פי סעיף 384 לחוק העונשין, והורו על ביטול הרשעתה במסגרת משפט חוזר בבית המשפט העליון.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשים הינם חייבים כלפי המשיב לפי פסק דין שניתן בעניינם, ובמסגרתו נקבע תוקף להסכם פשרה שקבע מתן אורכה של שישה חודשים לתשלום חוב מופחת. במקרה של אי תשלום נקבע כי על המבקשים לפנות את דירתם במועד שנקבע. לאחר שלא שילמו את החוב, פנה המשיב להליכי הוצאה לפועל. המבקשים ביקשו סידור חלוף סביב הפינוי, וראש ההוצאה לפועל פסק כי הם צריכים לקבל ערבויות כספיות מסוימות כדי לבטח את תשלום דמי השכירות בעתיד. המבקשים פנו בבקשות רבות לעיכוב הפינוי ולהארכת מועדי הפינוי, אך אינן נענו לחיוב להפקיד את הסכומים שנקבעו מראש. חלק מהבקשות נדחו על ידי בית המשפט המחוזי, ובית המשפט מצא כי העובדות הוסתרו ונעשו פניות במטרה לעכב את הפינוי שלא כדין, וכי הבקשות להתערבות בתנאי הסידור החלופי מוגשות באיחור ולא תואמות את המועד הקבוע בחוק. בית המשפט המחוזי ביטל את צו העיכוב שניתן לבקשת המבקשים ופסק כי מועד הפינוי יקויים כפי שנקבע, תוך התייחסות להליכי סרק שנוהלו על ידי המבקשים. בנוסף, נקבע כי המבקשים ישלמו למשיב הוצאות בסך 5,000 ש"ח והבקשה לרשות ערעור נדחתה.

תוצאה: בקשת רשות הערעור נדחתה, צו עיכוב הפינוי בוטל והמבקשים חייבים בפינוי הדירה במסגרת תנאי הסידור החלופי שנקבעו מראש ההוצאה לפועל.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש הגיש ערעור על פסק דין, אך עלה המחלוקת כי הערעור הוגש אחרי המועד הקבוע בחוק. כב' הרשם זולטי הורה למחוק את הערעור, בהתבסס על העובדה שהמבקש ידע על מתן פסק הדין לפני שהועמד לרשותו במועד הרשמי, ולכן מרוץ הזמן להגשת הערעור החל מהשליפה המוקדמת של פסק הדין. בעקבות זאת, המבקש הגיש בקשה לעיון מחודש בהחלטה ולחלופין לבקשת הארכת מועד להגשת ערעור. ההליך לעיון מחודש נדחה, והבקשה להארכת מועד הועברה למשיבים לתגובה, שהתנגדו לה. המשיבים הצביעו על כך שהמבקש הגיש במקביל ערעור נוסף שכלל גם בקשה להארכת מועד, כך שהפנייה בבקשה נפרדת נראית כפחות ראויה ונוצר סיכוי ל"השתק שיפוטי". נשקל הצורך להגן על זכויות הצדדים ולמנוע התמשכות המחלוקת, תוך התחשבות שסדרי הדין נועדו לשרת יעילות, איזון וצדק מהותי, ולא להשמים מכשולים בלתי ראויים בפני דיון משפטי מהותי. למרות שהתקבלה אפשרות להאריך מועד במקרים של טעות משפטית, יש לשקול את הציפיות לסגירת ההליך והסופיות בהליכים. לכן, הבקשה להארכת מועד נדחתה בשלב זה, והנושא ידון מחדש לאחר מתן פסק הדין בערעור. המבקש התבקש להגיש את פסק הדין בערעור ולציין אם הוא עומד על בקשתו.

תוצאה: הבקשה להארכת מועד נדחתה בשלב זה, הערעור המקורי נמחק, ופסק הדין בערעור יהיה הבסיס להמשך ההכרעה בנושא.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש הגיש תביעה למשמורת על ילדיו נגד זוגתו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט לענייני משפחה, לאחר שהילדים הוברחו לרשות הפלסטינית על ידי האם. פסקי דין שונים שניתנו לאורך השנים קבעו זמניות במשמורת ובעיקר הפנו את הצדדים לבית הדין השרעי לגירושין ולמשמורת. האישה לטענה כי ויתרה על תביעות כלפי המבקש במסגרת הגירושין בבית הדין השרעי, אולם תרגומים של המסמכים לבית המשפט מצביעים כי לא נעשה ויתור על משמורת הילדים. המבקש טען כי סמכות בית המשפט לענייני משפחה התבטלה בעקבות הסכמים אלו וכי יש להורות על סילוק התביעה שהגישו נגדו בבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט קבע כי אין ויתור סמכותי בפועל, והורה להמשיך את הטיפול בתיק כולל הגשת תסקיר ומינוי אפוטרופוס זמני. בית המשפט הדגיש כי לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, סייג סמכויות בתי הדין הדתיים אינו פוגע בסמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון במשמורת, במיוחד כאשר המבקש עצמו פנה אל בית המשפט בבקשה למשמורת קודם כל הנטען אחר כך. כמו כן נקבע כי רק בית הדין שהוגשה אליו העתירה ראשון קונה את הסמכות, וכאן מדובר בסמכות מקבילה שבה בית המשפט למד כחות לקבל עליה את ההתדיינות. על כן, נקבע כי סמכות בית המשפט לענייני משפחה היא הוראית ואינה מודרת בהתייחס להליך בבית הדין השרעי שטרם סיים את דיונו במשמורת הילדים.

