חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: פסק הדין עוסק בשומת מס שהוציאה רשות המס על עובד בחברת שיווק שטחי פרסום, בעקבות חקירה פלילית שהצביעה על העלמת מס נרחבת שבוצעה על ידי החברה. החברה נהגה לשלם חלק משכר העובדים באמצעות תלושי שכר רשמיים עם ניכוי מס, אך שילמה חלק גדול מהשכר במזומן מתחת לשולחן, ללא דיווח למס הכנסה וללא ניכוי מס במקור. העובד טען כי לא ידע על הסידור וכי אינו אחראי לתשלום המס, וטען כי החובה לתשלום המס מוטלת על המעביד בלבד. השומה התבססה על נתוני ספרי החברה וחישובים המבוססים על הכנסות העובד כפי שנמסרו על ידו. העובד טען כי הנתונים לא מדויקים וכי בכרטיסו נרשמו הכנסות משותפות עם סוכנים אחרים, אך לא הצליח להוכיח זאת ראייתית. בית המשפט דן בשאלת חיוב המס ובהפרדה בין חובת ניכוי המס של המעביד לבין חובת התשלום של העובד, וקבע כי החיוב העיקרי במס מוטל על העובד כמקבל ההכנסה, והמעביד ממלא תפקיד משלמי המס עבורו בלבד. בית המשפט דחה את טענות העובד באשר לחוסר מודעותו לסידור התשלומים ומסקנתו כי לא ייתכן שהעובד לא ידע על התשלום במזומן ומקבל את ההכנסות תוך השתתפות מודעת בהעלמת המס. לגבי סיווג ההכנסה, הוחלט לתקן את השומה ולסווגן כהכנסות עבודה במקום הכנסות מעסק. בית המשפט אישר את השומה למעט ההתאמות שהזכיר, וחייב את העובד בתשלום הוצאות משפט.

תוצאה: הערעור התקבל חלקית – השומה תישאר בעינה עם תיקונים בסיווג ההכנסה לכנס עבודה ובהפחתת סכום שנמצא כמשולם לסוכנים אחרים. המערער יחויב בתשלום המס ובהוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח עם ריבית והצמדה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה דן בית המשפט העליון בערעור של נאשם שהורשע בשורת עבירות חמורות שכללו שוד בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות, החזקת נשק שלא כדין, שימוש ברכב ללא רשות, זיוף מסמך וקבלת דבר במירמה, בין היתר. האירועים התרחשו לאחר ששניים שדדו שומר שעבד באזור עבודות עפר, כשהמערער הודה במעורבותו בשוד ובאחד מאמריו במשטרה, והתברר כי החזיק ושימש בשיק גנוב שפנה לעד שקיבל ממנו טלפון סלולרי. במהלך האירועים, נטל המערער את מפתחי הרכב וכלי הנשק של המתלונן ונסע עם הרכב שנגנב. עוד כן, נמלט המערער מן השוטרים בעת מעצרו ועשה התנגדות. העדות שהובאה כללה התודות של המערער, עדויות של עדים, והוכחות חפציות שהספיקו להכריע את בית המשפט כי המערער היה שותף לשוד וליתר העבירות המיוחסות לו. עם זאת, בית המשפט מצא כי לא הוכחו עבירות האיומים, ומכאן זיכה את המערער מעבירה זו. העונש שהוטל, שש וחצי שנות מאסר בפועל, התקבל כראוי בהתחשב בחומרת העבירות והרקע הפלילי של המערער. הערעור התקבל חלקית בזיכוי מעבירת איומים בלבד, ונדחה בכל השאר, כולל הטיעונים נגד חומרת הענישה.

