חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: פסק הדין עוסק בתביעה נגד נאשם שנתפס נוסע במהירות מופרזת באמצעות מכשיר רדאר בכביש מהיר. הנאשם טען כי ממצאי הרדאר אינם אמינים בשל ליקויים בכיול, הפעלה ותחזוקה של המכשיר. בית המשפט בחן מגוון רחב של טענות מקצועיות וטכניות ביחס לרדאר, כולל דיוק עקרון דופלר עליו מבוסס הרדאר, שיטות ההפעלה, איכות ההכשרה של המפעילים, תקלות אפשריות, הפרעות חשמליות, שגיאות זיהוי כלי הרכב ותופעות חוזרות שעלולות לגרום לקריאות שגויות.

תוצאה: הנאשם זוכה מאשמת נסיעה במהירות מופרזת, כי מכשיר הרדאר שברשות המשטרה לא נבדק, לא כוייל כראוי, הופעל ע"י מפעיל לא מיומן ובמצב של נעילה אוטומטית, ולפיכך הראיות שהובילו לעונש אינן קבילות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, אחות אחראית במכון הלב בבית החולים וולפסון, נפגעה ברגלה במהלך טיול שהתקיים ביום שבת במסגרת השתלמות מקצועית אשר אורגנה על ידי הקרן למניעת התקפי לב חוזרים, אך במסגרת עבודתה במכון הלב. התובעת לא קיבלה שכר על השתתפותה במחקר, למעט מענק שנתי, והשתתפותה במחקר הייתה חלק אינטגרלי מעבודתה. טענות המוסד לביטוח לאומי גרסו כי ההשתלמות התקיימה מחוץ לשעות העבודה ועורכיה לא היו במסגרת ההעסקה, והטיול נחשב לפעילות פרטית. פסק הדין עוסק בשאלה האם השתלמות זו, כולל פעילות הנופש שבה, נחשבת לפעולה נלווית לעבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, והאם הפגיעה היא מכוח תאונת עבודה. המקום דן בפסיקה רלוונטית המבהירה כי השתלמויות המחויבות על ידי המעביד או המקושרות לפעילות מקצועית הן בדרך כלל פעולות נלוות לעבודה, אך פעילויות פרטיות או נופש במסגרת ההשתלמות אינן מוכרות ככאלו. לטעמם של השופטים, הפעלול שבו נפגעת התובעת היה פעילות פרטית שאינה קשורה במישרין לעבודתה, במיוחד לאור כך שהתובעת לקחה עמה אחייניות ותקופת ההשתלמות הייתה מחוץ לשעות העבודה שלה. לכן נפסק כי הפגיעה אינה נפגעת עבודה.

תוצאה: תביעת הפיצוי נדחתה מאחר שהפגיעה לא הוכרה כ"תאונת עבודה" שכן היא התרחשה בפעילות פרטית שאינה נלווית לעבודה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התיק עוסק בהסכם מכר קרקע שנחתם בשנת 1991 בין מספר בעלי ירושה לבין הרוכש, במסגרתו התחייב הרוכש לשלם את סכום התמורה למשיבים ולשלם במקביל את מס שבח מקרקעין. בהמשך, שני הצדדים התריעו על איחור בתשלום מס השבח מצד הרוכש, וטענו כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם המזכה את המשיבים בביטולו. לצד זה, הרוכש טען כי מועד תשלום המס לא נקבע בהסכם וכי אי התשלום במועד לא מהווה הפרה, או לחלופין, שהפרה זו אינה יסודית ואין להצדיק ביטול חוזה. בית המשפט המחוזי קבע כי אי תשלום מס השבח במועד הקבוע בחוק היא הפרה יסודית וביטול ההסכם תקף. על הערעור, בית המשפט העליון דן בנושא וקבע, כי בהיעדר מועד מפורש לתשלום מס השבח בהסכם, יש להתייחס לסעיף 41 בחוק החוזים המחייב קיום התחייבות במועד סביר. נבחן נסיבות התשלום בפועל, מאמצי המערער לשלם את המס בקריאה להשגה על השומה, והעובדה שהמשיבים איחרו בהוצאת צו הירושה ובביצוע רישום הזכויות. בעקבות זאת, קבע בית המשפט העליון כי המערער שילם את המס במסגרת הזמן הסביר, כך שאין בפרת חיוב תשלום המס כדי להוות הפרה של ההסכם. בנוסף, אף אם הייתה הפרה, היא לא הייתה מהותה יסודית, במיוחד נוכח הסדר שנקבע בהסכם המאפשר לצד השני לשלם חוב במקומו והשבתו לאחר מכן, והעובדה כי המשיבים קיבלו את כל התמורה החוזית ומסרו את החזקה במקרקעין. לבסוף, בית המשפט דחה את ביטול ההסכם כלא צודק בנסיבות העניין וקבע כי יש לרשום את הזכויות במקרקעין על שם המערער, תוך חיוב המשיבים בהוצאות.

