חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: בחודש יולי 1996 נחתם הסכם שכירות בין המשיב לשוכר שהיה בעלה לשעבר של המבקשת, שהפקיד שיק לבטחון למקד את חוב השכיר. השיק נמשך על ידי המבקשת והוגש לביצוע בסכום הגבוה ממה שנכתב על השיק המקורי. המבקשת הגישה התנגדות לביצוע השיק, בתמיכה בתצהירה שלה ושל השוכר, שבהם נטענו טענות הקשורות למערכת היחסים בין השוכר למשיב. במהלך ההליך, הופעלה דרישה להפוך את ההתנגדות לתצהיר הגנה, תוך הפקדת כספים על ידי המבקשת, והוסכם כי תשלומים חודשיים יועברו למשיב עד להכרעה בתיק. בהמשך הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב ההגנה ולכלול בה טענה שהשיק נחתם על ידה בלנקו, תוך טענה להוצאתו במרמה על ידי השוכר, בטענה שהיא לא הסכימה שהשיק ישמש כבטחון. המשיב התנגד לבקשה וטען להפרת הסכם הפשרה וטען כי המבקשת לא הציגה טענות אלה קודם לכן וכן שהבקשה למעשה מהווה תיקון תצהיר ללא הזדמנות לחקירה. בית המשפט קיבל את בקשת התיקון ושלל חיוב בהוצאות, אך חייב את המבקשת בהוצאות בגין התיקון מותנות בתוצאות ההליך. נקבע לו"ז הגשה מוגדר לטענות והוכחות נוספים ולדיון טרום הוכחות בבית המשפט.

תוצאה: בית המשפט קיבל את בקשת המבקשת לתיקון כתב ההגנה והוסיף את הטענות החדשות שנכללו בתצהיר, תוך שהוא מורה על דחיית חיוב בהוצאות בין הצדדים בתקופה זו, ומסדיר לו"ז להגשת טענות ותחילת הדיון בתיק העיקרי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הנאשמת, עורכת דין עובדת לשכת עורכי הדין משנת 1981, הואשמה בעבירת הפרת אמונים בתאגיד בתקופה שבין 1993 ל-1994. במסגרת תפקידה בלשכה, היא הכינה חוזה חכירה לצורך רכישת שני חדרונים מקרוביה של מזכירת ההוצאה לאור בלשכה, לאחר שאחד מהם שופץ מכספי הלשכה. הנאשמת נמנעה מלרשום הערת אזהרה על החכירה כדי להסתיר אותה מבעלי התפקידים בלשכה ולא דיווחה על העסקה. כמו כן, שולמו מכספי הלשכה מס רכישה ומס שבח עבור החכירה, זאת תוך יצירת חוזים פיקטיביים למטרת הסתרת תשלום מס השבח. עם חשיפת הפרשה בתחילת 1994 בעקבות בקשה לדוחות כספיים, חשפה הנאשמת את מעשיה ונכנסה להסדר עם התביעה. לא נמצא כי נהנתה אישית מהעסקה, אך הפרת האמון פגעה בלשכת עורכי הדין הן במישור הכלכלי והן במוניטין שלה. התביעה המליצה על עונש מאסר על תנאי וקנס, בעוד הסניגור ביקש עונש מקל יותר בשל התנאים האישיים והחרטה שהביעה הנאשמת. השופט התייחס למשמעות עבירת הפרת האמון וטען כי יש לקבוע עונש שיבטא את חומרת הפגיעה בתאגיד, בטוהר המידות ובאינטרס הציבורי. בשקלול כל הנסיבות כולל עובדת חומרת המעשים והחרטה, הוטלו על הנאשמת מאסר על תנאי וקנס כספי.

