חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: התובע נולד בשנת 1992 בבית חולים הפועל על ידי הנתבעת, וטען כי במהלך הלידה נגרם לו נזק גוף כתוצאה מרשלנות רפואית. במהלך הלידה נעשה שימוש במכשיר ואקום בעקבות תקיעה של הכתפיים בתעלת הלידה, וכתוצאה מכך סבל התובע מתסמונת ERB בכתפו השמאלית. חוות דעת רפואית של פרופ' שלמה פורת, מומחה לאורתופדית ילדים, תיארה את הפגיעות שנגרמו לתובע והעריכה כי נכותו הצמיתית עומדת על 52%, הכוללת פגיעות בינוניות בקבוצת השרש העליונה ופגיעות קלות בקבוצת השרשים התחתונה. הצדדים העידו בבית המשפט, ולאחר מכן הודיעו על הסכמתם כי ייקבע באמצעות פשרה. השופט קבע כי אין מחלוקת על נכות של 52% לתובע, אך האחריות בנזיקין שנויה במחלוקת, והחליט כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי כספי בסך כולל של 800,000 ש"ח. נוסף לכך, ישולם לעורך דין של התובע שכר טרחה בסך 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ. התשלום יתבצע בתוך 30 יום, והתשלום יועבר לעורך הדין אשר ינכה את שכרו ויבצע העברה של 40,000 ש"ח לאמו של התובע, ושאר הסכום ישוקע עבור התובע עד הגיעו לגיל בגרות, תוך דיווח לאפוטרופוס הכללי. ההחלטה ניתנה בתאריך 28 ביוני 2000.

תוצאה: הנתבעת תחויב בהסדר פשרה לשלם לתובע פיצוי בסך 800,000 ש"ח, בנוסף לתשלום שכר טרחה לעורך הדין בסך 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ, והתשלום יבוצע תוך 30 יום.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בסכסוך בין איגוד קציני הים לבין הנהלת חברת "צים" וההסתדרות במרחב חיפה בנוגע למדיניות המונעת מקציני הים להגיש מועמדות למכרזים פנימיים לאיוש משרות במערכת העובדים היבשתית בחברה. חברת "צים" מפעילה שני מגזרים מרכזיים: עובדי ים (קצינים וימאים) ועובדי חוף (תפקידים ניהוליים וטכניים). כל קבוצה מיוצגת על ידי אורגן הסתדרותי נפרד, וכמעט כל אחת חותמת על הסכם קיבוצי נפרד, כאשר כלל עובדי החברה מיוצגים במסגרת הסתדרות אחת.

תוצאה: בית הדין הארצי קיבל את הערעור וקבע כי עובדי הים גדולה זכאים להשתתף במכרזים פנימיים לאיוש משרות בחוף, וכי ההסכם הקיבוצי הנוגד לכך אינו תקף. המדיניות המונעת השתתפותם במכרזים פוגעת בחופש העיסוק ועקרונות השוויון ואינה עומדת במבחן המידתיות. הנהלת "צים" תחייב לפרסם ולנהל מכרזים פתוחים ומדויקים לכלל עובדי החברה, תחת פיקוח והסדרה של האגף המרכזי של ההסתדרות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער הורשע בעבירות סיכון חיי אנשים וחבלה בכוונה מחמירה ובמזיד, לאחר שפגע בכוונה במתלונן, אשתו ובנם באמצעות רכבו. בית המשפט המחוזי הרשיע אותו בגין סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה בחשבון שימוש ברכב ככלי נשק, וחבלה במזיד בעקבות ירי אבן לעבר המתלונן. המערער ערער על ההרשעה בטענה לטעות בהערכת העובדות, לפרשנות מוטעית של מושג "נוסע" בעת ביצוע העבירה וספק בנוגע לשימוש ברכב "כנשק". בית המשפט דחה את הטענות וקבע כי החלטת בית המשפט קמא לגבי אמינות העדים ומסקנות העובדות מוצדקת. בנוגע לפרשנות המונח "נוסע בנתיב תחבורה" נפסק כי גם אדם שיצא מרכבו במהלך העבירה נחשב לנוסע משום שהארועים קשורים ישירות לנסיעתו. לגבי השאלה האם רכב יכול להיחשב ככלי נשק מסוכן – נפסק שהרכב בהחלט יכול להיחשב נשק מסוכן אם השימוש בו נעשה לכוונת פגיעה, תוך התבססות על פסיקות ישראליות ובינלאומיות. בית המשפט אימץ מבחן כפול להערכת השאלה: כוונה לפגוע ויכולת הרכב לגרום לחבלה חמורה. בהקשר של העונש, נקבע כי 18 חודשי מאסר בפועל (בין היתר עבודות שירות), פסילת רישיון וצו פיצויים לא יורטו משום שמדובר בעונש צודק וראוי לאור חומרת המעשים. הערעור הושלם בהסכמה לפסיקת בית המשפט קמא.