תוצאה: בית המשפט העליון קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין הקודם, קבע כי לא הייתה הפרה יסודית מצד המערער שצדקה ביטול ההסכם, וחייב את המשיבים לרשום את הנכס על שם המערער תוך לחיוב בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע טוען כי חשבון בנק שנפתח בשמו שימש בפועל לצד ג' (סגרון) שניהל את החשבון וממש את השיקים ללא ידיעתו ובהסכמתו. לטענת התובע, התנאי לפתיחת החשבון היה שסגרון, שהיה מוגבל משפטית, לא יוכל למשוך כספים או שיקים מהחשבון, אך בשנים 1988-1989 הותר לו למשוך כספים ושיקים שלא היו חתומים על ידי התובע. בבדיקות מומחה לכתבי יד נמצא שרק חלק קטן מהשיקים שנמשכו חתומים בפועל בחתימת התובע, בעוד חלקם כנראה זויפו. עם זאת, המומחה לא הבהיר במפורש כיצד הבחין בין חתימות אמיתיות למזויפות. התובע לא הגיש תלונות לבנק ולא התנגד למשיכות החשודות לאורך זמן, וזאת למרות שקיבל דוחות ומכתבים מסודרים מהבנק. בית המשפט מצא כי התובע לא הוכיח כי הבנק ידע על ההסדרים בין התובע לסגרון או על זיופי החתימות, וכי הבנק פעל בתום לב וכימוסי במהלך העסקי הרגיל. הפסיקה הציגה כי לקוח שבוחר להישאר בשקט בנוגע לשיקים מזויפים פטור מלהעמיד את הבנק באחריות על כך, בייחוד כאשר השיקים נראים דומים לכתיבת הלקוח. התובע חב חובת גילוי ורשלנות תורמת חוסמת את תביעתו. נוסף על כך, נמצא כי סגרון היה מנהל חשבונות מוסמך ופעיל בחשבון, והתובע הכיר בכך והסכים. לפיכך, בית המשפט פסק לדחות את תביעת התובע ופסק חיוב בהוצאות לטובת הנתבע.

תוצאה: התביעה נדחתה באופן מלא, הנתבע זוכה מכל טענה והמשליך לתובע חובת תשלום הוצאות בסך 25,000 ש"ח עם מע"מ. כמו כן, הודעה צד ג' נדחתה והנתבע אינו חייב בפיצוי כלפי התובע בגין המשיכות שבוצעו מתוך החשבון.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הדיון עוסק בתביעה לפינויו של שוכר מדירת מגורים בקומת הקרקע בבניין בתל אביב, לאחר שהנתבע ביצע בשטח המושכר שינויים ותיקונים ללא הסכמת המשכיר, הפרת תנאי חוזה השכירות האוסר על שינויים ללא אישור בכתב. הנתבע, דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר, החליף צנרת, ריצף מחדש ושבר מרצפות וארונות במסגרת תיקונים בצנרת ותשתיות הדירה, מבלי לקבל אישור המשכיר החדש. התובעת טוענת כי הנתבע גם גידר חלק משטח החצר המשותפת, החזיק חיות ללא רשות ומנע כניסת אנשים לצורך בדיקת תקלות, אך טענות אלה לא הוכחו בבית המשפט. התובעת טענה כי יש לטפל בהפרת החוזה על ידי פינוי הנתבע. הנתבע טען כי הזכויות של התובעת כפופות להסכמים קודמים ושימש בשטח הבית באישור קודמת בעלת הבית, שהרי מבצע התיקונים היה חיוני ותיקונים לא פוגעים במושכר. בית המשפט מצא שקיים יסוד להפרת תנאי חוזה השכירות ובכך התגבשה עילת פינוי לפי סעיף 131 לחוק הגנת הדייר. עם זאת, בית המשפט נתן סעד מן הצדק, בשל טבע המושכר - דירת מגורים, הנזק הכלכלי הציבורי שהיה עלול להיגרם לנתבע מפינוי, והעובדה כי התיקונים לא גרמו לנזק ממשי למשכיר, ולכן מנע פינוי בפועל אם הנתבע ישלם פיצוי כספי לתובעת. בנוסף, קבע בית המשפט כי דרוש תשלום הוצאות משפט ושכר טרחה לתובעת. הטענות לגבי גידור החצר, החזקת חיות ומניעת גישה לא הוכחו. נקבע כי סעיף החוזה האוסר על ביצוע שינויים אינו תנאי מקפח ולא בוטל.