תוצאה: הנאשמת נדונה למאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים וקנס בסך 7,500 ש"ח, עם זכות ערעור תוך 45 ימים.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בערעור על החלטת ועדה רפואית שהותירה על כנה אחוזי נכות שנקבעו למערער בגין גזזת, בהתקרחות ובאי התאמה חברתית. המערער טען כי הועדה לא יישמה את הסעיפים המתאימים במבחני הנכות וכי יש להכיר באחוזי נכות גבוהים יותר. הועדה הרפואית מהדרג הראשון קבעה 10% נכות בגין התקרחות לפי סעיף 77 ו-15% נכות בגין חוסר התאמה חברתית לפי סעיף 34ג'. הועדה לעררים אישרה החלטה זו. בית המשפט דן בטענה כי סוגיית גובה אחוזי הנכות אינה בגדר טעות משפטית, וקבע כי יישום לא נכון של מבחני הנכות הוא טעות משפטית ולכן יש לבדוק זאת במסגרת הערעור. בבחינת הליקויים, נימקו כי התקרחות המערער חלקית ולפי גילו, ולכן הועדה יישמה את סעיף 77 כראוי. לעומת זאת, בנוגע לאי ההתאמה החברתית נמצא כי הועדה לא נמקה כראוי את קביעת ה-15% נכות, לא התייחסה לממצאי הטיפול הפסיכיאטרי הממושך ולא הבהירה מדוע לא ניתן אחוז נכות גבוה יותר כנדרש לפי סעיף 34ד'. לפיכך, הוחלט להשיב את הערעור לועדה רפואית לעררים לשם בחינה מחודשת של התלונות בנושא ההתאמה החברתית, תוך מתן הנמקה מפורטת ומספקת להחלטתה החדשה. לא ניתן צו הוצאות משפט.

תוצאה: הערעור התקבל במידה חלקית, וניתן צו להשיבו לוועדה רפואית לעררים לשם בחינה מחודשת של אחוזי הנכות בגין אי התאמה חברתית עם הנמקה מספקת. ההחלטה בנוגע להתקרחות נקבעה כנכונה ולכן לא תשתנה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדון ערעור של נהג אוטובוס שהורשע בגרימת מוות ברשלנות לאחר תאונת דרכים בה התנגש באוטובוס במונית שהובילה למותו של נהג המונית ולפציעת נוסע. בית משפט השלום הרשיעו בגין עבירות תעבורה שונות, בין היתר נהיגה במהירות מופרזת וסטייה מנתיב. התאונה התרחשה בכביש עירוני צר ומשובש, כאשר לפי רוב העדויות האוטובוס סטה לנתיב הנגדי וגרם להתנגשות. העדויות מטעם התביעה ובעיקר דו"ח הבוחן המשטרתי ותמונות מהזירה חיזקו את המסקנה כי האוטובוס חסם את הנתיב של המונית. ההגנה טענה כי המונית סטתה משדה נסיעתה בשל מצב כביש ירוד, אך טענה זו לא התקבלה. בהחלטת הערעור נדחו הטענות המרכזיות של ההגנה והושם דגש על נסיבות התאונה וחומרת התוצאה שבה נהרג נהג המונית. בגזר הדין נגזר עונש מאסר של 24 חודשים, מתוכם 8 חודשים בפועל, קנס כספי, ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 9 שנים. בערעור על העונש הוצעו הקלות, בין היתר המרה של מאסר בפועל בעבודות שירות, שהתקבל בחלקו. בית המשפט העליון קבע כי אין מקום להתערב בהרשעה או בחלק גדול מעונש המאסר, אך המליץ להמיר חלק מעונש המאסר בפועל בעבודות שירות מותאמות בבית חולים. הובהר כי אין בכוונת ערכאת הערעור לקבוע את דרך ריצוי העונש באופן מחייב, אלא להותיר לממונה על עבודות שירות את השיקול בנושא. בית המשפט הדגיש את חומרת הפגיעה בחיי אדם ואת החשיבות בהרתעה מפני העבירות. גם נסיבות האישיות הקשות של המערער נלקחו בחשבון, אך נדחו לעומת שיקולי הציבור והענישה ההולמת.