תוצאה: הערעור התקבל חלקית בזיכוי מעבירת האיומים; הרשעת המערער בעבירות שוד, פציעה, החזקת נשק, זיוף ועוד – אושרה; העונש שש וחצי שנות מאסר נשאר על כנו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער ובנו רכשו חנות בירושלים שבמהלך השנים הבן נטל הלוואות מהבנק, שהובטחו במשכנתאות וכתב ערבות מתמיד שעליו חתמו המערערים, ללא הגבלת סכום. בעקבות הפסדים של הבן במסחר בניירות ערך, דרש הבנק לשלם את החובות, והמערערים פנו לבית המשפט בטענה כי כתב הערבות והמשכנתאות בטלים בשל מרמה והטעיה מצד הבנק. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים וקבע כי הם היו מודעים לתוכן כתב הערבות ואינם בין הערבים המוגנים לפי חוק הערבות. המערערים טענו שנפלו בהגדרת "ערב יחיד" המאפשרת הגנה והגבלת סכום עפ"י תיקון תשנ"ב לחוק הערבות. בית המשפט מצא כי לטענתם אין בסיס, שכן המערער היה שותף בעסק לבן ולכן אינו "ערב יחיד" וכי ההגנה לפרק ב' בחוק הערבות, כולל הגבלות סכום ההתחייבות, חלות רק על ערב שחותם לערבות בסכום קצוב ("חיוב") ולא על ערבות בלתי מוגבלת. עם זאת, עבור המערערת, שאינה שותפה בעסק, התקבלה ההגדרה כ"ערב יחיד" ולכן חלה עליה הוראת המעבר החוקית שמגבילה את סכום הערבות לגבולות שנקבעו בחוק. לפיכך התקבל הערעור בנוגע אליה בלבד, והוחזרה התביעה לבית המשפט המחוזי לקביעת שיעור החובה המדויק שלה לבנק. התוצאה מחדדת את הפירוש המשפטי לשתי קטגוריות של ערבויות - ערב יחיד ושותף לעסק - וההבדלים בהגנת החוק כלפי כל אחת מהקבוצות.

תוצאה: הערעור התקבל חלקית; הוחלט להחיל הגבלת סכום על חובת הערבות של המערערת כ"ערב יחיד" ולהחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי לקביעת חוב מדויק, בעוד תביעת המערער נדחתה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים הם שמונה אולפני סרטים גדולים שביקשו להגן על זכויות היוצרים שלהם על סרטים שהופצו ב-DVD באמצעות טכנולוגיית CSS, מערכת הצפנה שנועדה למנוע עותקים לא מורשים של הסרטים. הנתבעים, שכללו מוביל בקהילת ההאקרים וחברת הוצאה לאור של מגזין, הפיצו באתרם את התוכנה DeCSS, שהייתה תוכנת מחשב שפותחה כדי לעקוף את ההגנה של CSS, ולאפשר צפייה והעתקה של התכנים ב-DVD מבלי לקבל רשיון מתאים. התובעים הגישו תביעה על בסיס חוק ה-DMCA, שלפי החלטת בית המשפט, אוסר הפצה או הצעה של טכנולוגיה שמטרתה לעקוף הגנה טכנולוגית על זכות יוצרים.

תוצאה: בית המשפט הורה על הוצאת צו מניעה קבוע נגד הנתבעים, האוסר על הפצה של תוכנת DeCSS באתרם וכן על קישור לאתרים המפיצים אותה, תוך דחיית טענות על פגיעה בחופש הביטוי או על טענות השימוש ההוגן.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה תביעה של עובדת לשעבר לתשלום יתרת פיצויי פיטורים וכן תשלום גמול עבור שעות נוספות. העובדת עבדה זמן מסוים בתפקיד מזכירה בכירה אצל הנתבעת עד לסיום יחסי העבודה. התובעת נדרשה על פי הסכמים קיבוציים שחלו במקום העבודה, שהגדירו את תנאי הפיצויים ואת אופן חישוב השכר לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. הנתבעת חישבה את פיצויי הפיטורים על בסיס השכר בחודש אפריל, האחרון לפני סיום העבודה בהתאם להוראות ההסכמים, אך התובעת טענה כי יש לחשב את השכר על בסיס רכיבים נוספים כגון החזרי הוצאות, וכן התבססה על שכר מחודש קודם. בית המשפט קבע כי בהתאם להסכמים ורשומות העבודה המוסכמות, השכר לצורך פיצויי הפיטורים נקבע נכון על ידי הנתבעת ואין לתובעת זכות לקבלת סכומים נוספים בטענה זו. בעניין תביעת התובעת לגמול שעות נוספות עבור שנים קודמות, בית המשפט מצא כי לא הובא ראיה מספקת להוכחת מספר השעות הנוספות, וכי המשיב שילם גמול עבור שעות נוספות באופן גלובלי כחוק ולפיכך אין עילה לתשלום נוסף. כמו כן הובהר כי התובעת לא דרשה את הזכויות הללו במועד המתאים, דבר שנלקח בחשבון. בסופו של דבר נקבע כי התובעת זכאית לסכום כולל על פי החישוב שנקבע, לאחר ניכוי מס, ושני שיקים הועברו אליה לטובת סגירת התביעה. לגבי שיק אחד שהושאר לא מופקד בשל דרישת הוויתור על טענות נוספות, בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה. התביעה נדחתה בכל חלקיה למעט חובה זו. בנוסף התובעת חייבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

