חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: המשיב הגיש תביעה לבית משפט השלום בעכו לפירוק שיתוף בדירה מושכרת שנקרתה במשותף עם המערערת, וביקש למנות כונס נכסים למכירת הדירה וחלוקת התמורה בחלקים שווים. פסק הדין מיום 1997 קבע כי הדירה תוצע למכירה למרבה במחיר, ואם לא תימכר בהסכמה, המכירה תבוצע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. כמו כן, נקבע כי הדירה תיפונה על ידי המערערת תוך שישה חודשים לאחר חתימת חוזה המכר, ויתרת התמורה תחולק בין הצדדים בהתאם להסכם. לא נערך ערעור על פסק דין זה. לאחר מכן, בשל סכסוכים מתמשכים בין הצדדים והיעדר שיתוף פעולה, המשיב פנה לבית משפט לענייני משפחה בבקשה לקבוע הוראות בנוגע לחלוקת השימוש בדירה ותשלום דמי שימוש. השופטת קבעה כי הליכים בתביעה לפירוק השיתוף טרם הסתיימו וכי יש להמשיך בהליכים בבית משפט השלום בעכו. בהמשך, המשיב פנה לבית משפט השלום בבקשה לחלק את הבית לדירות נפרדות או להשכירו וכן לחייב את המערערת בתשלום דמי שכירות עבור השימוש בדירה; השופט אלטר הורה להמשך הליך ראיות לקביעת גובה דמי השימוש. נדונו ערעורים על החלטות אלו, אך נקבע כי החלטות אלו הן "החלטות ביניים" ולא "פסקי דין" סופיים ולכן אין זכות לערעור אלא ברשות, וטרם ניתנה רשות לערעור. השופטים הבכיר שקלו את הדין והדגישו כי פירוק שיתוף בקרקע עוקב לאחר משלוח תיקים ולוחץ לעיתים דרך הוצאה לפועל, וכי בהתאם להלכה ולחוק המקרקעין, בית המשפט לא סיים את מלאכתו בפירוק השיתוף ולכן לא ניתן לערער על החלטות הביניים. בנסיבות אלה נדחו שני הערעורים, וצו להוצאות לא ניתן. השופטים הביאו לביטוי את הצער על היעדר שיתוף פעולה בין הצדדים שהביא לעיכובים וסיבוכים במשפט.