תוצאה: נדחתה הערעור על ההרשעה ועל רוב סעיפי גזר הדין; נקבע 24 חודשי מאסר (8 בפועל), קנס ופסילה ל-9 שנים, ועל חלק מעונש המאסר בפועל ניתן להמיר בעבודות שירות בהתאם לשיקול הממונה על עבודות שירות; הוחלט להותיר את שיקול ריצוי העונש ביד הממונה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, שהשתתף בטיול עם בית הספר "ניצנים" ברמת-גן ברמת הגולן, מעד ונפל בנחל ג'ילבון במהלך ההליכה בשטח סלעי. כתוצאה מהנפילה נגרם לו שבר תוך פרקי ביד ימין שהצריך ניתוח וטיפולי פיזיותרפיה ממושכים. תובע הגיש תביעה לפיצויים נגד המדינה, עיריית רמת-גן, מדריך הטיול וחברת ההדרכה. התביעה נגד המדריך והחברה נמחקה, ונשארה התביעה נגד המדינה ועיריית רמת-גן, וכן הודעה לצד שלישי. מומחים רפואיים העריכו את שיעור הנכות הקבועה בין 19% ל-92%, כאשר מומחה המינוי של בית המשפט קבע נכות של 40%, ומכון המל"ל הכיר בנכות של 66%. התובע קיבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי בהתאם לכך.

תוצאה: בית המשפט דחה את התביעה לפיצויים נגד המדינה ועיריית רמת-גן, קבע כי לא הוכחה רשלנות מצד הנתבעים, או לחלופין קיימת רשלנות תורמת מהתובע, ולכן לא זוכה התובע בפיצויים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, שנפגע בתאונת דרכים, הגיש תביעה נגד שני מומחים שמונו על ידי בית המשפט המחוזי לקביעת אחוזי נכותו. לטענתו, המומחים התרשלו בקביעתם ואי-מסרו מסמכים רפואיים רלוונטיים. במהלך הדיון בתביעת הנזיקין המקורית, המומחים נתנו חוות דעת עם אחוזי נכות נמוכים יותר מאחוזי הנכות שהתובע טען שמגיעים לו. התובע טען כי לא נבדקו כל המסמכים הרפואיים ואף הוסתרו מסמכים. במהלך הדיון המחוזי, המומחים נחקרו בפרטנות והציגו באופן מפורט את ההנמקה לאחוזי הנכות שנקבעו, תוך התייחסות מוסמכת למסמכים הקיימים. בית המשפט המחוזי דחה את טענות התובע וקיבל את קביעות המומחים. התובע לא ערער על פסק הדין המחוזי והליך זה הפך לחלוט. לאחר מכן הגיש התובע תביעה מחודשת נגד המומחים בטענה לאותו נושא. הנתבעים ביקשו לדחות תביעה זו על הסף, בטענה כי סוגיית קביעת הנכות נדונה והוכרעה כבר במסגרת התביעה המקורית, ולכן מדובר ב"השתק פלוגתא". בית המשפט בדק את התנאים לקיומה של טענה זו וקבע כי הם מתקיימים: אותן טענות ועובדות נדונו בעבר עם הזדמנות מלאה של התובע, שהופיע ונטל חלק בדיון המקורי. לכן, לא ניתן להעלות מחדש טענות אלה במסגרת תביעה חדשה. בית המשפט גם הצביע על מדיניות חוק הפלת"ד וקיצור ההליכים המונעים התדיינות חוזרת בענייני נכות רפואית במסגרת תביעות תאונות דרכים. התובע מחויב בתשלום שכר טרחת עורך דין לנתבעים.

