חיפוש פסקי-דין

תוצאה: הערעורים נדחו למעט תיקון מועד חישוב הריבית ופיצוי נוסף בגין עזרה וסיעוד לעתיד. פסק הדין של בית משפט השלום אושר עם התאמות מינוריות, והמזכירות תמסור העתק פסק הדין לצדדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע ואשתו ניהלו מינימרקט בחברה שבבעלותם, כאשר לתובע היו 99% מהמניות ולאשתו 1%. העסק פעל ללא עובדים נוספים, והם עצמם עבדו בו, אך דיווחו על עצמם כשכירים ולקחו תשלומים במזומן לפי הצורך, שאינם עומדים בסכום שכר מינימום ואף ללא תנאים סוציאליים. לאחר סגירת העסק, ביקש התובע לקבל דמי אבטלה, אך המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה בטענה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה. התביעה עולה לשאלת הגדרת "עובד" עבור בעלי מניות ומנהלים בחברה לפי חוק הביטוח הלאומי, כאשר נקבע כי יש להבחין במצב שבו בעל מניות ועובד הם ישות משפטית נפרדת. בפסיקה קודמת הובהר כי חריגים הם מקרים של בעלי מניות בחברות משפחתיות, הדירקטורים ובעלי שליטה שהם גם עובדים, או חברות יחיד. עם זאת, נטל ההוכחה לתפקיד העובד מוטל על המבקש דמי האבטלה. במקרה זה נמצא כי לא התקיימה הפרדה בין כספי החברה לבין כספם הפרטי של התובע ואשתו, והם פעלו כבעלי עסק משפחתי ולא כעובדים שוכרים עם שכר קבוע ותנאים סוציאליים. לפיכך, התביעה נדחתה, כי לא ניתן להעניק דמי אבטלה כאשר לא התקיימו יחסי עובד ומעביד אמיתיים.

תוצאה: התביעה לדמי אבטלה נדחתה מאחר שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין החברה, והוא אינו זכאי לדמי אבטלה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העתירה הוגשה כנגד החלטת וועדת השחרורים לדחות את בקשת העותר לשחרור מוקדם. העותר מרצה מאסר שלישי בגין עבירות סחר בסמים, והוועדה ציינה כי מדובר במאסר השלישי אותו מרצה לאחר ששוחרר בעבר ושב והפר את החוק. בנוסף הודגש כי לא הוגשה תוכנית שיקומית וכי התנהגותו בכלא איננה תקינה, לנוכח מספר אירועים של הפרת חופשה ומציאת כלים לעישון סמים שברשותו פעמיים. טענות העותר וייצגיו כללו כי מדובר במאסרו הראשון בגין עבירות פליליות רגילות, וכי העבר הפלילי אינו קשור לעבירות הנוכחיות, וכי יש להתחשב בשיקולים של שיקום ותפקודו הטוב בבית הסוהר. עם זאת, גם בית המשפט וגם נציגת המדינה נמנעו מלשנות את החלטת הוועדה עקב היעדר התנהגות טובה מרשימה. בית המשפט קבע כי החלטת וועדת השחרורים הייתה סבירה ומבוססת, וכי התנאים לשחרור מוקדם אינם מתקיימים במקרה זה. לכן נדחתה העתירה.

תוצאה: העתירה נדחתה והחלטת וועדת השחרורים לדחות שחרור מוקדם נותרה על כנה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בבקשה להעברת סמכות הדיון בתביעות שהוגשו במערכת המשפטית האזרחית לביה"ד הרבני האזורי באשדוד. התביעות קשורות למזונות האשה, עניינים רכושיים, פירוק שיתוף, ומשמורת על הילדים, אשר כללו ארבע תיקים נפרדים. הצדדים, שנישאו בשנת 1978, חווים משבר עמוק ומערכת יחסים שהתדרדרה לקרע. המבקש, שהוגדר כבעל, הגיש תביעת גירושין המפורטת עם טענות מסוימות בנוגע לחוסר קיום יחסי אישות והחשדות לבגידה. הצדדים ניסו להגיע להסכם גירושין מחוץ לכותלי ביה"ד אך לבסוף הגישו תביעות נוספות. בדיונים שקדמו להחלטה, בתי הדין הרבניים הביעו סמכות לדון בענייני הרכוש המשפחתי והמשמורת, תוך שמירה על רצון הצדדים בגירושין ובהסדרת גט.

