חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה לשחרור סכום של 1,600,000 ש"ח מהפקדות קרנות הפיצויים של חברה, לטובת כיסוי חובותיה וערבויות אישיות שניתנו על ידי בעלי המניות שמכהנים גם כעובדים. בית הדין בחן את הנתונים והגיע למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. נקבע כי הפקדות לקרנות הפיצויים נועדו להבטיח זכויות פיטורים לכלל העובדים, כולל בעלי המניות העובדים, וחבות הפיצויים הכוללת של החברה גבוהה מסכום הכספים המבוקש לשחרור. החוק קובע כי כספי הפיצויים משוריינים ולכן לא ניתן לעקלם או להשיבם למעביד אלא באישור בית הדין, תוך שיש לבדוק האם שחרור הכספים עלול לפגוע בזכויות העובדים או לסכל את מטרת חוק פיצויי הפיטורים. הותר להחזיר כספים למעביד רק במקרים בהם הכסף בקופה עולה על החבות הקיימת ובליווי אישור וועד עובדים, אשר לא התקיים במקרה זה. כמו כן, בית הדין דחה את הטענה מכיוון שהמבקשים העובדים לא זכאים לקבל את הפיצויים כל עוד הם ממשיכים בתפקידם, וזכות הפיצויים משתכללת רק בעת הפסקת העבודה. כפי שנקבע, זכות זו מוגנת בחוק ואינה ניתנת לויתור מראש. לפיכך, הבקשה נדחתה ואין צו להוצאות.

תוצאה: הבקשה לשחרור כספי פיצויים מהקרנות נדחתה בשל הצורך להגן על זכויות העובדים והחבות הכוללת הגבוהה לפיצויי פיטורים, ואין צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער, בעל מניות בחברת הובלות שהפסיקה את פעילותה בשנת 1990, הגיש שתי הצהרות הון – הראשונה כללה יתרת זכות של כ-17,465 ש"ח, והשנייה לא כללה את יתרת הזכות הגדולה של כ-210,240 ש"ח שנרשמה במאזן החברה האחרון לפני סגירתה. בעקבות כך, המשיב הוציא שומות מס להן חתם המערער על הסכם שומה עבור השנים 1990-1993, שהסכם זה לא כלל את יתרת הזכות הגדולה שלא דווחה. המפקח מטעם המשיב גילה את היתרה שלא דווחה והחליט לפתוח את הסכם השומה על בסיס סעיף 147 לפקודה, ולהוסיף בשומות את הסכום הנעלם. המערער טען כי לא הייתה לו יתרת זכות זו נכון למועד הצהרת ההון השנייה וכי השומה נפתחה באיחור, וכי הייתה פגיעה בכלל הצדק הטבעי, אך טענות אלו נדחו לאחר בחינה מעמיקה של המסמכים והעדויות שהצביעו על החזקתו ב-50% ממניות החברה, על ביטויי ההשקעה במאזנים, והיעדר הוכחה לשינוי משמעותי במעמדו הכלכלי. בנוסף, נמצא כי שלא הובאו ההוכחות המצופות על אודות גורלה של יתרת הזכות, וכי נטל ההוכחה לא הועמד כהלכה על המשיב. לבסוף נקבע כי פתיחת השומה נעשתה תוך המועד החוקי, תוך שמירה על זכותו של המערער להשמיע טענות, וההליך נעשה כדין.

תוצאה: ערעור המערער נדחה, ונשמרה פתיחת שומת המס על בסיס סעיף 147 לפקודת מס הכנסה, תוך חיוב המערער בהוצאות בקשה בסך 15,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובענה הנדונה עסקה בבקשה לעיקול זמני במסגרת תובענה שהוגדרה כ"ביצוע ואכיפת פסק דין על פי סעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה". הבקשה שהוגשה בלשכת ההוצאה לפועל בבת-ים נדחתה על ידי רשם ההוצאה לפועל בטענה כי הסכם הגירושין, שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, הינו הסכם יחסי ממון בלבד ואינו פסק דין שניתן לאכוף במסגרת ההוצאה לפועל ללא אישור בית משפט לענייני משפחה. עם זאת, המבקשת לא ערערה על החלטה זו והגישה תובענה חדשה.