תוצאה: נקבעה עילת פינוי נגד הנתבע בגין הפרת חוזה השכירות בשל ביצוע שינויים לא מורשים במושכר, אך בית המשפט העניק לנתבע סעד מן הצדק ומנע את פינויו מהדירה בתנאי שישלם פיצוי כספי לתובעת. בנוסף, הוטלו עליו תשלום הוצאות משפט ופיצוי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התביעה הוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעת, מושכת השיק, בעקבות בקשת ביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעת טענה לכישלון תמורה חלקי, פרעון חלקי של השיק, ופגיעה בזכות הקניין של צד ג' שנשלח להודעת צד ג'. צד ג' לא הגיש כתב הגנה ונקבע כי איבד את הגנתו. בעניין כישלון התמורה, העדות העיקרית הייתה מנהל הנתבעת שטען כי העבודה שעליה הונפק השיק לא בוצעה במלואה, והשיק נפגם. זאת מול היעדר כל סיוע לעדות זו ועם החזקה החוקית כי ניתן ערך תמורת השיק, תוך דחיית גרסת הנתבעת בעקבות חוסר קריאה לעד מפתח מטעמם להעיד בבית המשפט. במקביל, הנתבעת טענה לפרעון מלא באמצעות שני שיקים חלופיים בסך 5,000 ש"ח כל אחד, אך לא הוצגו ראיות חיזוק משמעותיות לכך, והעדים המרכזיים לכך לא זומנו. התובע הוכיח כי קיבל את השיק בתמורה למזומן, וטענות הנתבעת כי לא תם לב וידע על ביטול השיק נדחו על ידי בית המשפט, שהעניק אמון לעדות התובע. לפיכך, קבע בית המשפט כי התובע הינו אוחז כשורה בשיק וקבע דחיית ההתנגדות לתביעה. בנוסף, הוטל על הנתבעת תשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובת התובע. כמו כן, מפני שאיבד צד ג' את הגנתו, הוא חייב לשלם לנתבעת את כל הסכומים שנגבו ממנה.

תוצאה: דחיית ההתנגדות של הנתבעת לתביעה, חיוב הנתבעת בתשלום סכום השיק, הוצאות ושכר טרחה לתובע, וחיוב צד ג' בתשלום כל הסכומים שהוטלו על הנתבעת בהתאם לפסק הדין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור עוסק בסכסוך שבו עובד, ששימש כרוקח בבית מרקחת מטעם רשת סופר-פארם ונטל חלק בקורס ניהול מיוחד של הרשת, עזב את מעסיקו ועבר לעבוד ברשת מתחרה, ניו-פארם, בתפקיד רוקח אחראי. סופר-פארם טענה כי העובד נחשף לסודות מסחריים במהלך עבודתו ובהכשרתו ברשת, והגישה תביעה למניעת המשך עבודתו בתפקיד בכיר ברשת המתחרה, על בסיס התחייבות שנחתמה עם השתתפותו בקורס "אנשי מפתח" ולשמירת סודיות על מידע סודי. בית הדין האזורי הורה למנוע מהעובד לעבוד בתפקיד בכיר במתחרה למשך 12 חודשים, אך אפשר לו לעבוד כרוקח מן המניין. הערכאה העליונה בחנה את המקרה תוך התייחסות למכלול הנסיבות, בייחוד האם נחשף העובד לסודות מסחריים מהותיים, מהו משקל ההכשרה שקיבל, והאיזון שבין הגנת האינטרסים העסקיים של סופר-פארם לבין חופש העיסוק של העובד. הוסכם כי אכן קיימים סודות מסחריים ברשת סופר-פארם, בעיקר המידע המפורט בספר זיכיון המנוהל בידי מיעוט מצומצם של עובדים בכירים, אך לא הוכח כי העובד נחשף למידע זה או שימוש בו. נוסף לכך, ההכשרה שקיבל ברשת במסגרת הקורס הייתה חלקית בלבד, וההתחייבות נחשבה ללא מהותית דיה כדי להצדיק הגבלה משמעותית של חופש העיסוק. בית המשפט גם התייחס להשלכות הכלכליות והחברתיות של הגבלת חופש העיסוק והדגיש את חשיבות המעבר החופשי של עובדים בשוק העבודה. לפיכך, בוטלה ההגבלה על העובד בעבודתו ברשת המתחרה.

