חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: פסק הדין עוסק בתביעת פיצויים של אלמנת המנוח ובני משפחתו בעקבות תאונת דרכים קטלנית שבמהלכה נפטר המנוח. המחלוקות המרכזיות נוגעות להיקף שכרו והכנסותיו של המנוח ערב התאונה ולשאלת עבודתה של האלמנה לאחר מותו. נקבע כי המנוח עבד כנהג משאית וסיפק הובלות נוספות, כאשר הכנסותיו המוצהרות נמוכות מההכנסות בפועל. נקבע שעל שכרו הבסיסי להוסיף הכנסות מהטבות כגון פירות וירקות בשווי של כ-600 ש"ח לחודש וכן הכנסות נוספות מעבודה בתחום ההובלות בשיעור של כ-3,000 ש"ח. סך הכנסות המנוח חודשיות ברוטו נקבע בכ-8,480 ש"ח, והפחתת מס כאמור תבוצע. לגבי האלמנה, נקבע כי היא הפסיקה לעבוד בתום הריונה לפני התאונה אך הייתה צפויה לחזור לעבודה כשבן המשפחה הגיע לגיל הגן, ולכן יש לתמחר הכנסותיה בהתאם לתלושי שכר שהוצגו. נקבע כי התובעים זכאים לפיצויים בגין אובדן שירותי המנוח בשיעור של 100,000 ש"ח ולפיצוי על הוצאות קבורה בסך של 10,000 ש"ח. נוכח חישובי הפסדי התלות והפחתות שונות, סך הפיצוי התוצאה עומד על כ-805,355 ש"ח נכון למועד פסק הדין. בנוסף, מוטל על הנתבעות לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של כ-104,696 ש"ח בתוספת מע"מ, עם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. נקבע, כי לא תופחת קצבת דמי מחיה של הילדים הפוטנציאלית, מאחר שהיא הסכמה שלא נתמכה בראיות מספקות.

תוצאה: הנתבעות חייבות לשלם לתובעים פיצוי כספי בסך כ-805,355 ש"ח, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כ-104,696 ש"ח ועוד הפרשי הצמדה וריבית, וזכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, שמונה אחים ואחיות, הגישו תביעה נגד אחיהם הנתבע בנוגע לבית מגורים בירושלים שבבעלות ההורים המנוחים. לטענת התובעים, הנתבע קיבל את הזכות בדירה דרך העברת זכויות שנעשתה לאחר שהוריהם חתמו על תצהיר שהעביר את הדירה לנתבע, אך זאת בתנאי שיחלק את תמורת מכירת הנכס בין כל האחים לאחר פטירת ההורים והסבתא. התובעים טענו שהנתבע השיג את חתימת ההורים בעורמה והעביר את הזוכה על שמו בלבד ללא כוונה לחלוקה שוויונית. הנתבע הכחיש את הטענות הללו וטען שההורים התכוונו להעניק לו את הדירה במתנה באופן בלעדי, היות שהיה המועדף ביותר עליהם. במהלך המשפט נשמעו עדויות רבות, אך רבות מהן היו רכילות ולא איפשרו להכריע בוודאות. בית המשפט מצא כי התצהיר עליו חתמו ההורים וההעברה המשפטית בוצעו כדין, אך מהדברים שנאמרו בעדים ובהתחשב בכל הנסיבות, במיוחד הטיפול המסור של התובעת מס' 1 בהוריהם, עולה כי ההעברה למען חלוקה שוויונית לאחר מכירת הנכס. לפיכך החזיק בית המשפט בכך שההעברה הייתה מתנה עם חיוב, המחייב את הנתבע לפעול בחלוקה הוגנת של התמורה עם יתר האחים. בית המשפט ציין כי קיימת חובה משפטית על הנתבע לנהוג בתום לב ולכבד את ההתחייבות לחלוקה וכי סירובו לפעול כך מהווה הפרה. כתוצאה מכך התקבלה תביעתם של התובעים והודגש כי הנכס ימכר וכספי התמורה יחולקו בין האחים. סירוב הנתבע להכיר בהסכם נדחה והורשע בתשלום הוצאות משפט לתובעים.