תוצאה: נדחו שני הערעורים שהוגשו על החלטות ביניים בהליך פירוק שיתוף בדירה, מאחר שההליך בתביעה טרם הסתיים ולא ניתן לערער על החלטות אלו ללא רשות, ועל כן ניתנה המשך סמכות לבית משפט השלום בעכו להמשיך בדיון בתיק.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בשתי תובענות מאוחדות בהן חברת שיפוצים וחברת תכנון אדריכלי תבעו חברת משרדים שביקשה לשפץ את משרדיה. התובעות סיפקו שירותי תכנון, פיקוח וביצוע שיפוצים במסגרת שני הסכמים נפרדים. המחלוקת העיקרית הייתה האם הנתבעת חייבת לשלם סכומים נוספים עבור פיקוח עליון של חברת התכנון והעבודות שלא שולמו לחברת השיפוצים עקב ליקויים שביצעו. הנתבעת טענה שהיא זכאית לקזז תשלומים בגלל ליקויים שלא תוקנו והצטרכה לזמן קבלן חלופי לביצוע התיקונים. בית המשפט בדק את הנוסח המדויק של שני ההסכמים, הוראותיהם והטענות ההדדיות, לרבות חוות דעת מומחה אמר כי פיקוח עליון של חברת התכנון לא התבטל עם ביצוע השיפוץ על ידי חברת השיפוצים וכי יש לחייב את הנתבעת בתשלום מלא עבור פיקוח זה. לגבי יתר התשלום לחברת השיפוצים נקבע כי אכן נמצאו ליקויים בעבודות הצבע והטיח הפנימיים והחיצוניים, כמו סדקים וחורים שלא תוקנו, ולכן יש לנכות סכום חלקי מהסכום שנדרש לשלם. לגבי איטום הגג הוחלט שאינו כלול בעבודות המוסכמות ואין לחייב את חברת השיפוצים במשימה זו. בהתאם לכך, נפסק כי על הנתבעת לשלם סכום מלא עבור פיקוח עליון לחברת התכנון וסכום חלקי לחברת השיפוצים, כשכל צד ישא בהוצאותיו.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לחברת התכנון את מלוא סכום הפיקוח העליון בסך $2,000 + מע"מ, ולחברת השיפוצים סכום של $500 + מע"מ לאחר ניכוי קיזוזים בגין ליקויים, כשהוצאה על ההוצאות המשפטיות תישא על ידי כל צד בעצמו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונו שתי תובענות מאוחדות בינן לבין חברה שדרשה תשלומים עבור שירותי תכנון אדריכלי ופיקוח עליון, וכן תשלומים עבור עבודות שיפוץ שבוצעו במשרדה. החברה השנייה פנתה לבית המשפט בעקבות סכסוך בנושא תשלום עבור פיקוח עליון על עבודות השיפוץ והיתרה שלא שולמה עבור השיפוץ עצמו. הנתבעת טענה כי אינה חייבת בתשלום הנוסף עקב ליקויים בביצוע והשלים את העבודה באמצעות קבלן אחר וקיזז את הסכום מהמגיע לתובעת. התובעת טענה כי ביצעה את כל העבודה המוסכמת, לרבות תיקונים שנדרשו.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת המתכננת סכום של 2,000 דולר + מע"מ לפי ערך השקל ביום הפסק דין, ולתובעת השיפוצית סכום של 500 דולר + מע"מ, תוך הדחה שהנתבעת רשאית לקזז סך של 4,095 דולר + מע"מ בגין ליקויים שלא תוקנו. כל צד ישא בהוצאותיו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש הגיש בקשה למתן צו לכינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל. לאחר מתן צו הכינוס, הכונס הרשמי פרסם חוות דעת שבה ציין את חובות החייב בסך מיליוני שקלים לנושים שונים, כולל עיריית חיפה ובנק המזרחי, וכן התנהלות חשודה כגון ניסיון להעביר את עסק הביטוח שבבעלותו לילדיו תוך המשך עבודה בעסק והימנעות מהמצאת מסמכים חיוניים. באסיפת נושים מתנגדים חלק מהנושים להכרזה על פשיטת הרגל, לרבות בנק המזרחי ונושים נוספים, בטענה כי מדובר בהתנהלות חוסר תום לב ותחמקות מתשלום חובות. בא כוח החייב טען כי החובות נובעים מערבות בלבד וכי מתוכננת הצעת הסדר נושים. בית המשפט בחן את כל הראיות, לרבות חוסר שיתוף הפעולה של החייב עם הכונס הרשמי והעדר מסמכים כספיים, וכן התנהלות כספית חשודה לאחר מתן צו הכינוס. נקבע כי החייב פעל בחוסר תום לב, וכי אין הצדקה להכריזו כפושט רגל. בית המשפט דחה את בקשת ההכרזה, ביטל את צו הכינוס והורה על ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ שניתן נגד החייב.

תוצאה: בקשת החייב להכריזו כפושט רגל נדחתה, צו הכינוס וביטול צו עיכוב יציאה מהארץ בוטלו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בעתירה שהוגשה על ידי מתמחה אשר טוען כי השלים את תקופת ההתמחות בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין, אף על פי שנעדר במשך מספר ימי חופשה שלא עלו על המותר בחוק. המתמחה החל את ההתמחות ל-12 חודשים, אך נטען כלפיו כי בפועל לא התמחה לאורך כל התקופה בשל ימי העדרות מצטברים, לרבות חופשות וימים שאין בהם חובה לעבוד (ימי שישי, שבת וחגים). המתמחה דוגל בהוראת סעיף 11 לאשר כי לא ניתן להעדר יותר מ-30 ימי עבודה בשנה, וטוען כי מאחר שימי ההעדרות שלו אינם מעל למספר זה, הרי שהשלים את דרישות ההתמחות. לעומת זאת, לשכת עורכי הדין סבורה כי בתקופה מסוימת לא עסק המתמחה בפועל בהתמחות ולכן אינו עומד בדרישות. בית המשפט קבע כי יש לראות בימי העדרות המותרים את ה-30 ימים כפי שמפורשים בסעיף 11, וכי ימי החגים, השבת והימים שבהם המתמחה אינו מחויב לעבוד אינם נחשבים כהיעדרות שיש להוסיף לתקופת ההתמחות. לפיכך, נקבע שהמתמחה אכן השלים את תקופת ההתמחות וניתן לו להתיר לגשת לבחינת לשכת עורכי הדין. בית המשפט סירב להורות על הוצאות היות וכלל המחלוקת טרם הוכרע כדין בעבר.