תוצאה: הוסמכה סמכות הדיון בתביעות המזונות, הרכוש והמשמורת לבית הדין הרבני האזורי באשדוד, והמשיבה חויבה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ. העניינים יתבררו במסגרת בית הדין הרבני בהתאם להחלטות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בבקשה להעברת הדיון בתביעות שונות שהוגשו לאחר גירושין בין בני זוג, בהן תביעות למזונות, רכוש, פירוק שיתוף ומשמורת. המבקש (הבעל) והמשיבה (האשה) נשאו לא לפני שנים רבות ונולדו להם ארבעה ילדים. חלק מהנכסים המשפחתיים מוזכרים ככל הנראה בירושה ונמצאים על שמו של המבקש. לצד חיי נישואין סוערים שהגיעו למשבר עמוק, המבקש הגיש מספר תביעות גירושין לבית הדין הרבני, כולל תביעות רכושיות ומזונות. הצדדים ניסו להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית הדין, אך אלו לא צלחו.

תוצאה: בית המשפט קבע כי הסמכות לדון בתביעות המזונות, הרכוש והמשמורת שייכת לבית הדין הרבני האזורי באשדוד, דחה את טענות חוסר הסמכות של בית המשפט האזרחי וסיכם כי הצדדים יחויבו בהוצאות המשפט בהתאם.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת עתרה להכיר בליקוי שנגרם בידיה וברגליה כפגיעה הנובעת מעבודה, בהתבסס על תורת המיקרוטראומה וסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. לטענת התובעת, עבודתה כמודליסטית ברשות השידור, שכללה עומס עבודה גבוה, גרמה לכאבים ולהגבלות בתנועות כפות הידיים והעקביים. הנתבעת טענה מנגד כי לא אירעה פגיעה בעבודה וכי מחלת התובעת נובעת מסיבות בריאותיות קונסטיטוציונליות, לא מעבודתה. בית הדין בחן את העדויות והמסמכים המצורפים, וקבע כי לתורת המיקרוטראומה דרושה הצטברות של אירועים חוזרים ונשנים, דומים או זהים, שניתן לאתרם במועד העבודה, ואינם אירוע פתאומי. מבדיקה התשתית העובדתית התברר כי לא הוצגה הוכחה לקיומן של פעולות חוזרות ונשנות שאפשר לזהותן בזמן העבודה, ועמידה ממושכת בלבד אינה נחשבת כפעולה שחוזרת ונשנית במסגרת תורת המיקרוטראומה. כמו כן, תביעת התובעת עשויה הייתה להצדיק מינוי מומחה רפואי רק אלמלא היעדר תשתית עובדתית מספקת. מסקנת בית הדין היא כי לא הוכיח התובע קשר סיבתי בין העבודה למצבו, והתביעה נדחתה. ניתן לערער על ההחלטה בפני בית הדין הארצי לעבודה.

