חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: בפסק הדין נדונה שאלת קיום המזונות הזמניים שנקבעו לאחר הסכם גירושין שאושר ופסק דין שניתן לגביו. המבקש טען כי המשיבה מסרבת להתגרש במטרה להמשיך ולקבל מזונות, בעוד שהמשיבה לא הציגה נימוק ענייני לסירובה. ההסכם כלל התייחסות מפורשת למזונות קטין ולסיום תביעת המזונות של האשה עם מתן הגט. הצדדים הוסיפו כי אין להם טענות רכושיות זה כלפי זה, והסכימו על תשלום מזונות האשה עד תום ההליך הגירושי. נקבע כי מזונות זמניים הם סעד זמני בלבד שיש להפסק במידה והתביעה העיקרית אינה מתעדכנת או באם האשה משנה את דעתה ומסרבת להתגרש ללא סיבה מוצדקת. בפסק הדין הובהר כי תביעת גירושין ומזונות הם שני עניינים הנוגדים זה את זה, וכי כאשר האשה מסכימה להתגרש אך לאחר מכן מתנגדת ללא נימוק סביר וזאת מבלי לבטל את ההסכם, אין מקום להמשך תשלום מזונות זמניים. בית המשפט ציין כי זכותה של האשה למזונות תובטח כל עוד היא לא מסרבת לקבל את הגט, אך במקרה זה הסירוב לא מוצדק ולכן המזונות הזמניים יבוטלו מיום הודעתה למשיבה על אי רצונה להתגרש.

תוצאה: בית המשפט ביטל את תשלום המזונות הזמניים החל מהמועד שבו האשה הודיעה על סירובה להתגרש ללא נימוק, וקבע כי המשיבה תשלם לשוכר דירה שכר טרחה בסך 2,500 ש"ח ועוד מע"מ והפרשי הצמדה וריבית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, בעלת דירה בחיפה, הגישה תביעת פינוי נגד הנתבע, דייר מוגן שמתגורר מעל 50 שנה בדירתה. היא טענה כי הנתבע ניטש את הדירה עקב מגוריו בדירת חברתו ותצרוכת נמוכה של מים וחשמל, וכי הוא גר אצל ילדיו במקום לדירה. הנתבע הכחיש נטישה, הבהיר כי שילם שכר דירה מלא ובמועד, שמש כל רכושו בדירה, וביקר בה באופן שגרתי. בית המשפט בחן את העדויות והראיות, וקבע כי הנתבע אכן התגורר בבית חברתו לתקופה ארוכה אך השאיר בדירת התובעת את כל חפציו, המשיך לשלם דמי שכירות, ולא היה בידו אף זכות קניינית בדירת חברתו, מה שמצביע על כך שלא נטש את הדירה במובן המשפטי. נקבע כי עילת נטישה מחייבת הוכחה שגם נטישה פיזית וגם כוונה להמנע משוב למושכר, והעדר כוונה זו במקרה זה אינו מוכח. בנוסף, התובעת הייתה מודעת למצב במשך שנים, קיבלה את דמי השכירות ותמכה בכך באופן עקבי, מה שנחשב לויתור על טענות לנטישה. לפיכך, למרות התנאים בהם הנתבע לא התגורר בדירה באופן מתמיד, לא התקיימו יסודות עילת הנטישה, והתביעה נדחתה עם חיוב התובעת בהוצאות.

תוצאה: בית המשפט דחה את תביעת הפינוי בשל כישלון התובעת להוכיח נטישה בפועל וכוונה להימנע משוב לדירה, וקבע כי התובעת ויתרה על טענותיה עקב ידיעתה ושתיקתה לאורך השנים; התובעת חויבה בהוצאות בסך 8,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה למענק עבודה מועדפת בהתאם לסעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי, בטענה שעבד כטכנאי הרכבות מערכות הידראוליות במפעל תעשייתי בתחומי ייצור והתקנה. הנתבע דחה את התביעה בטענה שהעבודה אינה שייכת לקבוצת העבודות המוגדרות כחובה לקבלת המענק. התובע, הנדסאי מכונות תעופה, הועסק באמצעות חברות כוח אדם במפעל לטכנאות הרכבות והבדיקות של מערכות הידראוליות. בראיות שהוצגו בבית הדין, כולל עדויות נציג המפעל ואישורי מעביד, נקבע שהעבודה שהתובע עשה הייתה בעיקר הרכבות וניסויים ולא עבודה ייצור או תפקידים אחרים שעשויים להיחשב כמועדפים לפי התוספת לתקנות החוק. בית הדין קבע כי עבודה כטכנאי הרכבות אינה נחשבת עבודה מועדפת ואפילו אם חלק מזמן העבודה כלל ייצור, התובע לא צבר מספיק תקופת אכשרה כנדרש משפטית. בנוסף, החוק אינו מאפשר הענקת מענק כאשר רק חלק מהעבודה הוא מועדף. לפיכך, התביעה נדחתה.

