חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: התובעים, שעבדו בספריה המשותפת לוד במשרות ניהוליות לאחר העברתם מעיריית לוד בהסכם קיבוצי, הגישו תביעה נגד הנתבעת בנוגע לזכויותיהם, לאחר שפוטרו במסגרת סגירת הספריה בשנת 1991. התובעים טענו לפיטורים בטלים, לעיכוב בתשלום פנסיה תקציבית, פיצויי פיטורים, ותשלום זכויות נוספות כמו פדיון ימי מחלה, דמי הבראה, ביגוד, חדשי הסתגלות ועוד. הנתבעת טענה כי הפיטורים היו כדין, בעקבות מצב כספי חמור, וכי זכויות הפנסיה מבוססות על הסכמים עם מוסד "מבטחים" במקום פנסיה תקציבית. במסגרת הדיון נדונו מורכבויות חוזיות, תנאי שכר, חוקת עבודה, הסכמי קיבוציות ודוחות ניהול לפיהם התובעים פעלו בניגוד לאינטרסים של הנתבעת ונגרמו נזקים. בית הדין קבע כי פיטורי התובעים ב-1991 היו בטלים עקב אי מתן זכות טיעון ואי קבלת הסכמת ועד העובדים, אך הפיטורים שבוצעו במסגרת סגירת הספריה היו תקפים. כמו כן נדחתה דרישת הפנסיה התקציבית וקוימה ההסכמה להסדר הפנסיה עם "מבטחים". בית הדין הכיר בזכאות התובעים לפיצויי פיטורים על בסיס משכורתם הכוללת רכיבים שונים, למעט תוספות עבור שעות נוספות ותגמולים שהוגדרו כפיצוי בעבור הוצאות. נדחו תביעות לפדיון ימי מחלה והסתגלות שהוגשו כעקרוניות. הנתבעת חויבה לשלם לתובעים פיצוי בגין התנהגות בנסיבות חוסר תום לב ופיצויים מתוקנים, כולל הביגוד, דמי הבראה, פדיון חופשה, שכר אפריל 91 ותשלום עבור הודעה מוקדמת, כל זאת עם הפרשי ריבית והצמדה. נוסף לכך, בית הדין אישר את העיקול הזמני על נכסי הנתבעת.

תוצאה: פסק הדין הורה כי פיטורי התובעים בשנת 1991 בטלים אך אלה שבוצעו במסגרת סגירת הספריה תקפים. נדחתה התביעה לפנסיה תקציבית. הוחלט כי התובעים זכאים לפיצויי פיטורים ותשלומים נוספים בהתאם להסכמים והוראות הדין, והנתבעת מחויבת לשלם פיצוי כספי כולל הוצאות משפט. כמו כן אושר עיקול זמני על נכסי הנתבעת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, שהם בעלי מניות ומנהלים בחברה בתחום עבודות העפר, הגישו תביעה נגד שני קרובי משפחה הנתבעים בגין הפצת לשון הרע – הטענות כללו פרסום שקרי כי התובעים סוחרים בסמים, והגשת תלונות שווא לגורמי חקירה שונים. הנתבעים הכחישו את הטענות. הוועדה בחנה את עדויות העדים, חלקם אובייקטיביים, וחלקם הקרובים לצדדים. העדים העידו כי שמעו מהנתבעים הודעות כי התובעים מעורבים בסחר בסמים, והנתבעים לא הצליחו להפריך עדויות אלה באופן משכנע. התובעת השנייה, אשת התובע, לא הוכח כי פורסמו כלפי, אם כי השפעות הלשון הרע עליה נלקחו בחשבון לצורך הפיצוי. נבחנה הטענה כי הנתבעים היו המקור לתלונות שהוגשו לרשויות - המשטרה, המכס ושדה התעופה - אך לא נמצאה הוכחה ישירה לכך. נוכח זאת, נפסק כי חלה עוולת לשון הרע על הנתבעים בהפצת השמועות, אך לא הוכח קשר סיבתי ישיר בין תלונות אלה לנזקי תובעים, ולכן הפיצוי מוגבל. בית המשפט שקול את חומרת ההאשמה, קיום הפגיעה במוניטין ובמצב הנפשי, ומצביע על כך שלמרות שפרסום הלשון הרע היה הגורם לפגיעה, יעילות הפגיעה בחברה ובמשפחותיהם נגועה בחוסר הוכחות להיקף הנזק הכספי. בסופו של דבר, נקבע פיצוי כספי לתובעים בהתאם להוכחות ההפצה וההשפעה, ובהתחשב בהיקף העדים ובהיקף הפרסום.