תוצאה: התביעה נדחתה למעט חובת הנתבעת לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על סכום לא משולם, והתובעת חייבה בהוצאות משפט ושכר טירחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הבקשה לדחות על הסף תביעה שהוגשה בשנת 1999 עוסקת במחלוקת בין צדדים בנוגע להסכם שנחתם בשנת 1970 למכירת זכויות בנכס מקרקעין הממוקם בשכונת בית צפפה בירושלים. התביעה הוגשה על ידי משיב שהמוכר הוא מרים, אשר התחייבה למכור לו את כל זכויותיה בחלקה. טענות המבקשים, הכוללות מדינת ישראל וחברת הימנותא, היו כי העסקה אינה רשומה, וכי התביעה התיישנה, בין היתר בהתבסס על תקופת התיישנות של עד 7 שנים לתביעות שאינן במקרקעין או 25 שנים לתביעות במקרקעין מוסדרים. המשיב טען כי מדובר בתביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים ולכן חוק ההתיישנות לא חל, או לחילופין שחל המועד הגבוה של 25 שנה. בית המשפט בחן את הגדרות הזכויות והתקופות הרלבנטיות וקבע כי התביעה מוגדרת כתביעה במקרקעין מוסדרים, ולכן חלה תקופת התיישנות של 25 שנה. מבחינת נקודת תחילת חישוב ההתיישנות, לא נקבע מועד מדויק לדרישת רישום זכויות המשיב, אך ניתן לראות את מועד עזיבתה של מרים את הארץ בשנת 1974 כמועד בו נולד זכות התביעה. בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה בשנת 1999, טרם חלפו 25 שנים מאז מועד זה, ולכן התביעה לא התיישנה. נוסף לכך, נקבע כי לא הוכח כי המשיב ידע או יכול היה לגלות מוקדם יותר את העסקאות הנוגדות שנעשו בנכס. לבסוף נדחתה הבקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות. המשפט התנהל בהעדר הצדדים ביום 20 באוגוסט 2000, כאשר נקבע מועד להמשך ההליך למועד מאוחר יותר במעמד הצדדים בלבד.

תוצאה: הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות נדחתה, והתביעה להכרה בזכויות המשיב במקרקעין התקבלה כנכונה מבחינה תקופתית בהתיישנות, וההליך המשפטי יימשך.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, עובדת כעובלת רפואית בשירות הנתבעת, פוטרה בזמן חופשת לידה ממושכת לאחר לידת תאומות. היא טענה לפיטורים מפלים בשל היותה הורה ולפגיעה בחוזה העבודה. הנתבעת טענה כי הפיטורים נבעו מרצון לצמצם צוות עקב קיצוצים, וכי השיקולים לפיטורים היו ענייניים וללא הפליה. גב' טיילר, ראש צוות התובעת, המליצה לשחררה לצד עובד נוסף, עקב ביצועים וקשיי תחבורה, ללא קשר למעמדה ההורי. מר פאר, סמנכ"ל הנתבעת, הודה שאמר משפטים שעליהם יוחס טעם מפלה אך הבהיר כי הסיבות לפיטורים היו מקצועיות. התובעת חזרה מחופשת הלידה לפני הפיטורין, מה שמפנה טענות על אי חוקיות הפיטורים בזמן חופשה. בהמשך ניסתה לקבל עבודה בנתבעת אחרת, שם התקיימו מגעים, אך ללא כריתת חוזה או מו"מ מלא, וההצעה בוטלה ללא הוכחה לפעילות בתום לב. החוק קובע כי האמונה בהתנהגות מפלה מוטלת על המעביד להפריך, והכוונה להפליה אינה נדרשת, די בהתנהגות בעלת אפקט מפלה. בית הדין בחן את הראיות וקבע כי אמירת מר פאר מהווה אמירה מפלה אך לא הוכח שהפיטורים עצמם בוצעו בשל היות התובעת הורה. לפיכך, התובעת לא הוכיחה טענה להפרת החוק או הפליה, והנתבעות פעלו בשיקולים מקצועיים ונורמטיביים. טענות נוספות על הפליה כללית הועלתה ולא הוכחה. התביעה נדחתה ללא חיוב בהוצאות.