תוצאה: התובענה ובקשת העיקול נדחו ומחקו מחמת העדר עילה, והוסכם כי ההסכם שאושר בבית הדין הרבני יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל ללא צורך באישור בית משפט לענייני משפחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת בגין תאונת דרכים שהתרחשה בשנת 1998, שבה נפצע במספר מוקדים בגופו. הנתבעת לא הכחישה את האירוע ואת אחריותה אך הטילה ספק בשיעור הנזק ובפסדי השכר שהוגשו. לאחר מינוי מומחה רפואי שלא הופעל לבדיקת מצבו הרפואי של התובע, נשקל הטיעון כי הנזקים קלים ואין הוכחה לנכות צמיתה או לפגיעה בכושר ההשתכרות. הנתבעת טענה כי התובע עבד במהלך תקופת האי-כושר וקיבל שכר מלא, וגרסה זו התקבלה על ידי בית המשפט לאחר שיקול מסמכים ותלושי שכר. בעבור הפסד ימים ספורים בלבד הוחלט להכיר בפיצוי מינימלי. לטענות התובע באשר לכאב וסבל, נשקלו המסמכים הרפואיים ותלונותיו, ונפסק פיצוי כספי בסך 9,000 ש"ח. בסופו של דבר, נפסק פיצוי כולל של 10,000 ש"ח לשלם לתובע, כולל הוצאות משפט ושכר טרחה, והנתבעת נדרשה לשלם גם את עלות הטיפולים הרפואיים שנגרמו בעקבות התאונה.

תוצאה: הנתבעת חויבה לשלם לתובע סכום כולל של 10,000 ש"ח בפיצוי מלא וסופי, כולל הוצאות משפט ושכר טרחה, והוצאות רפואיות בעקבות התאונה; התביעה בהפסדי שכר בעבר ובעתיד נדחתה למעט פיצוי מוגבל לימים ספורים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התיק נסב על ערעור מנהלי שהגישה חברה העוסקת במסחר בגרוטאות מתכת אל ברזיליות, הנרשמה במע"מ, כנגד החלטת המשיב שלא לאשר לה לקזז מס תשומות עבור נכסים שנרכשו מעוסקים הרשומים ברשות הפלסטינית. המחלוקת המרכזית היא סביב הדרישה להגיש דיווח נוסף (דו"ח נוסף) על הרכישות מהרשות הפלסטינית, והאם אי הגשת הדו"ח הנוסף תוך 6 חודשים מיום הוצאת חשבוניות המס שוללת את זכותה של המערערת לקזז את מס התשומות. חוק מע"מ והצו שנקבע על בסיס הסכמי העברה מכינה בין ישראל לרשות הפלסטינית מחייבים הגשת דו"חות נוספים תוך פרק זמן מוגדר. המערערת טענה כי החוק והצו אינם מייחסים מועד להגשת הדו"חות וכי לא הייתה מודעות ברורה לתאריך סיום הזכאות, וכן שהדו"חות הוגשו באיחור מיידי לאחר שנודע הצורך בכך. המשיב טען כי קיים מסע הסברה רחב אודות המועד להגשת הדו"חות וכי המערערת לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע וכי "חשבוניות-התחשבנות" שקיבלה מהרשות הן בתוקף למשך 6 חודשים בלבד מההנפקה. עוד הובהר כי מע"מ תשומות לרכישות מחו"ל או מרשות זרה מותנה בהסדר מיוחד עם אותה רשות. לאור ההסכם עם הרשות הפלסטינית נקבע כי יש חובה למלא את דיווחי המע"מ בקבלת השירותים/מוצרים מהרשות לפי הוראות מוגדרות ולאחר מועד זה, מפסיקה הזכות לקיזוז. בית המשפט קבע כי המועד של שישה חודשים להגשת הדו"חות והחשבוניות הרלוונטיות הוא אלמנט מהותי המונע קיזוז לאחר מועד זה, וכן שהמערערת כשל בהגשה במועד, והזכות לקיזוז הופסקה עם חלוף ששה חודשים מהנפקת החשבוניות. כמו כן נדחתה טענת המערערת כי לא היתה מודעת לחובת ההגשה או כי נגרם לה מצג מטעם המשיב, בעיקר מאחר שהטעות נבעה מטיפול שגוי של משרד רואי החשבון שלה. האיחור אינו מאפשר למדינת ישראל לנהל התחשבנות עם הרש"פ בהתאם להסכם ולכן לא ניתן לאשר את קיזוז מס התשומות.