תוצאה: הוכח שהנתבעים הפיצו לשון הרע כנגד התובעים בכך שהאשימו אותם בסחר בסמים בפני מספר אנשים, אך לא הוכח כי הם הגישו תלונות לרשויות. נפסק פיצוי כספי בסך כולל של 100,000 ש"ח למייסדי התביעה ו-30,000 ש"ח למי שקשור להם, וכן חובת הנתבע לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע טען כי הפסדים שנגרמו לו מחשבונו בבנק נבעו מפעולות רכישה מכירה של קרנות נאמנות והעמדת הלוואות בהיקפים גדולים, שנעשו ללא ידיעתו וללא הסכמתו, תוך הבטחות שיפוי על הפסדים שהבנק הכחיש. התובע החזיק שני חשבונות בנק וניהל תיק השקעות גדול. הבנק טען כי כל הפעולות התבצעו בהסכמתו ובהוראותיו, גם בטלפון. התובע הבסיס את תביעתו על הזרמת הלוואות ללא ריבית והפרת דרישת הכתב והטענות להטעיית לקוח לפי חוק הבנקאות וכללי הבנקאות, שלא עמדו במבחן הראיות. בית המשפט בדק את טענות התובע, כולל עדויות הצדדים והמסמכים, וקבע כי התובע היה מודע לפעולות שנעשו, נתן הוראות באופן שוטף ואף חתם על בקשות להעמדת אשראי, למרות טענות להחתמות שלא מרצונו. ההלוואות עמדו בדרישות הכתב, והטענה לדחיית תוקף בהיעדר חתימות נדחתה עקב מודעותו ומעורבותו של התובע ולפי התנאים בנוהלי הבנק. כמו כן נדחתה טענת ההטעיה, שכן לא נמצא כי הבנק הבטיח שיפוי על הפסדים או פעל בניגוד לחובות חוקיות. התובע הפגין ניסיון וידע בשוק ההון, ושינוי אסטרטגיית ההשקעות לקרנות נאמנות סביר מבחינה כלכלית. פסק הדין דחה את טענות התובע כמשוללות בסיס משפטי ועובדתי, והוציא תוצאות כי התובע נושא בסיכונים הכרוכים בהשקעותיו.

תוצאה: התביעה נדחתה בבית המשפט, והמשיב (הבנק) חייב את התובע לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח בתוספת ריבית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, בעלת רכב מבוטח מסוג מיצובישי פג'רו משנת 1995, טענה כי רכב זה נגנב וכי חברת הביטוח סירבה לשלם לה את מלוא סכום הפיצוי בהתאם לפוליסת הביטוח. סכום התביעה עמד על 148,000 ש"ח, המייצג את שווי הרכב במועד הגניבה כפי שמופיע בפרסומי מחירוני רכב. התובעת טענה שהודיעה לנתבעת על הגניבה וכי הוגשה תלונה במשטרה, והוסיפה כי סירוב הנתבעת לשלם נגוע בחוסר תום לב. הנתבעת טענה כי לא אירעה גניבה לעניין הפוליסה ושהתובעת הייתה מעורבת במעשה, כמו כן הפרה התובעת חובת גילוי מידע מהותי אודות עברו התאונתי של הרכב. במהלך המשפט נשמעו עדי צדדים והוצגו תצהירים. בית המשפט בחן את הנטל להוכיח קרות מקרה הביטוח, וקבע כי על התובעת להוכיח את קיומו של האירוע המוגדר בפוליסה — גניבת הרכב ללא מעורבותה או הסכמתה. תוך סקירת העדויות, נמצא כי עדות התובעת אמינה ואילו עדות נציגי הנתבעת לא קבילה. לא הוצגו ראיות מספקות לתמיכה בטענות הנתבעת על מעורבות התובעת או הגבלת זכותה לקבל את הפיצוי. בית המשפט יסד כי קרה מקרה הביטוח, הרכב נגנב וכי התובעת לא הייתה מעורבת בגניבה, ולכן הנתבעת חייבת בתשלום פיצוי. לגבי גובה הנזק, נדון כי אסמכתא סביר לזיכוי התובעת הוא זיכרון דברים בין הצדדים לקניית הרכב ב-132,000 ש"ח, ולפיכך סכום זה יינתן כפיצוי במקום הסכום המבוקש, 148,000 ש"ח.