תוצאה: התביעה נדחתה; נקבע כי הפיטורים נעשו משיקולים ענייניים וללא הפליה בשל הורות; לא הוכח הפרת חוזה או מו"מ בתום לב בקבלתה לעבודה; אין צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: במקור, המבקשת, כמועצה המקומית אום אל פחם, הגישה ערעור לבית המשפט העליון שהסתיים בהסכם פשרה בשנת 1977, שניתן לו תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם התחייבה המדינה למסור למבקשת בעלות על אדמות בשטח של 1005 דונם וכן להקצות שטח של 1000 דונם לבניה בחכירה בדורות למשך 49 שנים נוספות, במחיר שייקבע על ידי שמאי ממשלתי. המבקשת פנתה בהמשך לבית המשפט המחוזי בבקשה לצו מניעה שיאסר על המשיבות למכור או להשכיר חלקות מסוימות בקרקעות הנוגעות להסכם הפשרה ולקבוע הקצאתן לתובעת. התובענה כללה יותר מ-60 חלקות בשישה גושים שונים. הנתבעות, שכללו את מדינת ישראל, רשות הפיתוח וחברה פרטית, הגישו התגוננות והבהירו כי אינן מסכימות לפסק דין על פי הבקשה. בית המשפט בחן את טענות הצדדים וקבע כי אין הסכמה מלאה ביניהם, וכי המבקשת לא הצביעה על זכות מבוססת למתן פסק דין בנושא החלקות הספציפיות. המינהל הביע נכונות לכבוד הסכם הפשרה אך לא התחייב לקבל את כל הטענות. בשל כך דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו מניעה, קבע כי המבקשת תשלם הוצאות משפט ושכר טרחה למענה, ופנה להמשך דיון בנושא התובענה לגופה בהרכב משפטי.

תוצאה: הבקשה לצו מניעה נדחתה, המבקשת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחה, והתיק הועבר להרכב משפטי להמשך דיון לגופו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, שהוגדרה כצוקית, הגישה תביעה נגד ארבע נתבעים, ביניהם הנתבע מספר 3, מרציאנו, בטענה כי בהסתמך על מצגים והתחייבויות בעל פה, הכריזה על הסכם שעסק בהקמת לולים בפרויקט בקיבוץ מגל. בהתאם לכך, צוקית החלה לעבוד בפרויקט והתקשרה עם קבלני משנה. בהמשך הוגשה לה טיוטת הסכם בכתב שכללה התחייבויות והגבלות שלא הוסכמו, דבר שגרם לה לסרב לחתום.

תוצאה: בית המשפט דחה את בקשת סילוק התביעה על הסף, הכריז כי יש להמשיך ולדון בתיק לגופו, וחייב את הנתבע מספר 3 בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ וריבית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הנאשם הורשע בעבירה של יבוא סם מסוכן (קוקאין במשקל 949 גרם) לפי פקודת הסמים המסוכנים. בהליך המשפטי הוצגו טענות הסנגוריה נגד עבודת המשטרה, שכללו ניצול חוסר ידיעת הנאשם שפות אחרות, אך טענות אלו נדחו על ידי בית המשפט מאחר שהנאשם תוחקר והבין את חומרת החשד. לנאשם אין עבר פלילי מוכח, והוא תושב קיטו באקוודור, יתום ומשפחתו מורכבת משני ילדים. הנאשם הביע חרטה ושיתף פעולה עם המשטרה לאחר מעצרו, אף על פי שסימן למעצרי שותפיו. לצד זאת, התביעה הבליטה את חומרת העבירה, כמות הסם והתמורה שהנאשם קיבל או היה צפוי לקבל בגין הסמים.

תוצאה: הנאשם נידון ל-6 שנות מאסר בפועל בטרם ייחשב לשחרורו, ללא מאסר על תנאי, וזכות הערעור לבית המשפט העליון ניתנה למשך 45 יום.

לצפייה לרכישה הזדהה