תוצאה: העתירה התקבלה, המתמחה הוכרז כי השלים את תקופת ההתמחות וכי הוא זכאי לגשת לבחינה, ללא חיוב בהוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין נידון בעקבות בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 5/9/00 בהיעדר התייצבות התובע, שבמסגרתו נמחקה תביעתו והתקבלה תביעתו שכנגד. נקבע כי מועד הדיון לשמיעת הראיות וסיכומי הצדדים נקבע מראש ואושר, אך ב"כ התובע לא תיעד את המועד ביומנו האישי, וזו גרמה לאי התייצבותו. ב"כ הנתבע התנגד לבקשה לביטול פסק הדין בטענה שאין לתובע סיכוי לזכות. בית המשפט התייחס לשיקולים ציבוריים המעדיפים בירור הדיונים במועד שנקבע, ציין כי התנהלות ב"כ התובע גרמה לבזבוז זמן של הצד השני ובית המשפט, ולפגיעה בניהול הסדר הציבורי. עם זאת, בשל העובדה שטרם נערך דיון מהותי וכל הצדדים טרם זכו לשמוע, החליט השופט לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין, אך תוך חיוב התובע בתשלום סכום מסוים כנגד פסק הדין שניתן בתביעה שכנגד, וכן בתשלום הוצאות ושכר טירחה לנתבע והוצאות לאוצר המדינה. נקבע מועד אחרון למילוי התנאים, ואם אלו לא ייקוימו יישאר פסק הדין ללא שינוי. פסק הדין מדגיש את החשיבות שבשמירה על סדרי דין תוך שמירת האיזון בין האינטרס הציבורי לנזק שנגרם מהטעות של ב"כ התובע.

תוצאה: בית המשפט קיבל את בקשת ביטול פסק הדין מיום 5/9/00, והורה על ביטולו בתנאים כספיים מחייבים אותם חייב התובע לעמוד בהם עד מועד שנקבע; אי עמידה תניב קיום פסק הדין המקורי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק זה מדובר בתביעת לשון הרע והצד הפוכה של לשון הרע בין שני צדדים – תושב מושב בעלי כלבים, וטרינר אזורי מטה יהודה. התובע טוען כי הוטרינר פרסם מכתבים אליו בנוסח מעליב ופוגעני, ואילו הוטרינר טוען שחמש הודעות עם הכיתוב "נרצח ע"י וטרינר המועצה" ועלוני מודעות אנונימיות המוקיעים אותו קשורות אל התובע. בחקירת העניין התברר שבשנת 1995 נתלו מודעות אנונימיות שבהן הוטרינר הוצג כרוצח המרעיל כלבים. בנוסף, החזיר התובע למועצה אזורית הודעות חיסון כלבים שעליהן הכיתוב הפוגעני. בעת התביעה שניהל הוטרינר מכתבים נוקבים כלפי התובע ואלו הגיעו גם לראש המועצה וסגנו. התובע דורש פיצויים על לשון הרע, ואילו הוטרינר מבקש דחיית התביעה ומתנגד להאשמות. בית המשפט בחן את הגדרות לשון הרע, פרסום, והאם המכתבים עומדים בדרישה של אמת או תום לב להגנת המפרסם. פסק הדין קובע שהמכתבים של הוטרינר הם לפרסום לשון הרע, שאין בהם אמת במידה הנדרשת, ואינם נכתבו בתום לב. המכתבים הביאו לפגיעה בשמו הטוב של התובע, והוטרינר מחויב לתשלום פיצויים. לעומת זאת, טענות הוטרינר נגד התושב בנוגע למודעות האנונימיות והודעות החיסון לא הוכחו ולא נתקיימה עוולת לשון הרע מצידו של התושב, והתביעה שכנגד נדחתה.

תוצאה: בית המשפט קיבל את תביעת התושב והורה לוטרינר לשלם לו פיצויים בסך 5,000 ש"ח והוצאות, ודחה את התביעה שכנגד של הוטרינר נגד התושב.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, נידונה סוגיית העיקול הזמני שהוטל על מקרקעין במסגרת תביעה שהוגשה לבית המשפט הקמא. בית משפט קמא מחק את התביעה על הסף עקב חוסר בהירות בנוגע למעמדה וכשרותה של המבקשת, אך המבקשת הגישה ערעור ובקשה להשאיר את העיקול הזמני בתוקף להבטחת זכויותיה אם הערעור יתקבל. המשיבים טענו כי המבקשת לא פנתה תחילה לבית משפט קמא בבקשת עיכוב ביצוע, וסיכויי הערעור נמוכים מאוד, ובכך הודגש מאזן הנזקים לטובת המשיבים. עם זאת, בית המשפט קבע כי הבקשה לסעד זמני במסגרת הערעור מתאפשרת ישירות בבית משפט הערעור לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומאחר שהעיקול הקודם פקע עקב מחיקת התביעה, יש לבחון האם יש צורך במתן סעד זמני חדש. בהינתן המצב שהערעור נסוב על מחיקת התביעה ולא על תביעת המקרקעין עצמה, ולאור החשש לפגיעה בזכויות הקניין של המבקשת אם לא יינתן סעד זמני, החליט בית המשפט להיענות לבקשת הסעד הזמני. צו מניעה זמני הוטל על חלק מהמקרקעין למניעת העברת זכויות לצדדים שלישיים עד להכרעת הערעור, בתנאי שהמבקשת תעמיד ערבויות כספיות לכיסוי נזקי המשיבים שהעתקם ייפגעו.