תוצאה: בית המשפט חייב את חברת הביטוח לשלם לתובעת 132,000 ש"ח פלוס ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח פלוס ריבית והצמדה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, אשר הועסקו במשך שנים כמצילים בעיריית נהריה, פוטרו בעקבות העברת ניהול חופי הים לחברה הכלכלית. הם תבעו תשלומים שונים לפי ההסכם הקיבוצי, כולל חישוב נכון של ותק, קבלת דרגה מתאימה (מנהל תחנת הצלה עבור אחד מהם), תוספות עבור עבודות כפיים, תשלומים עבור שעות שבת ושעות נוספות, פנסיה בשיעור גבוה יותר ופיצויים על עוגמת נפש והתנהלות בחוסר תום לב. בית הדין בדק את הטענות השונות ונמצא כי התובע הראשון עבד כ"מנהל תחנת הצלה" בפועל, ללא מינוי רשמי, ולכן זכאי לדרגה מתאימה ולחישוב מחדש של ותקו. לגבי תוספת עבודת כפיים, נקבע כי התובעים היו זכאים לה, אך מכיוון שדרגותיהם גבוהות מדרגה י"ד, לא קיבלו תוספת זו החל מ-1993. התשלום עבור שעות שבת והפרשי הצמדה וריבית יותאמו לפי ההסכם הקיבוצי ועל בסיס ערך השעה הרלוונטי לתקופה. לגבי הפנסיה, נדחתה טענתם לקבלת שיעור גבוה מ-15% שניתן להם, מאחר שלא הוצגה עילה משפטית המאפשרת זאת. בבדיקת פיצויי עוגמת נפש, נפסק כי לא נמצאה התנהגות בתום לב מצד העירייה ולקוח בחשבון שהיחסים במקום העבודה כוללים חיכוך טבעי. התביעה התקבלה רק לגבי תיקון חישוב הוותק והדרגה של התובע הראשון ותיקון חישוב תשלומי שעות השבת, ונדחתה בשאר הנושאים.

תוצאה: פסק הדין התקבל במידה חלקית - תיקון חישוב הוותק והדרגה של תובע אחד ותיקון חישוב תשלומי שעות שבת, תוך דחיית יתר עילות התביעה, כולל דרישת פנסיה גבוהה יותר ופיצויים על עוגמת נפש. נתבעה השלמת התשלומים עם הפרשי הצמדה וריבית ומעט הוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, שנפצעה בתאונה בהודו ונקבעה עם שברים ברגל ימין, אושפזה בבית חולים כרמל לאחר חזרתה לישראל. התביעה הוגשה נגד הנתבעות בגין רשלנות רפואית שהביאה לקיצור רגלה, פקקת ורידים עמוקים ונכות נפשית. עיקר טענותיה הן כי ניתנה לה הוראה לדרוך דריכה מלאה ללא עזרים, נגרם חיבור גרוע לשבר בירך והייתה הימנעות מבדיקות וטיפולים ראויים. הנתבעות דחו אחריות לקיצור הרגל וטענו כי מדובר בתוצאה של הפגיעה והניתוחים בהודו. בדיון נקבע כי הוראה לדרוך דריכה מלאה ללא סיוע בעזרים כמו קביים הינה רשלנות, וכי קיימת אחריות של הנתבעות לקיצור הרגל וחיבור לקוי של השבר. עם זאת, הוחלט כי אין קשר סיבתי בין הטיפול בבית החולים הפיקטיבי לבין הפקקת ומחלות כלי הדם, וכי טיפול מונע מפקקת לא היה מחויב. כמו כן, נבדקה הנכות הנפשית ונקבעה אחראיות רק לנכות הנפשית הנובעת מקיצור הרגל, בשיעור נמוך יותר מזה שנדרש. פסק הדין סקר את הנזק הכולל של התובעת, כולל הוצאות רפואיות, הפסדי שכר וכאבים וסבל, וקבע פיצויים בהתאם.