תוצאה: בית המשפט דחה על הסף את התביעה החדשה של התובע נגד המומחים בשל קיומו של מעשה בית דין ("השתק פלוגתא"), לפיו התובע כבר השתמש בהזדמנות למצות את טענותיו בפסק הדין המחוזי שהפך לחלוט. התובע ישא בהוצאות המשפט ובהוצאות שכר טרחת עו"ד של הנתבעים.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בכתב האישום נגד נאשם בעבירות זיוף, ניכר כי העד המרכזי בעדותו התייחס לכספים שקיבל מאמו לצורך רכישת נכס. במהלך חקירתו הנגדית עלו שאלות בנוגע למקור הכספים, אך בשל בקשות הצדדים והעד עצמו, נקבע שהחקירה בנושא זה תתנהל בדלתיים סגורות ותחסם מפני פרסום. זמן מה לאחר מכן פנה עיתונאי בבקשה להסרת חסיון זה, בטענה שיש לציבור זכות לדעת בפרטים אלה וזיהה סתירות בעדות שלא טופלו. המדינה מתנגדת להסרת החסיון בטענה שדבר זה עלול להרתיע עדים אחרים ולפגוע באמון הציבור בבית המשפט, ואילו סניגור ההגנה אינו מתנגד להסרת החסיון. העד עצמו מתנגד להסרת החסיון ומבקש לשמור על ההחלטה המקורית. בית המשפט דן בסמכותו ובחובת איזון בין זכות הציבור לדעת לבין זכויות העדים והחשיבות בשמירה על אמון בעבודת בתי המשפט. נקבע כי מאחר והעד העיד תחת חסיון וענה לכל השאלות בהתבסס על ההחלטה המקורית, ביטול החסיון בדיעבד יפגע באמון העד ובאמינות מערכת המשפט. נלקחו בחשבון גם פסקי דין קודמים שמדגישים את חשיבות קיום ההבטחות והתחייבויות של בית המשפט כלפי צדדים להליך. בית המשפט דוחה את הבקשה להסרת החסיון ומודיע כי בחינת הראיות והתייחסות למתיחות בעדות ייעשו בסיום ההליך.

תוצאה: בית המשפט דחה את הבקשה להסרת החסיון ושמר על ההחלטה לקיים חלק מעדות העד בדלתיים סגורות, כדי להגן על אמון העדים ומערכת המשפט ולמנוע פגיעה בזכותם להתגונן ולהעיד באופן חופשי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: שלוש חברות קבלנות בניין הגישו תביעה משותפת נגד עיריית חיפה, בטענה כי שילמו היטל ביוב, היטל דרכים, אגרת הנחת צנורות מים, אגרת תיעול והתקן להתקנת תאורה שהוטלו עליהן שלא כדין בעת בקשת היתרי בנייה בשלושה פרויקטים נפרדים בעיר בחיפה בשנים 1996-1997. התובעות טענו כי החיובים הוטלו באופן פגום, חסר בסיס חוקי או שלא בהתאם לסמכויות החוק, וכי יש כאן סידרה אחת של מעשים או עסקאות מכוח אותם חוקי עזר עירוניים. העירייה טענה כי אין זהו מקרה של מעשה אחד או סדרה אחת של מעשים, מאחר שכל אחד משלושת הפרויקטים הוקם באתרים שונים, עם חיובים נפרדים שכל אחד מחושב לפי שטח שונה ומדובר בעילות תביעה נפרדות אשר אין בהן זהות או קישור אמיתי. כמו כן טענה העירייה כי יש להפריד בין התובעות או למחוק חלק מהן כדי למנוע סרבול ויעילות שיפוטית לקויה. בית המשפט בחן את התנאים לצירוף תובעים על פי תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי (תשמ"ד-1984) וקבע כי יש לתת פירוש ליברלי לתקנה ולכן יש לשים דגש על קיומן של שאלות משפטיות או עובדתיות משותפות ובמעשה או בסדרה אחת של מעשים או עסקאות. בעקבות פסיקה קודמת, הוחלט כי סידרה אחת של מעשים בהטלת אגרות והיטלים מכוח אותו חוק עזר עירוני לכאורה מתקיימת בענייננו. בנוסף, נוכח הטענה המשותפת לגבי חוסר סבירות קיצוני בתעריפי ההיטלים, נפסק כי יש בסיס משפטי משותף, והיות והוסבר שאין חשש לסרבול או עיכוב מיותר, דחו את בקשת העירייה להפריד את התובעות או למחוק חלק מהן. בסופו של דבר נדחתה בקשת העירייה וצורפו שלוש התובעות לתובענה אחת.

תוצאה: בית המשפט דחה את בקשת העירייה להפרדת התובעות וקבע כי הצירוף של שלוש התובעות בפנייה אחת הוא מוצדק ומתאים למבחנים המפורטים בתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, תוך שיקול לטובת יעול ההליך השיפוטי והכרעה משותפת בסוגיות משפטיות משותפות. העירייה התחייבה לשלם הוצאות משפט והתובעות קיבלו את זכותן לתבוע בסוגיה המשותפת.

לצפייה לרכישה הזדהה