תוצאה: הערעור נדחה; זכות המערערת לקיזז מס תשומות בעקבות רכישות מהרשות הפלסטינית הופסקה עקב אי הגשת הדו"חות הנוספים במועד; המערערת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחה בסך 4,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בני זוג שהיו נשואים כ-20 שנה הובאו לבית המשפט עקב פירוק שיתוף בנכסים ומחלוקת על מזונות. בעלי הנכסים הוא המערער, שהוא איש עסקים המשפחתי יחד עם האב ואחיו, ונכסים רבים רשומים על שמו ונוגעים לעסקי מסעדות וקבלנות בניין. המשיבה טענה כי הנכסים נרכשו במשותף וכי חלה חזקת שיתוף עליהם, ולכן היא זכאית למחציתם. בית המשפט המחוזי החליט כי נכסי המערער אכן בבעלותו, אך מוצדק להכיר בחזקת השיתוף ולהעניק למשיבה מחצית מרכושם הכולל הוילה שבה מתגוררים, המסעדה, נכסים נוספים וקופות גמל, ללא תלות ברישום. בית המשפט גם קבע כי פעולות המערער להעביר או לשעבד נכסים במועד התביעה נעשו בחוסר תום לב והורה על תיקונם לטובת המשיבה. טענות המערער כי חלק מהנכסים ניתנו לו במתנה או שהוא רק שכיר לא התקבלו. לגבי מסעדה חדשה ובניין בבנייה שנרשמו על שם חברות שקשורות למערער, לא נמצאו ראיות מספקות לקבוע זכויות שיתוף במשפחה. בנוגע לתשלום מזונות המשיבה ובנותיה, נדחו טענות המערער על מצבו הכלכלי ועל טענותיה של המשיבה להיות "מורדת" שלא זכאית למזונות, וכך נפסק למזונות בסכום מצומצם. הערעורים שהגיש המערער נדחו ברובם, לאור עדויות וממצאים שהעלו כי נכסי המערער הינם רכוש משותף של בני הזוג. עם זאת בוטלה חלקית הקביעה כי המערער זכאי למחצית הנכסים הרשומים על שם המשיבה משום שלא טען לכך. המערער חויב גם בתשלום שכר טרחת עורך דין של המשיבה.

תוצאה: ערעור המערער נדחה ברובו; נפסק כי נכסי המערער מהווים רכוש משותף שעליו חלה חזקת השיתוף ויש להעניק למשיבה ולבנותיה זכויות בנכסים ומזונות; ביטול חלקי של פסק הדין בגין זכות המערער למחצית הנכסים הרשומים על שם המשיבה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: הנאשם זוכה בעבירה לפי מדידת מכשיר הלייזר במהירות 186 קמ"ש, אך מורשע בנהיגה במהירות של 120 קמ"ש בהתאם להודאתו, ומוטל עליו קנס ופסילת רישיון על תנאי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה תביעת מזונות שהגישה האישה נגד בעלה וכן תביעתה לפסק דין הצהרתי ולפירוק שיתוף ברכוש. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי האישה עזבה את בית המשפחה ברמת גן ועקרה לבני ברק בשנת 1986, וזאת בשל רצונה לסביבה דתית יותר, דבר שאינו מהווה סיבה מוצדקת לנטישת המעון המשפחתי. נפסק כי הבעל לא עקר לבני ברק, ושני הצדדים התגוררו בנפרד, כאשר ניסיונות שלום בית בין השנים 1989 ל-1993 נכשלו. האישה המשיכה לגור בבני ברק בעוד הבעל נשאר ברמת גן. בית המשפט דחה את טענות האישה שהבעל הוא הנטוש. שיטתיות הראיות והעדויות העידו כי לא חל מעבר של מעון המשפחה לבני ברק, אלא עזיבתה של האישה את המעון ללא סיבה מוצדקת. בעקבות זאת, נדחתה תביעת המזונות של האישה. לגבי תביעת הסעד ההצהרתי על שיתוף ברכוש, נקבע כי אין תשתית עובדתית המצביעה על שיתוף ברכוש מעבר לדירת המגורים, ובית המשפט דחה את התביעה. כמו כן, נדחתה תביעת האישה לדמי שימוש כי בכתב הערעור לא הועלתה עתירה בנושא זה, ובית המשפט השאיר לה אפשרות להגיש תביעה בעתיד לגבי תקופה שאינה כלולה בתביעה המקורית. בסיום, נדחה הערעור, והמערערת חויבה בתשלום הוצאות שכר טרחה לצד השני.

תוצאה: הערעור נדחה; תביעת המזונות של האישה נדחתה; תביעת הסעד ההצהרתי על שיתוף ברכוש נדחתה; האישה חויבה בתשלום הוצאות משפטיות לצד השני.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בבקשת המבקש לביטול צו עיקול וצו עיכוב יציאה מהארץ שהוצאו נגדו במסגרת תביעת מזונות בנו הקטין. המבקש טוען כי שילם את מזונות בנו עד חודש דצמבר 1999 בלבד, כאשר בנו מלא לו 18 שנים לפי הלוח העברי, ולכן תם חיובו לתשלום מזונות. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי החיוב במזונות נמשך גם עבור חודש ינואר 2000, מאחר והבן טרם מלאו 18 שנים לפי הלוח הגרגוריאני.

תוצאה: נדחתה טענת המבקש לקביעת גיל המזונאי לפי הלוח העברי, וחיוב המזונות נקבע בהתאם ללוח הגרגוריאני; המבקש חייב לשלם מזונות עבור ראשית ינואר בלבד וצווי העיקול יבוטלו לאחר תשלום.

לצפייה לרכישה הזדהה