תוצאה: התביעה למענק עבודה מועדפת נדחתה מאחר שהעבודה שבוצעה אינה מוגדרת כחובה לקבלת המענק לפי החוק, והתובע לא צבר תקופת אכשרה מתאימה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדון ערעור שהוגש בעקבות החלטת ועדת הערר לארנונה שקבעה לחייב דירה המשמשת כמקום מגורים ולעבודה בתעריף מוסדר כ"מגורים". הנכס שייך לזוג המשמשים כאומנית ומעצב, המנהלים עסק לייצור ומכירת יצירות אמנות בעיצוב רהיטים ו"פסלי תאורה". המערער טען לנקיטת תעריף "תעשייה ובתי מלאכה" בשל השימוש המסחרי בנכס, בעיקר עקב מכירות המבוצעות בטלפון, פקס, ואינטרנט אך ללא הצגת הלקוחות במקום. הועדה לתיאום בין הצדדים קבעה כי על אף שאין במקום תצוגה, קיים שימוש מסחרי המשולב ביצירה, ולכן לא מקום לפטור מלא מארנונה לפי סעיף 20 לשנת 1999. בית המשפט בחן את הפרשנות לסעיף 20, שקובע פטור חלקי או מלא לנכסים המשמשים כאולפן עבודה בלבד של אמנים ללא פעילות מכירה או תצוגה מסחרית בנכס. נקבע כי מכירת יצירות גם בצורה עקיפה איננה בהכרח משעה את הפטור אולם ככל שמתקיימים מגעים סדירים ומכירה כעסק, השימוש המסחרי חורג מהגדרות הפטור. הוחלט לחלק את השטח בין סטודיו לצורכי יצירה לבין חלק המשמש לצרכים מסחריים ושל מגורים, בהתאם ליתרונות העבודות והחוק. בנוסף צוין כי במקרים עתידיים ייתכן שינוי תקנות שיקל על מוגדרים כסטודיו בנכס בהתאם למטרותיו.

תוצאה: הערעור התקבל בחלקו, וקבע כי חלק מהשטח ייחשב כסטודיו לצורך יצירה וייחויב בתעריף "מגורים", בעוד שאר השטח ייחשב כעסקי ויחויב בתעריף של "תעשייה ובתי מלאכה". ההוצאה על הוצאות המשפט לא הופסקה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, חברה העוסקת במתן מימון והלוואות, הגישה תביעה כספית נגד הנתבעים בגין יתרת חוב בסך כ-1.99 מיליון ש"ח הנובעת מהעמדת הלוואה לפירעון מיידי בהתאם להסכמים בין הצדדים. התביעה הוגשה במסגרת סדר דין מקוצר, והנתבעים קיבלו רשות להגנה מוגבלת. העובדות מראות כי בין התובעת לבין נתבעת מס' 1 נחתם ב-1989 הסכם מסגרת בשם "תנאי עסק כלליים" לצורך הסדרת עסקאות נכיון שיקים, וחתמו כתבי התחייבות וערבות, אך בהמשך ב-1993 נחתם הסכם נוסף ("הסכם 93'") שנועד להסדיר יחסים משפטיים שונים, לרבות הענקת אופציה לרכישת מניות והלוואת בעלים. התובעת טענה כי ההלוואה, שלא הוחזרה, הופקעה לפירעון מיידי עם פקיעת האופציה, וכי הנתבעים חבים אישית, הן מכוח כתבי הערבות שניתנו ב-1989 והן מתוך הסכם 1993. הנתבעים טענו כי הסכם 89' נועד להסדיר עסקאות נכיון שיקים בלבד ואינו חל על ההלוואה החדשה מחודש 1993, וכי כתבי הערבות אינם חלים על ההלוואה הזו. כמו כן טענו כי אין הם חבים אישית לפי ההסכם מ-1993, שהרי ההלוואה ניתנה לחברה בלבד, וכי תכלית ההסכמים שונים, עם הגבלות מפורשות על חבותם האישית.

תוצאה: התביעה נגד הנתבעים נדחתה; הנתבעים אינם חבים אישית בהחזר ההלוואה בהתאם להסכם 93' או לכתבי הערבות של הסכם 89'. התובעת תחויב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובת הנתבעים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בתביעה למזונות קטין שהוגשה לאחר שכבר נקבע הסכם מזונות בבית הדין הרבני. האם לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בתביעה נוכח ההסכם שנחתם והוסכם על ידי הוריו של הקטין בבית הדין הרבני? הנתבע טען כי לבית המשפט אין סמכות, והדיון נסב גם על כך. נקבע כי סמכות לדון במזונות הקטין נרכשת ביום הגשת התביעה, וכי במקרה זה, סמכות זו שייכת לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית הדין הרבני, בהתאם לפסיקה. עם זאת, ההסכמה בין ההורים והאישור של בית הדין הרבני להסכם המזונות מהווים יסוד, ובנסיבות אלה קבע השופט כי המשך התביעה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ומכאן יש לדחותה על הסף. ההחלטה אינה פוסלת תביעות עתידיות למזונות הקטין על פי ההלכות ופסיקות מרכזיות שהובאו כתקדים. למרות שהאם הייתה היוזמת במצב של שתי ערכאות המשפט, השופט נמנע מחיובה בהוצאות משפט כדי לא לפגוע בקטין.

תוצאה: התביעה נדחתה על הסף בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, אך לא נפסלה אפשרות הגשת תביעות עתידיות בנושא מזונות הקטין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, אשר עבד כמכונאי רכב, טוען כי suffered פריצת דיסק בעקבות אירוע תאונתי שמן התקיים במוסך ביום מסוים בשנת 1995, ומתביע דמי פגיעה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. הנתבע דחה את התביעה בטענה שהמקרה אינו עומד בקריטריוני פגיעה בעבודה וכי מצבו הבריאותי של התובע הוא התוצאה של גורמים אחרים ולא של העבודה. במהלך הדיון התבררו סתירות רבות בגרסאותו של התובע לגבי מועד האירוע, פרטי האירוע, משקל הגיר שהרים, שעות סיום העבודה ביום האירוע, וזמני ההודעה למעביד ולעדים. בנוסף, בחינה של התיעוד הרפואי העלתה כי לתובע היה עבר רפואי של כאבי גב ורגליים, כאשר קיימים רישומים המעידים כי הכאבים התקיימו במשך חודשים ואף שנים לפני מועד האירוע הנטען. לא נמצאו תיעודים או אסמכתאות רפואיות שמחזקות קיומו של אירוע תאונתי ייחודי בעקבות העבודה במועד שהוצע. כמו כן, המעביד לא חתם על טופס התביעה וסירב לשתף פעולה, אך התובע גם לא הזמין את העדים שהוזכרו. בעקבות הסתירות, העדר תמיכה רפואית ואי-הוכחת קרות אירוע תאונתי, בית הדין קבע כי התובע לא הצליח להוכיח את טענותיו וקשר האירוע לפריצת הדיסק ולכאבים מהם סובל.

תוצאה: התביעה נדחתה מפני שהתובע לא הוכיח קרות אירוע תאונתי בעבודה או קשר בין מצבו הרפואי לעבודה, והוכחה כי סבל מכאבים גם בשל מצבו הבריאותי הקודם.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה נדונה פרשת רצח בה נאשם מואשם בהריגת המנוח באמצעות רובה שבידו, בעוד שנאשמת מואשמת בחטיפתו של המנוח במטרה שיהיה נתון לחבלה חמורה על ידי הנאשם, ופיתתה אותו להגיע למקום האירוע באמצעי תרמית. פרט לכך, מיוחסת לנאשמת עבירת סיוע לאחר מעשה רצח. עובדות המקרה מצביעות כי הנאשם והנאשמת היו במערכת יחסים רומנטית לשעבר עם המנוח, והמפגש ביניהם תוכנן כחלק מכוונה להחזיר את כבודה של הנאשמת בעקבות שמועות שהפיץ המנוח על יחסיה עמה. הפרשה כוללת תכנון מפגש משולש במהלכו נורה המנוח פעמיים, בהן ירתה הנאשם, לאחר שנטמן פח לו על ידי הנאשמת. לצד הראיות הגורפות, קיימות סתירות בגרסאות הנאשמים בנוגע לתפקידם באירוע ולמודעותם לפרטים שונים, כולל נוכחות הנשק והגז המדמיע. הנאשם טען בהגנתו להיעדר כוונה להרוג ולהגנה עצמית, ואף שהנאשת ירתה את היריות, אך טענות אלו נדחו על ידי בית המשפט בהתבסס על ראיות ומסקנות חקירה רפואיות. הנאשמת טענה שמעשיה לא בכוונה לגרום חבלה חמורה וכי לא היתה מודעת לנשק, אך בית המשפט קבע כי ידעה ואף עודדה את המפגש במקום מבודד. הנאשמת הורשעה בעבירות חטיפה לשם חבלה חמורה בשל מודעותה לכך שהמנוח עלול להיפגע, ובסיוע לאחר מעשה בשל ליוויתה את הנאשם לאחר הרצח במטרה לסייע בהימלטות מעונש, תוך דחיית טענת הגנת בן הזוג מכיוון שלא התקיימו יחסים מהותיים במונחים המשפטיים. בית המשפט דחה גם את טענות הנאשמים בעניין מניעת העונש בשל בעיות נפשיות או דיווח שגוי, וקבע כי הראיות מוכיחות מעבר לספק סביר את מעורבותם וסיבת המניע לפגיעה במנוח.