תוצאה: הערעור התקבל ברוב דעות, והצו המגבּיל את עבודתו של העובד בתפקיד בכיר ברשת המתחרה בוטל; העובד יוכל להמשיך בעבודתו ללא הגבלה משמעותית. כמו כן, המשיבות חויבו בתשלום הוצאות הערעור.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, חברת ביטוח, הגישה תביעה שיבוב נגד הנתבעת ומנהיגה בעקבות תאונת דרכים בה נפגע רכב מבוטח. התאונה אירעה כאשר אוטובוס, שהייתה בעלותו הנתבעת, סטה מנתיב נסיעתו הימני לשמאלי ללא איתות וככל הנראה ללא התחשבות ברכב הפרטי שנסע בנתיב השמאלי. שני הצדדים לא התווכחו על גובה הנזקים, אך היו חלוקים לגבי האחריות לתאונה. נהג האוטובוס טען כי הנהג הפרטי נסע במהירות מופרזת ושהריח ממנו העלה חשד לשתייה, אולם לא הוצגו ראיות חקירה בנושא זה. המצבוב של הנזק לכלי הרכב הראה כי הפגיעה הייתה צדדית, עם נזק בצידי הרכב הפרטי והחלק האחורי של האוטובוס. בית המשפט קבע כי נהג האוטובוס התרשל בכך שסטה מנתיבו ללא התראה נכונה והיה עליו לזהות את הרכב הפרטי שנסע בנתיב השמאלי. כמו כן נמצא כי אין ראיה מוצקה לכך שהנהג הפרטי התרשל או נהג במהירות מופרזת. בית המשפט דחה את טענות הנתבעת וקיבל את תביעת חברת הביטוח, תוך קביעה כי הנהג האוטובוס אחראי לנזק שנגרם.

תוצאה: בית המשפט קיבל את תביעת חברת הביטוח נגד הנתבעת, חייב את הנתבעים לשלם סכום של 5,309 ש"ח בתוספת ריבית והוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח + מע"מ, ודחה את התביעה ההפוכה שהוגשה נגד חברת הביטוח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, אשר הועסק בתפקיד אחראי עבודות תחזוקה, טען כי הועסק בפועל כמנהל תחזוקה וכן טען להחמרה מוחשית במעמדו ובשכרו בעקבות החלפת השלטון בעבודתו, ולכן התפטר בדין כפיטורים. התובע דרש פיצויי פיטורין, פדיון חופשה, דמי מחלה, אשכרה בגין שכר ועל אי הפרשה לקופת גמל. הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי הוא הועסק כעובד אחזקה פשוט, לא היה זכאי לגמול ניהול ולא יש מתן פיצויי פיטורין כיוון שהתפטר ולא פוטר. בנוסף נדון גם שכר עבודה, חופשות והלנת משכורת. בית המשפט בחן את ראיות הצדדים, דחה את האותנטיות של מסמכים שהציג התובע, קיבל את גרסת הנתבעת כי התובע הועסק בתפקיד עובד אחזקה רגיל ולפיכך לא הייתה פגיעה מוחשית בשכרו, התנאים לא פחתו משמעותית ואף התוספות ששולמו לו היו לא כדין ולכן הוסרו. לא הוכח כי הייתה הרעה משמעותית בתנאים שהניעה התפטרות בדין כפיטורים. התובע לא הצביע על תרחיש הסמוך להתפטרותו להוכחת קשר סיבתי, והשופטת קבעה כי טענותיו נדחו. כמו כן התביעה בדבר שכר עבודה, פדיון חופשה ודמי מחלה נדחו בשל חוסר תמיכה ראייתית ואי התייחסות בתצהיר. התביעה לפיצויי הלנה נמחקה כתוצאה מהתיישנות. בית המשפט הורה לתובע לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

תוצאה: כל תביעות התובע נדחו. לא ניתן פיצויי פיטורין או הודעה מוקדמת, וכן נדחו דרישות נוספות. התובע ישלם הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח + מע"מ.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בענין זה נטען כי התובע עבד במסעדה במשך כשנתיים וקיבל שכר, כולל תשלום במזומן, בשיקים ובהפרעות חשבונות בכרטיס אשראי פרטי של אחד הנתבעים. התובע טען לזכאות לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, שכר עבור שעות נוספות והוצאות שונות, בעקבות הפסקת עבודתו עקב סגירת המסעדה. הנתבעים טענו כי התובע לא היה עובד אלא לקוח וידיד אישי, שקיבל מהם הלוואות ושימוש בכרטיס האשראי רק למטרות אישיות, וכי הוא עבד במקום אחר בתקופה הנדרשת. לאחר בחינת העדויות והמסמכים נקבע כי התובע לא הוכיח כי התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד – לא הופקו תלושי שכר רשמיים, לא נמצא חוזה עבודה כתוב, צורת תשלום השכר שהוצגה אינה סבירה ולעדים שהובאו התברר חוסר אמינות. בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעים לפיה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד ביניהם, והתובע נמצא כלקוח וידיד, והשימוש בכרטיס האשראי נעשה ללא אישור ובניגוד להסכמות. לפיכך נדחתה תביעתו של התובע. עתירת הנתבעים להשבת סכומים שניתנו לטענתם שלא כדין נדחתה מחוסר סמכות. התובע חייב בתשלום הוצאות משפט לנתבעים.

תוצאה: התביעה נדחתה בשל כשלים בהוכחת יחסי עובד-מעביד, ולתובע הוטלו הוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה