חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: הצדדים התחתנו בשנת 1974 ולהם שלושה ילדים, התגרשו ב-1998 לאחר מעל ל-20 שנות חיים מלאות משברים ופירודים. במהלך תקופה זו התקיימו ניסיונות רבים לשלום בית, אך אלו כשלו וגרמו להתרחקות הפיזית והנפשית בין בני הזוג. הבעל הגיש תביעת גירושין בטענה שאשתו התמרדה וסירבה לקיים יחסי אישות. האישה הכחישה וטענה שהבעל סבל מבעיות תפקוד גבריות, והיחסים ההרסניים בין הצדדים החמירו במהלך השנים.

תוצאה: בית הדין קבע שהאישה איננה מורדת, ושזכויותיה בנכסים השונים מוחזקות על פי פשרה המעוגנת בפסיקה ההלכתית, כך שכל נכס חולק בהתאם לנסיבות ומעורבות הצדדים. הדירה בהר אדר תחולק ב-5/8 לבעל ו-3/8 לאישה, דירת המגורים ביניהם שייכת לשניהם, דירת אילת שייכת לבעל והדירה ברמות לאישה בלבד.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בערעור על החלטת ועדת הערר חיפה שקבעה את שווי מקרקעין לפי שווי היסודי שנקבע בחוזה פיתוח בין המערערת למינהל מקרקעי ישראל. המערערת טוענת כי יש לקבוע את שווי המקרקעין לפי התמורה שחויבה בחוזה הפיתוח, סכום הגבוה מהשווי שהועדה קבעה. ועדת הערר קבעה כי המע"מ כלול בשווי המקרקעין וערך היסודי הוא השווי המלא, בעוד שהתמורה קבורה רק חלק ממנו (כ־31%). הועדה ציינה כי המינהל רשאי לשווק מקרקעין במחירים נמוכים משווי השוק מתוך שיקולים ציבוריים, ושהערך היסודי הוסמך על שומת שמאי ממשלתי. הועדה דחתה את טענת המערערת שה"תקורה" בחוזה משקפת את שווי השוק. הועדה גם התייחסה לעסקת מקרקעין משנת 1998 כנקודת השוואה לשווי, אף בהתחשב בכך שזו עסקה מאוחרת יותר. בית המשפט העליון בחן את טענות המערערת והגיע למסקנה ששאלות השווי הן עובדתיות, וחוק המס מדגיש קביעת שווי השוק במכירה בין מרצון למרצון. חוזה הפיתוח כאילו אינו קובע את שווי השוק, אלא מהווה רק ראיה. בנוסף, נקבע כי המינהל עשוי לשנות מדיניות מחירי השיווק בכל עת, ולכן יש להיזהר מלהניח שהתמורה משקפת את שווי השוק. נקבע כי הועדה הסתמכה על שומת שמאי ממשלתי שלא הובאה לידיעת הצדדים, וישזמן אותו ויאפשר את חקירתו. כמו כן, הועדה תאפשר למערערת להביע עמדתה לגבי עסקה נוספת שהועלתה כראיה. פסק הדין מבטל את החלטת הועדה ומחזיר את התיק לדיון מחודש עם אפשרות להליך נוסף.