תוצאה: בית המשפט אישר מתן צו מניעה זמני להפעלת עיקול על חלק מהמקרקעין למען הבטחת זכויות המבקשת במהלך תקופת הערעור, בכפוף להפקדת ערבויות כספיות מצד המבקשת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה של המבקש לפטור מהפקדת ערבון במסגרת ערעור שהגיש על פסק דין של רשם בבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר כלל הפסקת התובענה וחיוב בהוצאות משפט. המבקש הציג כי בהתאם לתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי וסעיף 96 לחוק בתי המשפט, אין חובה להפקיד ערבון בערעור על פסק דין או החלטה של רשם, וטען כי אין הצדקה לחייבו בכך. מנגד, המשיב טען כי על המבקש להפקיד ערבון בשל היעדר תצהיר תמיכה, חשש לאי־עמידה בתשלום הוצאות, ולכך שהתביעה היא תביעת בדים. בנוסף, טען כי פסק הדין מהווה "החלטה אחרת" שגם על פניה חלה חובה להפקיד ערבון וכי הערעור היה צריך להיות מוגש לבית המשפט המחוזי על פי החוק. בפסק הדין שניתן, נקבע כי כותרת הפסק דין מצדיקה התייחסות אליה כפסק דין סופי שסוגר את ההליך, וכי הערעור שהוגש לבית המשפט העליון מדגים הכרה בכך. עם זאת, נאמר כי תקנה 400 מתייחסת להבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת בהתאם לסעיף 96 לחוק ובעקבות כך חובת הפקדת הערמון חלה על ערעור על פסק דין של רשם, עקב צפי המשך בעתיד של הגשת תביעה חדשה, וזאת אף בהתחשב במועד ההגשה השונה בין שני סוגי ההחלטות. לא נמצאו עילות נוספות לפטור מהפקדת הערבון ולכן נדחתה הבקשה, והמבקש חויב להפקיד את הערבון בתוך 15 ימים מההחלטה.

תוצאה: הבקשה לפטור מהפקדת ערבון נדחתה, וחויב המבקש להפקיד את הערבון שנקבע תוך 15 ימים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בתאונת דרכים שבה נהרג המנוח ושהובילה לתביעות פיצויים מצד יורשיו. חברת הביטוח שילמה פיצויים לתלויים בנפגע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך לאחר שנמסר לה כי רישיון הנהיגה של המנוח לא היה בתוקף, טענה החברת ביטוח כי לא הייתה מחויבת לשלם את הפיצויים. במסגרת הדיון הושגו הסכמי פשרה בין חברת הביטוח לנתבעים 1-3, אך התביעה נותרה נגד המוסד לביטוח לאומי בדרישה להשבת הסכומים ששולמו למוסד, וזאת במסגרת זכות הסוברגציה של המוסד לביטוח לאומי. חברת הביטוח טענה כי התשלום למוסד בוצע כדין על פי הסכם ותנאים שנחתמו בין הצדדים, וכי הסכמי הפשרה עם הנתבעים הם תקפים וחלוטים. בית המשפט דן בכך שמוסד הביטוח הלאומי מקבל את הזכויות שיש לניזוק עצמו ואין לו זכות תביעה עצמאית מעבר לזכויות אלו. עוד נדונה תוקפם של הסכמי הפשרה בין חברת הביטוח והיורשים, תוך התייחסות לפסיקה קודמת שקובעת כי הסדר שכזה שלא נעשה בהסכמת המוסד לביטוח לאומי אינו תקף כלפיו ועלול להיחשב לתרמית. בדיון הובהר כי חברת הביטוח לא הוכיחה במידה מספקת את טענותיה בדבר הטעות או ההטעיה בקבלת תעודת הביטוח, וכי פסק הדין החלוט שעליו התבסס התשלום למוסד אינו מוטל בספק. על כן, בית המשפט דחה את התביעה של חברת הביטוח להשבת הסכומים.

תוצאה: בית המשפט דחה את תביעת חברת הביטוח להשבת הסכומים ששולמו למוסד לביטוח לאומי במסגרת זכות הסוברגציה וקבע כי ההסכמים שהושגו עם הנתבעים תקפים, וחברת הביטוח תישא בהוצאות המשפט של הנתבעת.

לצפייה לרכישה הזדהה