תוצאה: פסק הדין התקבל וחייב את הנתבע למכור את הנכס ולחלק את התמורה באופן שווה בין כל האחים, תוך דחיית תביעתו שלו ופסק הוצאות משפט לטובת התובעים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה נדון נאשם המיוחס לו שיתוף פעולה בגניבת ארנק שהכיל 3500 ש"ח מחנות בחולון. התביעה טענה כי הנאשם שימש כ"מבצע בצוותא" עם גנב בפועל, אולם הנאשם טען כי ביום האירוע לא היה מעורב במעשה, וכן סיפק עדויות ופרטים התומכים בגירסתו. העדויות שהובאו בתביעה כללו זיהוי הנאשם ע"י המתלוננים, שאפילו הן נראו מנוגדות בשאלת פרטי הלבוש (חולצה שחורה לעומת גופיה שחורה) ופירוט הזמנים והמגע העין. כמו כן, לא נצפו על ידי עדות התביעה תמונות של האקט הפיזי של הגניבה, והטענות לגבי תנועות סתומות של הנאשם אצל העדים היו כללייות ושנויות בספק. עוד נמצא כי טיעונים ואמינות העדים נחלשו על רקע סתירות בין עדויות במדינה ובבית המשפט וכן בהקשר הזמנים בו הם טענו לראות את הנאשם. כל אלה פגעו באמינות הראיות ובהוכחה מעבר לספק סביר. לבסוף השופט קבע כי קיימת אפשרות סבירה שהנאשם לא ביצע את המעשים המיוחסים לו וכתוצאה מכך זיכהו מהעבירה.

תוצאה: הנאשם זוכה מעבירת גניבה בשותפות, מאחר שלא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר בשאלת זיהויו ומהימנות הראיות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, בעלי הבניין המושכר, הגישו תביעה לפינוי הנתבעת, אלמנתו של השוכר המקורי, בטענה להפרות חוזה אשר כללו ביצוע שינויים ושיפוצים בלתי מורשים במושכר, נזק משמעותי למושכר והטרדות לשכנים. הנתבעת המשיכה בניהול מסעדה במושכר וטענה שאין עילות פינוי חלות ואם כן יש להעניק לה סעד מן הצדק. בית המשפט בחן את טענות הצדדים ונתמך בעדים לשני הצדדים תוך בחינה מעמיקה של חוק הגנת הדייר סעיפים 2, 3 ו-5. בנוגע לשינויים במושכר, לא הוצג חוזה השכירות המוכיח איסור על שינויים, ולכן עילת הפינוי לא הוכחה. הנזק לטענת התובעים התבטא בגדיעת עץ ובתליית שלט, אולם המבואט שנזק זה לא היה למושכר עצמו ולא הוכח כי התרחש מעשה זדון. כמו כן, טענות הטרדה והרגזה לא הוכחו, לא נמסר כי קיימים שכנים שהופרעו באופן מתמיד, ולא הוכח כי בעל הבית הוא שכן קרוב במובן הנדרש. לפיכך, לא התקיימו היסודות החוקיים לעילות הפינוי. בית המשפט דוחה את התביעה ומחייב את התובעים בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין לנתבעת.

תוצאה: התביעה לפינוי הנתבעת נדחתה על יסוד היעדר הוכחות לעילות הפינוי, והתובעים חויבו בהוצאות ושכר טרחה של הנתבעת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין דנים בטענות נאשם בעבירה קלה של אי הגשת דו"ח מע"מ במועד, המוגדרת כעבירה מינהלית לפי חוק העבירות המינהליות. הנאשם, שסבל ממצב כלכלי ונפשי קשה, ביקש להמיר את כתב האישום בקנס מנהלי בטענה כי העבירה אינה מצריכה הליך פלילי וכי התובעת לא הציגה נימוקים מספקים להגשת כתב האישום. המאשימה טענה כי התיק הועבר עם נימוקים מפורטים לתובע, והנאשם לא ניצל את זכותו לעיין בהם, ולכן אין עילה למחיקת כתב האישום. המאשימה הדגישה כי מאחר והנאשם לא שילם את החוב ונשא באחריות למחדליו, סבירות ההחלטה לא להמיר את כתב האישום בקנס מנהלי מתקיימת. בית המשפט התייחס לפסיקת בג"צ אפרתי, שקובעת כי הגשת כתב אישום בעבירה מינהלית היא חריג ודורשת נימוקים מפורטים שנרשמו, לצד זכות הנאשם לעיין בהם. עם זאת, נקבע כי אי ציון מפורש בכתב האישום כי נרשמו נימוקים אינו פוגע בתוקפו, וכי הזכות לעיון קיימת אך ורק אם הנאשם מבקש זאת. במקרה זה, הנאשם לא ביקש לעיין במסמכים, ולכן אין מקום לקבל טענה זו. כמו כן נדחו טענות על פגמים בהליך בקשת המרה וקבע כי רק בג"צ הוא הכתובת לתיקוף החלטות מנהליות כאלה. לפיכך, בית המשפט דחה את בקשות הנאשם למחיקת או ביטול כתב האישום וקבע להמשיך בהליך הפלילי.