תוצאה: החלטת ועדת הערר בוטלה והערעור הוחזר לדיון מחודש, תוך תשלום דין צדדים להאזין לשמאי הממשלתי ולמתן אפשרות למערערת להתייחס לעסקה שהוזכרה. לא ניתן צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בערעור זה נדונה החלטת ועדת ערר חיפה שקבעה את שווי מקרקעין מסוימים לשנות המס 1996 ו-1997 לפי מחיר של 45 דולר למ"ר כולל מע"מ, לעומת בקשת המערערת לייחס למקרקעין את שיעור ה"תמורה" שנקבע בחוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל בשנת 1996, אשר מסתכם בכ-1,698,045 ש"ח כולל מע"מ. בחוזה הפיתוח נכרתו הגדרות שונות לשווי המגרש, בהן מופיע "ערך יסודי" שנקבע כ-5,480,003 ש"ח, וה"תמורה" מוצגת כתשלום עבור שימוש בקרקע בתקופת חכירה של 49 שנה. ועדת הערר סברה כי המע"מ הוא חלק מהשווי וכי הערך היסודי מהווה את שווי המלא של המקרקעין בעוד שהתמורה היא רק כ-31% מערך זה. הוועדה לא מצאה מקום לראות בתמורה המשקפת את שווי השוק, והסתמכה על מדיניות שיווק של המינהל שבה מקרקעין משווקים לפעמים במחירים הנמוכים משווי השוק ואינה אחידה. הוועדה גם הסתמכה באופן נסיבתי על עסקה שנעשתה בגוש אחר לתמיכה בקביעת השווי. המערערת טענה שיש לקבוע את השווי לפי התמורה בחוזה הפיתוח או במכתב השומה למס רכישה, ואילו הוועדה סברה כי שווי השוק אינו נקבע רק לפי חוזה זה וכי יש לשקלל ראיות נוספות. השופט הביע הסתייגות מכך שהוועדה לא אפשרה לחקור את השמאי הממשלתי שעשה את הערכת הערך היסודי שקבעה הוועדה ככל הנראה כי ללא שמיעת השמאי לא ניתן לבסס על כך את השומה ודרש להחזיר את הדיון בפני הוועדה שתזמן את השמאי ותאפשר לצדדים לחקור אותו. הוא גם דרש לאפשר למערערת התייחסות מלאה לעסקה שהובאה בידי הוועדה למרות החלטתם הקודמת לא לקחת אותה בחשבון. בסיום, השופט ביטל את החלטת הוועדה והורה על קיום דיון נוסף שיכלול את האפשרויות שהובאו בפסק הדין. לא הוצאו הוצאות.

תוצאה: פסק הדין ביטל את החלטת ועדת הערר וקבע כי יש להחזיר את הדיון לוועדה להפקת הסברים ומעקב אחר קביעות השמאי הממשלתי, ולאפשר לצדדים להיחקר עליו. כמו כן, יש לאפשר התייחסות מלאה לעסקה שהובאה בפני הוועדה. הדיון ייערך מחדש בהתאם לכך, ללא צו להוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתביעה זו מבקשת התובעת, דיירת בבית האבות "משען", פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בשל נפילה לאחר שנפגעה מעגלת קניות בעבודה של עובד הנתבעת. התובעת, קשישה ילידת 1910 שהתה במחלקת דיירים עצמאיים במסגרת הסכם עם הנתבעת, טענה כי ביום התאונה נפגעה מירידה פיזית כתוצאה מנפילה שנגרמה כאשר עובד הנתבעת דחף עגלת קניות עמוסה ופגע בה והפיל אותה. כתוצאה מנפילה זו, אבחנה רנטגנית שבר בירך שהפך אותה לסיעודית, ואף הועברה למחלקה הסיעודית בבית האבות. הנתבעות הכחישו את גרסת התובעת וטענו כי היא זו שפגעה בעובד ואף שלא נגרם כל שבר כתוצאה מהאירוע.

תוצאה: בית המשפט קיבל את התביעה, חייב את הנתבעות לשלם לתובעת סכום כולל של 755,464 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 35,000 ש"ח. הנתבעות חויבו ביחד ולחוד על נזקי התובעת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בערעור על החלטת הרשמת מתאריך 14/3/00 אשר נתנה למשיבה רשות להתגונן בתביעה שהגישה המערערת נגדה. בית המשפט דן בשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בשאלת מתן רשות להתגונן, תוך התייחסות לנוהל סדר דין מקוצר. נקבע כי מתן רשות להתגונן מותנה בכך כי הנתבע מפגין הצגה של הגנה אפשרית לפחות, גם אם סיכוייה דחוקים או מפוקפקים, ולא רק במצב בו מוכח כי יש לו סיכוי טוב להצלחת ההגנה. בית המשפט מדגיש כי יש להימנע מהתעלמות הטענות בהחלטות במקרים בהם הוכחה סתירה כלשהי לתובענה, כי אם ליתן לנתבע את האפשרות לדיון מלא במשפט. הפסיקה שמובאת מציינת כי גם כאשר הגנה נחלשה בחקירה הנגדית, עדיין יש לתת רשות להתגונן אם קיימת אפשרות להצלחתה לאחר שלב ההוכחות. במקרה הנדון, טענות המשיבה לגבי אי אישור עבודות החפירה כמתוארו בהסכם והעובדה כי העבודות לא הושלמו מראות כי היא הציגה טענות הגנה אפשריות. כמו כן, נאמר כי טענת איחור הביצוע יכולה לשמש כהגנה תקפה ואף עשויה להצדיק תביעה שכנגד שכבר הוגשה. לפיכך, הוחלט שלא להתערב בהחלטת הרשמת ולדחות את הערעור, עם חיוב המערערת בתשלום שכר טרחה והוצאות למשיבה.