תוצאה: בית המשפט קבע כי הנתבעות אחראיות לקיצור הרגל ולנכות הנפשית הנובעת מכך, אך לא אחראיות לפקקת. התובעת זכאית לפיצויים כספיים לתקופה העברית והעתידית, הכוללים פיצוי על כאב וסבל, הוצאות רפואיות והפסד השתכרות, בסכום כולל שנקבע בפסק הדין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור הוגש נגד החלטת הועדה הרפואית לעררים שקבעה שיעורי נכות זמנית בגין פגיעה בעבודה. המערער טען כי הועדה טעתה בכך שלא קבעה נכות נוירולוגית בהתבסס על ממצאי בדיקת E.M.G, וטען כי הנכות האורטופדית לקבועה לפי סעיף שאינו מתאים למצבו, לאחר ניתוח בגב. כמו כן, נטען כי הועדה לא העניקה נכות בגין צלקת מכאיבה ומגבילה, וטענה כי הנכות הזמנית שנקבעה נמוכה מהמצב האמיתי בשל מסמכים רפואיים המעידים על אובדן כושר עבודה מלא לאורך כל התקופה. בנוסף, נטען כי הועדה התעלמה מהמצב הרפואי הלא מאפשר ביצוע האפשרויות הטיפוליות שהוצעו, ואי קביעת נכות צמיתה אינה מוצדקת. תגובת המשיב הודגישה כי קביעות הועדה נובעות מבדיקות רפואיות תקינות, ובהסתמך עלן מתקבלות קביעות הנכות, תוך ציון כי הועדה הציעה פתרונות ניתוחיים ומקיימת מעקב להערכת מצבו. בית הדין בחן את חומר הראיות, הפרוטוקולים והטיעונים, וקבע כי קביעות הועדה הן רפואיות וסמכותיות, ולכן אין מקום להתערבות בטענות הנכות הנוירולוגית והאורטופדית לפי סעיפים שונים. הועדה התייחסה לתלונות המערער וממצאי הבדיקות, אולם לא התייחסה לעומק לעניין הצלקת המגבילה ועליה יינתן התייחסות נוספת. בנוגע לשיעורי הנכות הזמנית, הועדה חייבת לנמק את החלטותיה, במיוחד הפחתות באחוזי הנכות, בתמיכה במסמכים רפואיים המצויים. בית הדין החליט להחזיר את העניין לועדה הרפואית לעררים על מנת שתרחיב את הנימוקים בנושא הפחתות אחוזי הנכות ותתייחס לצלקת הניתוחית. החלטה זו התקבלה בהיעדר הצדדים ופסקה כי הועדה היא הרשות הראויה לטפל בנושא.

תוצאה: העניין הוחזר לוועדה הרפואית לעררים להשלמת נימוקים בנוגע להפחתות בדרגות הנכות הזמנית ולטיפול בקביעת נכות בגין הצלקת; אין התערבות בית הדין בקביעות הנכות הנוירולוגית והאורטופדית שנקבעו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הצדדים בהליך המשפטי נחלקו לגבי זהות הבורר שיפסוק בסכסוך ביניהם. ביום 99 ניתן תוקף לפסק דין לאשר שהסכסוך יוכרע על ידי אחד משני בוררים מוסכמים – שופט בדימוס אורי שטרוזמן או עו"ד מיכאל בן-יאיר. המבקש התנגד למינוי עו"ד בן-יאיר בטענה לקשריו העסקיים עם המשיבה, ולאחר מכן הצדדים הסכימו לבחור בשופט בדימוס אורי שטרוזמן. המשיבה סירבה להפנות את הסכסוך אליו בטענה שכרו גבוה, המבקש ביקש למנות שופט בדימוס יעקב בזק, שנדחה על ידי המשיבה. בדיון טענו הצדדים לבחירת שופט בדימוס, כאשר המבקש הדגיש כי על פי ההסכם הבורר יהיה בין בן-יאיר לשטרוזמן, והמשיבה דרשה מינוי שופט בדימוס מתחום בית הדין לעבודה. ביום 00 המבקש הסכים למנות את עו"ד מיכאל בן-יאיר כבורר, אף שהמשיבה התנגדה וסירבה לכך. לאחר בחינת הטענות, הוחלט למנות את כב' השופט בדימוס עו"ד מיכאל בן-יאיר כבורר, מאחר שהוא אחד משני הבוררים שהוסכמו על ידי שני הצדדים קודם לכן. הטענה שיש למנות שופט בדימוס מבית הדין לעבודה נדחתה, שכן ההסכם בין הצדדים קבע כי הבורר יהיה אחד משני שופטים מחוזיים בדימוס ששמותיהם צוינו, ומשסורבת המשיבה למינוי שטרוזמן, יש למנות את השני – עו"ד בן-יאיר.