תוצאה: בית המשפט דחה את בקשות הנאשם למחיקת או ביטול כתב האישום וקבע כי ההליך נכון להמשך; ההחלטה להגיש כתב אישום בעבירה מינהלית, בנימוקים רישומים והליך מנהלי, הייתה סבירה וחוקתית.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית משפט השלום בחיפה קבע כי המשיבה, שזכתה במכרז מבצע עבודות תשתית עבור המערערת, אחראית לנזק שנגרם לכבל תקשורת רמזורים במהלך ביצוע העבודה. המערערת תיקנה את הנזק באמצעות הקמת ארון סעף בעלות מוערכת בשמאות של 74,280 ש"ח, ואילו המשיבה טענה כי האחריות שלה מוגבלת לנזק בעלות תיקון של 7,656 ש"ח שבה ציינה כי יש לתקן את הכבל בחיבור תת-קרקעי. בהתאם לכך, בית המשפט מינה מומחה מטעם, מר רוסק, שהגיע למסקנה כי התיקון שהציעה המשיבה הוא תקין ואמין, וזאת על אף היעדר השכלה אקדמאית בתחום המיוחד והעדר ניסיון ספציפי במערכות רמזורים. בית המשפט קבע כי המפרט הטכני של משרד התחבורה מ-1992, האוסר חיבור באמצעות מופה לתיקון הכבלים, אינו משקף תנאי מחייב בין הצדדים, בעיקר כי לא היה חלק מההסכם בין המערערת למשיבה ולא הועבר לידיעת המשיבה בעת כריתת ההסכם. המערערת לא התנגדה למינוי המומחה מטעם בית המשפט ולא הועלו טענות לגבי תחום מומחיותו עד לאחר צאתו של המומחה את חוות דעתו. כמו כן, בית המשפט ציין כי מערכות הרמזורים הן באחריות המערערת, ועליה לשאת בסטנדרטים הגבוהים להם היא שואפת בתיקון, אך לא ניתן לחייב את המשיבה לשאת בעלויות מעבר למה שסוכם בהסכם ובהיקף הסיכון המוסכם. בסיכום, הערעור נדחה והמערערת חויבה לשלם למשיבה עלות תיקון בסך 7,656 ש"ח, לצד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בהתאם.

תוצאה: הערעור נדחה, ופסק דינו של בית משפט השלום התקבל; המערערת תחויב בתשלום סכום תיקון הנזק בסך 7,656 ש"ח בלבד ולא בעלות התיקון הגבוהה יותר שדרשה, הכול בהתאם לתנאי ההסכם ותחום הסיכון שהמשיבה קיבלה עליו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: החייב פנה בבקשה להכרזתו כפושט רגל, וקודם לכן ניתן צו כינוס נכסיו בהסכמת הכונס הרשמי. הכונס הרשמי התנגד להכרזה בטענה שהחייב נקט בדרכי רמייה כדי להתחמק מתשלום חובותיו, בעיקר על ידי העברת העסק שהיה בבעלותו לשם בנו, שהיה אז בן 18, וניהל בפועל את העסק בפועל. עפ"י חוות דעת הכונס הרשמי, העסק לא היה בעייתי כלכלית, אלא שהחייב מעביר את ההכנסות לכיסו דרך בנו, בעוד שהנושים נותרו ללא פירעון חובותיהם. במהלך הדיונים החייב לא התייצב ומטעמו לא הופיע אף נציג, התעכב מסירת המסמכים ובסופו של דבר נטען שהבנו של החייב שניהל את העסק מהחשבון יוצא לחו"ל לצורך נישואין. עורך הדין מטעם נושה ראשי הצביע על כך שהעסקה לבנו במחיר נמוך מאוד ביחס להכנסות העסק והגדיר זאת כחוסר פרופורציה. טענות החייב שניסה להציג ניואנסים לגבי העסק הקודם שנמכר בהפסד וציינה כי בנו לקח אחריות על ניהול העסק הנוכחי לא שכנעו את השופט. לפיכך השופט קבע כי התנהלות החייב מצביעה על חוסר תום לב ומעידה על ניסיון להתחמק מחובותיו, ולכן דחה את בקשת פשיטת הרגל, ביטל את צו הכינוס והורה על ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ.