תוצאה: הערעור נדחה; ההרשעה והעונש שנגזרו על המערער בבית המשפט המחוזי אושרו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק זה, התובעת, ילדה שהייתה בת כ-10 וחצי, נפגעה בעינה במהלך מחנה קיץ שהופעל על ידי תנועת נוער. בעת האירוע, נזרק לעברה קלח תירס שפגע בעינה השמאלית, נגרם דימום והתמוטטות, והיא טופלה במקום שלא סיפק טיפול הולם ולא הועברה לבית חולים מיד. לא נמצא תיעוד לטיפול שניתן. המקרה התרחש לאחר תחרות בין השבטים במחנה, כאשר לא היו מדריכים באזור שיכלו למנוע את האירוע. התביעה עסקה בנזק שנגרם לעין של התובעת, שהובילה לאובדן הראיה בעין שמאל, ונגרמו לה סבל וחרדות. במהלך הדיון הובאו חוות דעת של מומחים מטעם שני הצדדים שהסכימו על נכות רפואית של 20% בתחום העיניים לתובעת, אך נקבע שאין פגיעה תפקודית משמעותית, כולל בנוגע לאובדן כושר השתכרות העתידי. בנוסף, התביעה כללה טענות הנוגעות לאחריות תנועת הנוער בגין המחדלים בטיפול ובשמירה על הילדים במחנה. הנתבעים לא הגישו ראיות משמעותיות פרט לחוות דעת רפואית אחת. שופט בית המשפט קבע כי תנועת הנוער אחראית למחדלים בשלב האירוע ובשל הטיפול הלקוי לאחריו. אולם, נקבע גם כי אין בסיס להרחיב את גובה הפיצוי בשל היעדר נכות תפקודית או פגיעה משמעותית בהשתלבות החברתית והלימודית של התובעת, שעד היום המשיכה בחייה באופן תקין. בסיכום, שופט בית המשפט חייב את הנתבעות בתשלום פיצוי בסך מיליון שקלים, הכולל פיצוי על כאב וסבל ועל אובדן כושר השתכרות, לצד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. כמו כן, דן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ודחה את הבקשה להקפאת התשלום מעל סכום מסוים.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעות בתשלום פיצוי בסך מיליון שקלים לתובעת בגין נזק ועוגמת נפש, וכן בחר לאשר חלקי בקשת עיכוב ביצוע ופסק כי יוחזרו הוצאות משפט ושכר טרחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בתביעה שהוגשה על ידי יורשי המנוח, שרברב עצמאי, שנפגע בתאונת דרכים בשנת 1993 בעת שיצא מחנות לכלי עבודה בדרכו הביתה. המוסד לביטוח לאומי דחה תחילה את התביעה בטענה שהתאונה לא אירעה תוך כדי ועקב עיסוק במשלח ידו, אלא בדרך לביקור אצל חבר. לאחר מותו של המנוח, והמשך התובע בתיק על ידי יורשיו, ביקשו היורשים הכרה באירוע כתאונה בעבודה לצורך קבלת גמלה. נקבע כי לפי סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי, זכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה, כלומר, גמלה המגיע למבוטח אינה מועברת ליורשיו אלא לשאירים – בני משפחה שתלויים במנוח. בפסיקה שנדונה כאן והובאה לתמיכה, הובהר כי המטרה הסוציאלית של החוק היא להבטיח תשלום גמלה רק לשאירים ומנעה העברת זכויות ליורשים שאינם תלויים במנוח. במצב זה, אף אם התאונה תוכר כביטוח לאומי, לא יוכל היורש לקבל את הגמלה. בית המשפט החליט כי המשך הדיון בתביעה חסר משמעות תוך התמקדות בנקודה זו, ופסק לדחות את התביעה ללא צו להוצאות.