תוצאה: בית הדין מינה את כב' השופט בדימוס עו"ד מיכאל בן-יאיר כבורר בסכסוך בין הצדדים, בהתאם להסכם הבוררות ולמוסכמות הצדדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע עבד בשיווק והפצה עבור הנתבעות שהן חברות הפצה ושיווק מערכות אבטחה. התובע טען כי התפטר בשל אי קיום הבטחות מצד הנתבעות בנוגע לתנאי עבודתו, בעיקר לאספקת רכב תקין לשימושו ולטיפול בתנאי שכר. התובע פנה מספר פעמים בבקשה לקבל רכב חדש, אך הבטחות לספקו לא מומשו. לאחר כניסתו של מנכ"ל חדש לופו, בוטלו כל ההבטחות הישנות, ועל רקע טענות שנכשל בתפקידו בחשבון כספים של לקוחות, התובע הודיע על התפטרותו. הנתבעות טענו כי ההתפטרות נבעה מחשדות לגניבת כספים ושיקים, ובהקלטת שיחה שנערכה בין לופו לתובע נמתחה ביקורת על פי החשד שבהתנהלות הכספית של התובע והודגש שהוא חשוד בגניבה, ולא הועלו נושאי הבטחות שניתנו בעבר. התובע הגיש מכתב התפטרות שהמשיך להחליף מעמדו בכמה ניסוחים, בהם הוזכרה גם האשמה שהוטלה עליו על חשבון ביושר. התביעה עסקה בפיצויי פיטורים בגין אי מילוי התחייבויות ולא בנושא החשדות הפלילים. בית הדין דחה את טענות התובע וקבע כי ההתפטרות הייתה בשל חשדות משפטיים לגניבה, ושאין מדובר בהתפטרות הכרוכה בזכות לפיצויי פיטורים לפי ההבטחות הקודמות. כמו כן נדונה הלוואה של הנתבעות לתובע שהוענקה באמצעות שיק פרט, והוסכם כי יש לנכותה משכרו של התובע. התביעה נדחתה, והנתבעות זוכות בהוצאות משפט.

תוצאה: בית הדין דחה את תביעת התובע לפיצויי פיטורים וקבע כי בהתפטרותו הוא לא זכאי לפיצוי בשל העובדה שההתפטרות נבעה מחשדות לפעילות פלילית וכי ההבטחות שניתנו לו טרם בוטלו. כמו כן, קבע כי הנתבעות זכאיות לקזז הלוואה שניתנה לתובע משכרו. התובע חייב בהוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים הגישו תביעה כספית בסך 80,000 ש"ח כנגד הנתבעת לאור ליקויי בניה שנמצאו בדירה שנבנתה על ידה. במסגרת ההליך הוגשו חוות דעת מומחים מטעם שני הצדדים וחוות דעת נוספת מטעם מומחה מטעמו של בית המשפט. הנתבעת חלקית הודתה בקיומם של ליקויים וביצעה תיקונים חלקיים בלבד, אך טענה כי חלק מהליקויים אינם מצדיקים תיקון על בסיס מאזן נוחות. מומחה בית המשפט העריך את עלות התיקונים הנדרשים בסך של 8,200 ש"ח אם הנתבעת תבצעם, או 12,300 ש"ח אם התובעים יבצעו את התיקונים. בנוסף, נקבע פיצוי כספי בסך של כ-3,400 ש"ח בגין ליקויים שלא ניתן או שנמנע תיקונם. בית המשפט שקל את גישת הנתבעת שביקשה לבצע תיקונים, לצד טענת התובעים שלא בוצעו תיקונים נכונים. בפסק הדין נבחנה הפרקטיקה המשפטית בנוגע לזכות הקבלן לתקן ליקויים פעם נוספת, ונקבע כי הנתבעת מיצתה את זכות התיקון בכך שבחרה אילו ליקויים לתקן. עם זאת, על הנתבעת להציע פיצוי כספי בגין הליקויים שלא תוקנו. על פניו, נמצא פער משמעותי בין חוות הדעת, אך הושגה החלטה לאפשר פיצוי כספי במקום תיקון נוסף, ובנוסף להכיר בהפסד שהתקבל משכירות הדירה במהלך תקופת התיקונים. לא נקבע פיצוי בעוגמת נפש. בסיכום, על הנתבעת לשלם לתובעים 14,500 ש"ח בנוסף לשכר טירחה וסיכום הוצאות בהתאם.

תוצאה: הנתבעת הורתה לשלם לתובעים פיצוי כספי כולל הוצאות משפטיות בסך כולל של 16,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד, תוך שמירת זכות לתיקון במידה שיידרש, ופסק הדין סיים את הסכסוך ללא המשך תיקונים.

לצפייה לרכישה הזדהה