תוצאה: בקשת החייב להוכר פושט רגל נדחתה, צו הכינוס ונגזרותיו בוטלו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בסכסוך בין התובעת, חברה קבלנית העוסקת בשאיבת מי תהום, לבין הנתבעת, שמוגדרת כקבלן משנה לעבודות עפר, לגבי ביצוע עבודות שאיבת מי תהום באתר בניה במושב חניאל. במסגרת ההתקשרות, סוכם כי התובעת תספק מערכת שאיבה כפולה הכוללת משאבה ושני קטעי צינורות של 50 מטר כל אחד עם סיכות שאיבה בצפיפות מתאימה. הנתבעת התחייבה להכין את האתר, לרבות קילוף שכבת חרסית בעובי מטר אחד, כדי לאפשר חדירת הסיכות. בפועל, התגלו תקלות ועיכובים במהלך העבודה, ובעיקר קרע בצינור ביוב ישן שגרם להתרחשות מים במקום, תוך שהנתבעת לא ביצעה את הקילוף הנדרש. התובעת עצרה מבעוד מועד את העבודה ושלחה לנתבעת חשבונית בגין 11 ימי עבודה, אך הנתבעת סירבה לשלם בטענה לעבודת שאיבה לקויה שנגרמה על ידי התובעת. הצדדים החליפו תביעות הדדיות בנוגע לנזקים ותשלום עבור העבודה שבוצעה.

תוצאה: הנתבעת תשלם לתובעת 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ריביות והפרשי הצמדה עבור העבודה שבוצעה, ודחתה התביעה השכנגדית ללא הוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בהחלטה זו נדון משיב שנאשם במספר עבירות רכוש, בעיקר כייסות, הנובעות מהתמכרות לסמים שנמשכה על פני שנים רבות. בעבר הורשע במספר תיקים בתיקים פליליים שונים, וזאת לצד מאסרים ממושכים שלא מנעו ממנו לחזור ולבצע עבירות מסוג זה. התיק המרכזי בתיקי המשיב כולל אישומים על שלוש עבירות גניבה בכייסות שהתבצעו ביוני 1999, וכן תיקים נוספים שמרוכזים למטרת צירוף בטרם טיעון לעונש ובהתחשב בתסקירי שירות המבחן שהגישו המלצות שאינן חד-משמעיות. ביום 12 בספטמבר 2000, מיד לאחר דיון בבית המשפט, ביצע המשיב שתי עבירות גניבה נוספות מסוג כייסות, אף לאחר שניתן לו סיכוי לטיפול ושיקום. העבריינות המתמשכת והתנהגותו הפוגעת ביכולת להסתייג מהחוק מצביעות על חוסר יכולתו למנוע את ביצוע העבירות. החלטות קודמות בנושא מעצר הבית שהושמו לו הופרכו, והוא אף נעצר בעבר ולא קיים את תנאי השחרור. בית המשפט ציין כי תפקודו הלקוי והפרת תנאי השחרור, לצד המסוכנות לחברה, מצדיקים הארכת מעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדה, כשהתייחס לדברי בית המשפט העליון המדברים על מקרים קיצוניים בהם יש לנקוט בצעדים חריפים למניעת פגיעה בביטחון הציבור. החלטה זו מתבססת על הצורך בהגנה על הציבור מאדם שמבצע עבירות חוזרות ונשנות, ולא ניתן להעניק לו אמון נוסף לשיקום מחוץ למעצר.

תוצאה: הארכת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בשל המסוכנות והנזק הציבורי הנשקף ממנו, וכן בשל הפרות חוזרות של תנאי השחרור והמשך ביצוע העבירות.

לצפייה לרכישה הזדהה