תוצאה: התביעה להכרה בפגיעה כתאונת עבודה נדחתה מחוסר תשתית עובדתית מתאימה להחלת תורת המיקרוטראומה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק זה נטען על ידי בעל עסק שהצטרף לתכנית כרטיסי אשראי ויזה כי חברות האשראי חייבו את חשבונו בסכום של 40,000 ש"ח לאחר שביטל הזיכוי שניתן לזכותו בעקבות הפקדת שובר לתשלום שהתקבל באיחור ועל אף שחלק מהתנאים שנקבעו בהסכם ההצטרפות הופר. העסק מכר סחורה לחברה שבבעלות אדם אחר ששילם בשיקים מעותדים וכן בשובר כרטיס אשראי בסכום העולה על תקרת הסכום המותר ללא אישור מוקדם מהנתבעת. לטענת הנתבעות, התובע הפר תנאים מהותיים בהסכם, כולל פיקוח על זמני הפקדת השוברים, קבלת אישור מוקדם לביצוע העסקה ושימוש בשובר לא כמועד תשלום אלא כביטחון. לאחר בחינה מעמיקה קבעה השופטת כי הפרות התובע אכן הצדיקו את זכות הנתבעות לסרב לזכות את השובר ובהמשך גם לחייב את חשבונו. עוד נקבע כי ביטול זיכוי השובר נעשה בפרק זמן סביר, ומניעת הנתבעות מכח הוראות ההסכם לביטול הזיכוי יורדת לטענות התובע אודות שינוי מצבו לרעה או חוסר תום לב מצד הנתבעות. תוכן השיחה בין התובע לבין נציג הבנק לא יצר בסיס לטענת מניעה מפני החיוב מחדש, מאחר שהייתה ברורה לתובע הזכות של הנתבעות לבטל את הזיכוי בשל ההפרות. בנוסף, השופטת דחתה טענות לגבי תנאים מקפחים בהסכם וציינה כי תנאיי ההסכם סבירים ומתחשבים בצרכי ניהול הסיכונים של הנתבעות. לבסוף, הורתה לדחות את התביעה ולחייב את התובע בתשלום שכר טרחה לנתבעות.

תוצאה: התביעה נדחתה, נקבע כי הנתבעות זכאיות לבטל את הזיכוי ולחייב את חשבון התובע בסכום השובר, והתובע חויב בתשלום הוצאות משפט לנתבעות.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערר עוסק בהחלטה של נציב המים שקבע שרשות מקומית, שאינה עושה פעולה מעבר לחובתה החוקית בטיפול במי קולחין, לא תוכל לגבות תמורה מהצרכנים עבור מי הקולחין, וכי הנציב הוא המוסמך לקבוע את תעריף מי הקולחין. האיגוד, המייצג מספר רשויות מקומיות מטפל בשפכים ואף בגוף שנגזר מכוח חוק איגוד ערים, הגיש ערר על ההחלטה וטען כי אין לחייב אותו למכור את מי הקולחין במחיר אפס כפי שנקבע על ידי הנציב, במיוחד לאור העובדה שהמדיניות הממשלתית שקבעה זאת טרם קיבלה תוקף חוקי מחייב ומחייבת תיקוני חקיקה. הנציב טען מנגד כי המדיניות היא מחייבת ושאין לאיגוד סמכות לגבות מחיר עבור מי הקולחין מעבר להוראות החוק. בית הדין בחן את תקפות ההחלטה לאור חוק הרשויות המקומיות (ביוב) וחוק המים, וקבע כי חוק הביוב מאפשר לרשות המקומית למכור את מי הביוב בתנאים הנראים לה כל עוד הם מתאימים להוראות חוק המים וללא סייג להוספת פעולות מעבר לדרישות הבריאות. בית הדין עמד על כך שלנציב המים לא ניתן לקבוע מחיר מי קולחין, שכן סמכות זו נתונה לשר החקלאות ולוועדות הרלוונטיות לפי חוק המים, והחלטת ועדת השרים בנושא לא קיבלה תוקף מחייב. לפיכך, ההחלטה שניתנה על ידי הנציב למנוע גבות תמורה מהאיגוד אינה מחייבת ואין לה תוקף עליון. בתוצאה זו נקבע כי האיגוד רשאי למכור את מי הביוב שלו בתנאים הנראים לו, וכי יש לקיים הליך תקין במסגרת סמכויות החקיקה לקבלת תעריפים מחייבים.

תוצאה: בית הדין קיבל את הערר, ביטל את החלטת נציב המים המונעת מהאיגוד לגבות תמורה על מי הקולחין, וקבע כי האיגוד רשאי למכור את מי הביוב בתנאים הנראים לו עד לקבלת תוקף מחייב לתקנות המחיר. בנוסף, הנציב הורה לשלם הוצאות משפט בסך 8,000 ש"ח ועוד.

לצפייה לרכישה הזדהה