תוצאה: בית המשפט דחה את בקשת המבקש לסילוק התביעה וטען כי יש לבית המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית לדון במשמורת הילדים, והורה להמשך הטיפול בעילת המשמורת. המבקש חויב בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח ועוד מע"מ.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה של המערערים לצירופה של הועדה לבניה למגורים ולתעשיה כמשיבה נוספת בערעור בבית המשפט העליון. המערערים עתרו לבית המשפט המחוזי להכריז על בטלות העברת זכויות בנכסים, בטלות חוזים והפקעות בהתאם לתכנית בניין עיר בטענה לאי חוקיות ההחלטות. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף בשל שיהוי בהגשתה. במבקשה לערעור נטען כי יש לצרף את הוועדה כמשיבה, שכן היא הגוף שאישר את תכנית הבניין והינה צד נוגע בדבר שעלול להיפגע מהחלטת בית המשפט. הוועדה עצמה הסכימה לצירופה כמשיבה. המשיבות התנגדו בטענה שהערעור עוסק בעיקר בעניין השיהוי ושאלות מהותיות אחרות אינן מתבררות בשלב זה, וכן שהצירוף יכביד על ההליך ושסעיף 1 לפקודת סדרי הדין אינו מחייב צירוף היועץ המשפטי לממשלה. המערערים טענו כי יש לצרף את הוועדה לשם בחינת הטענות מהותיות. בית המשפט העליון בחן את טענות הצדדים, מעבר לפסיקה שנקבעה, וקבע כי בהתאם לכללים המנחים לצירוף בעלי דין בערעור, קיימים שיקולים לשקול צירוף הוועדה לבניה למגורים ולתעשיה כמשיבה נוספת, מאחר שהוועדה היא המוסד שאישר את התכנית ונפגעת מההחלטה בערעור. הדיון בערעור טרם החל והצירוף אינו צפוי להכביד על ההליך. לכן התקבלה הבקשה לצירוף הוועדה. עם זאת, בשל מחדל של המערערים שלא לצרף את הוועדה בשלב ראשון, הוחלט שהם ישאו בהוצאות הבקשה.

תוצאה: בית המשפט העליון קיבל את בקשת המערערים לצרף את הועדה לבניה למגורים ולתעשיה כמשיבה נוספת בערעור, אך חייב את המערערים בהוצאות המשיבות בסך 1,500 שקלים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפני בית המשפט הועלתה בקשה לקיום משפט חוזר בעבירות גניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה שהורשע בהן המבקש. המבקש טען כי לא ניתן להגדיר רכב שהושאר נטוש ומופקר כרכב שניתן לגנוב, ולכן הרשעתו בגניבה היא שגויה. בנוסף, נטען כי לא זכה לייצוג משפטי הוגן והסניגור הציבורי בבית המשפט המחוזי לא טען בהצלחה כי מדובר ברכב נטוש, והסכים לדחיית הערעור שערער עליו המבקש. בית המשפט בדק את חומר הראיות והטענות, וקבע כי אין עילה לקיום משפט חוזר. נקבע שהרכב לא נחשב לרכב שהופקר, שכן לא נמצאה כוונה ברורה של הבעלים להפקיר את הרכב, שהיה רשום על שמו ונמצא בחניון זמן קצר יחסית. כמו כן, נקבע כי הייצוג שקיבל המבקש היה הולם, וטענותיו לגבי אי-הצגת טענות מסוימות או הסכמות בשלב הערעור אינן מהוות עילה לקיומו של משפט חוזר. בית המשפט הדגיש כי עילת משפט חוזר נדרשת לעילות חריגות בלבד, בעיקר במקרים בהם קיימת טעות חמורה בהרשעה או כשל בייצוג שיוצר חשש ממשי לעיוות דין, דבר שלא הוכח במקרה זה.

תוצאה: הבקשה למשפט חוזר נדחתה ונקבע כי הרשעת המבקש בגניבת רכב ויתר העבירות הינה תקפה ואין עילת עיוות דין או כשל בייצוג המצדיקים משפט חוזר.

לצפייה לרכישה הזדהה