תוצאה: התביעה נדחתה בשל אי זכאות היורשים לקבלת הגמלה על פי סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי; הדיון בתביעה לא התקדם והתקבלה החלטה לפסול את התביעה ללא צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש, עובד ותיק בחברה מסחרית מזה 36 שנים וכקניין שוק מקומי מזה 12 שנים, הגיש עתירה למתן צו מניעה זמני נגד העברתו החד צדדית לתפקיד מוכרן זוטר במערך האוניות. המבקש טען כי ההעברה מהווה פגיעה קשה במעמדו ותנאי עבודתו, נעשתה בשרירות לב, ללא זכות שימוע וללא הסכמתו, והינה ניסיון עקיף לפטרו לאחר שהועד וההסתדרות סרבו לאשר פיטוריו אך הסכימו להעבירו לתפקיד אחר שאינו פוגע במעמדו. עוד נטען כי הוצאתו לחופשה כפויה והעברת סמכויותיו לאחרים היוו פגיעה בזכויותיו.

תוצאה: בית הדין הורה להשיב את המבקש לתפקידו המקורי כקניין שוק מקומי במערך הרכש, הביטל את העברתו לתפקיד מוכרן זוטר, והורה על המשך דיון בתביעה העיקרית לצד המלצה לפתיחת מו"מ להסדר מוסכם.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התביעה עסקה בחוב הנתבע כלפי הבנק הנובע מהלוואות שהועמדו לו, והטענה המרכזית של הנתבע הייתה כי החוב הומחה לחברה בשם ס.פ. רכב בע"מ בשליטתו, וכי מאז ההמחאה נעשה רכב היא היחידה החייבת בפרעון החוב. הנתבע הציג טענות נוספות נגד פעולות הבנק בחשבונו, וטען כי הבנק פעל שלא כדין בנסיבות אלו. הבנק טען כי מסמכי ההמחאה היו הצעה של הנתבע, ולא אושרו על ידי הבנק, ולכן החוב לא הומחה והנתבע נשאר חייב בו. בדיקה עובדתית העידה כי לא הוצגה ראיה מוצקה שהמחאת החוב אושרה על ידי הבנק, וכי המסמכים נמסרו רק לאחר אישורים לא ניתנו. הוראות קבע שנתן רכב לתשלום הלוואה לנתבע לא מוכיחות את המחאת החוב, וההלוואה נותרה רשומה על שם הנתבע. כמו כן, בעניין סכום החוב, הובהר כי לא הוכח כי הייתה הלוואה כפולה בניגוד לטענות הנתבע. חלק מהחיובים הרטרואקטיביים על התשלומים שבוצעו לנתבע בחשבון ההלוואה נקבעו כבלתי תקינים ועל הבנק לבצע חישוב מחדש. בנוסף, הבנק לא הופר מהפעולות שביצע בחשבונות הקשורים, ומימוש ערבות של צד שלישי נעשה כדין. בקשר לטענות של הנתבע על פעולות הבנק ללא שיתוף מסמכים או העדת עדים, נקבע כי לא שוכנעו לדחות את גרסת הבנק. התביעה השכנגדית של הנתבע נדחתה כי הבסיס לה, שנקבעת המחאת החוב, לא הוכח. בסיכום, בית המשפט קיבל את תביעת הבנק בתנאים שנקבעו עם חיובים המפורטים נגד הנתבע.

תוצאה: בית המשפט קיבל את תביעת הבנק וקבע כי החוב לא הומחה לחברה בשם רכב, והנתבע נשאר חייב בתשלום יתרת ההלוואה. התביעה שכנגד של הנתבע נדחתה. הנתבע חויב בתשלום סכומים כפי שנקבעו בתביעה, כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בעניינה של קטינה שהוחזרה לאמה הביולוגית לאחר שהוחזרה לה בתחילה להורים המיועדים לאימוץ בעקבות החלטת בית המשפט שהסתמכה על חוות דעת מקצועיות שקבעו כי ההורים המאמנים חסרי מסוגלות הורית. במסגרת ההליך, התקבלו תסקירים, חוות דעת פסיכולוגיות ודיווחים על מצבה של הקטינה והאם הביולוגית. בתחילה, הוחלט להעביר את הקטינה להורים המאמנים כדי לשקף התחשבות בטובתה של הקטינה ושמירה על זיקה להוריה הביולוגיים. עם זאת, התברר כי פקידת הסעד הטעתה את ההורים המאמנים ואינה פועלת לטובת המשפחה הביולוגית, בכך שהסיתה את ההליך בכיוון אימוץ סגור מבלי לבדוק אפשרויות אחרות וללא שיתוף מלא בכל המידע. במהלך ההליך התברר כי מצבה הנפשי של הקטינה הלך והדרדר בעקבות המפגשים עם הוריה הביולוגיים בסביבת ההורים המאמנים. בעקבות זאת, מונתה מומחית נוספת שתרמת רבות להבנת תמונת המצב המורכבת, ואומצה המלצה להחזיר את הקטינה לאמה הביולוגית, במסגרת ליווי וטיפול פסיכולוגי מתאים. הקטינה חונכה בסביבה תומכת ומטופלת באופן שיטתי, ואמה הביולוגית הראתה שיפור נפשי מרשים ומוטיבציה לשיקום חייה ולגידול ילדתה באופן ראוי. על אף התנגדות של גורמי רווחה מסוימים, בהתאם להמלצות המומחים הוחלט לסגור את תיק האימוץ ולהשאיר את הקטינה תחת השגחת פקיד סעד, עד להשלמת הטיפול והשיקום המשפחתי.