תוצאה: הנאשם הורשע ברצח בכוונה תחילה והנאשת הורשעה בעבירות חטיפה לשם חבלה חמורה וסיוע לאחר מעשה. טענות ההגנה נדחו והדין נגזר בהתאם לעבירות שיוחסו להם.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בשנת 1969 הציפות שתי הצפות בכנרת גרמו לנזקים נכבדים לרכוש שבבעלות התובעים. התביעה הראשונית הוגשה בשנת 1970 נגד המדינה וגורמים אחרים בטענה לרשלנות בשחרור כמויות מים בסכר הירדן, ונקבע כי המדינה אחראית לנזק שנגרם בהצפה השנייה בלבד. במהלך המשפטים השונים, עלתה טענה כי עד מרכזי בשם סליק העיד עדות שקר יחד עם מסמך מזויף, המשפיעים על פסק הדין. פסק הבורר אשר קבע את גובה הפיצויים בעניין הצפה שנייה הציג ביקורת קשה על אמינות עדותו של סליק, אך בקשות לביטול פסק הבורר נדחו. נפתחו הליכים משפטיים מחדש במטרה לבטל את פסק הדין בשל טענות התרמית; עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה בהתבסס על התיישנות, וקבע כי תקופת ההתיישנות לתביעה לביטול פסק דין בשל תרמית היא שבע שנים מיום גילוי התרמית. בית המשפט קבע כי אף שהתרמית נחשפה זמן רב קודם לכן, הבקשה לביטול הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות, ואינה יכולה להיחשב כחלק מהתביעה המקורית משנת 1970, שכן תביעה לביטול פסק דין בשל תרמית נחשבת לתביעה עצמאית חדשה. נדונו סוגיות של המשפט החוזר ונקבע כי רוב העקרונות מחוק בתי המשפט בתחום הפלילי אינם חלים על נושא זה בתחום האזרחי. המסקנה היא כי יש לאזן בין הנהגת היציבות בפסיקות לבין הזכות לתקן פסק דין שהושג במרמה, ומכאן חלות הוראות חוק ההתיישנות גם על תביעות ביטול פסק דין בשל תרמית.

תוצאה: הערעור נדחה מפאת התיישנות מאחר שהבקשה לביטול פסק הדין בשל טענת תרמית הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות החוקית, והוחלט כי מדובר בתביעה עצמאית שהחלה במועד גילוי התרמית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק זה נשקלת תביעת עובדת לשעבר לקבלת פיצויי פיטורים, הפרשי שכר בשל עבודות נוספות ותוספת יוקר, וכן זכאות לפדיון חופשה שנתית וקבלת דמי הבראה. העובדת טענה שהתפטרה עקב הרעה בתנאי העבודה, בעיקר אי תשלום שכר במועד ומתן שכר חלקי, כמו גם אי תשלום תוספת עבודה על ניקוי קומה נוספת. הנתבעת הכחישה את טענותיה והציגה גירסה לפיה היא שילמה משכורת ברוטו 1,200 ש"ח וכי לא היו שינויים בהיקף העבודה הזוכים לתשלום נוסף. בית הדין קבע כי איחור חוזר בתשלום שכר מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ולכן התפטרותה של העובדת צריכה להיחשב כפיטורים וזכאי לפיצויי פיטורים. עם זאת, בית הדין לא קיבל את טענות העובדת לגבי תשלום הפרשי שכר על בסיס שכר נטו, אך קיבל חלקית את טענותיה לגבי תוספת שכר בגין ניקוי קומת משרדים נוספת בסך 700 ש"ח. נקבע כי ההפסקה ארעית של חודשיים וחצי בעבודתה לא פוגעת ברציפות לזכאות לפיצויי פיטורים. בית הדין פסק כי העובדת זכאית לפדיון ימי חופשה בגובה 367 ש"ח, אך דחה את תביעתה להבראה בשל היעדר השלמת שנת עבודה רצופה. בנוסף, הוחלט להפחית את פיצויי הלנת שכר בשל מחלוקת ממשית סביב תקופת וזכאות התשלום לתוספת השכר. בסופו של דבר נפסק כי הנתבעת תחויב בתשלום שכר נוסף, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה והוצאות משפט עם הצמדה וריבית.

תוצאה: בית הדין חייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים בסך 1,200 ש"ח, הפרשי שכר בסך 700 ש"ח, פדיון חופשה בסך 367 ש"ח והוצאות משפט בסך 500 ש"ח, וציין כי איחורים חוזרים בתשלום שכר מהווים הרעה משמעותית המצדיקה פיצויים כדין.

לצפייה לרכישה הזדהה