תוצאה: בקשת ההכרזה על הקטינה בת אימוץ נדחתה, והוחלט על החזרת הקטינה לחזקת אמה הביולוגית תוך השמתה תחת השגחת פקיד סעד, עם התחייבות למתן טיפול פסיכולוגי ושמירה על טובתה במסגרת המשפחתית.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק במחלוקת בין עורך דין לנתבע בנוגע לתשלום שכר טרחה והחשיבות של מועדי ההתיישנות מול זכות העיכבון של עורך הדין על מסמכי הלקוח. התובע, עורך דין המייצג את הנתבע, דרש שכר טרחה בגין שירותים שניתנו, אך התביעה נדחתה בעקבות טענת הנתבע בדבר התיישנות התביעה לפי חוק ההתיישנות. עורך הדין טען כי לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, הוא זכאי לעכב מסמכי לקוח שלו עד שתובענה תוגש תוך שלושה חודשים מיום דרישת הלקוח בכתב לקבלת המסמכים, וכי דרישה זו "מחיה" את זכות התביעה אף לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. בית המשפט דן בסוגיית פרשנות סעיף 88, תוך התייחסות לעקרונות הוודאות וחובת תום הלב, והחליט כי אין לראות בזכות העיכבון כאמור כהארכה או החייאה של תקופת ההתיישנות. נקבע כי זכות העיכבון היא זכות נלוות שאין בה כדי לשנות את תקופת ההתיישנות שמטרתה להגן על הנתבע. אי לכך, עיכוב המסמכים אינו יכול לשמש כלי להחזרת תקופת ההתיישנות בפועל או לדחותה. תביעה שהוגשה לאחר חלוף זמן ההתיישנות נדחתה, תוך התחשבות באינטרסים של שני הצדדים, ובלי לקבוע כיצד יש לנהוג במסמכים שעדיין מוחזקים בידי עורך הדין. בית המשפט מדגיש כי גביית שכר טרחה נעשית בהתאם לכללי המשפט האזרחי ולתנאי ההתיישנות המקובלים.

תוצאה: התביעה לתשלום שכר הטרחה נדחתה מחמת התיישנות, וזכות העיכבון של עורך הדין לא האריכה או חידשה את תקופת ההתיישנות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בסכסוך בין עורך דין לבין לקוחו לשעבר בנוגע לתשלום שכר טרחה ותוקפה של זכות העיכבון של עורך הדין על מסמכי הלקוח. הנתבע, הלקוח, טען כי התביעה לתשלום שכר הטרחה זקה בהתיישנות על פי חוק ההתיישנות, מאחר שהתביעה הוגשה אחרי חלוף שבע שנים, תקופת ההתיישנות במקרה זה. מנגד, התובע, עורך הדין, טען כי הוראת סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין מאפשרת לקבל דרישת תשלום בכתב על עיכבון כספים ומסמכים, ומיום קבלת הדרישה הכתובה נולד מועד מחודש ללידת עילת התביעה שבכך ביטל את ההתיישנות הקודמת. הוא הדגיש כי זכות העיכבון מלווה לזכות שכר הטרחה ומחיה את תביעתו.

תוצאה: התביעה לתשלום שכר הטרחה נדחתה על הסף בשל התיישנות, וזכות העיכבון של עורך הדין אינה יכולה להחיות תביעה שהתיישנה. לא ניתן צו להוצאות עקב שלב הדיוני שבו התקבלה ההחלטה.

לצפייה לרכישה הזדהה