תוצאה: נדחתה הערעור; ניתנה רשות למשיבה להתגונן בתביעה; המערערת חויבה בתשלום שכר טרחה והוצאות בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין מדובר בתיק פלילי שבו נאשמו מספר חשודים בעבירות שוד מזוין ופציעה בנסיבות מחמירות. אירוע השוד התרחש בתחנת דלק, כאשר המתדלק הותקף ופונה לבית החולים, לאחר שנפצע מדקירה בסכין. לאורך החקירה התקבלו כמה הודעות מהמתדלק, אשר תיארו את השוד ואף זיהו חלק מהחשודים, למרות שהיה חשש מהפחדות ואיומים. החשודים הכחישו בתחילה את ההיכרות ביניהם ובמקרה את המעורבות באירוע. בהתאם להנחיות בית המשפט ומבדיקות שנודעו במהלך החקירה כללה ראיות חומריות, הקלטות ועימותים, שהלכו והעמיקו את כתב האישום נגד החשוד המרכזי. הבדיקות וההודאות, כמו גם האיומים שהופנו כלפי העדים, הצביעו על סיכון לשיבוש הליכי המשפט במקרה של שחרור. בשל זאת, בית המשפט הורה על מעצרו של החשוד עד לסיום ההליכים, תוך התחשבות בכל הראיות שנאספו ומצב החקירה.

תוצאה: נקבע לעצור את החשוד עד לתום ההליכים הפליליים נגדו, לאור חומרת העבירות, חומר הראיות והחשש משיבוש ההליכים ומסיכון עדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, שפעל כפועל תחת שרותו של אחיו המעביד, נפגע קשה בתאונת עבודה בעת שפירק לוחות אסבסט מגג סככה בחצר מפעל. הנתבעים הם אחיו של התובע והקבלן שהתקשר לבצע את העבודה, וכן חברות הביטוח של הצדדים. התביעה נסובה סביב האחריות לנזקים שנגרמו בעקבות נפילתו מהגג, כשהוברר כי העבודה בוצעה ללא אמצעי זהירות נדרשים וחובת זהירות לא נשמרה על ידי המעביד והנתבעת. הנתבע, המעביד, לא טיפל באמצעי בטיחות כנדרש, והנתבעת שהזמינה את העבודה לא בדקה את כשירותו של הנתבע כקבלן ולעתים אף נטלה חלק בעבודה. התובע לא קיבל הכשרה או אמצעי הגנה ראויים, מולל עבד תחת שרותו באמון מלא, והוכח שההתרשלות של המעביד והנתבעת הובילה לתאונה. בנוגע לאשם התורם, הוחלט כי התובע תרם לרשלנות במידה קטנה (10%). בהתאם למומחיות רפואית והערכת נכות שנעשתה, נקבע פיצוי כולל של כ-1.24 מיליון ש"ח, שנוכה מתגמולי הביטוח הלאומי וכושר השתכרותו, שמסכמים לפיצוי סופי של כ-680 אלף ש"ח. חלוקת האחריות בין הנתבעים נקבעה ב-60% על המעביד ו-40% על הנתבעת. לגבי שיפוי בין הנתבעים, קבע בית המשפט כי הנתבעת לא הוכיחה שהנתבע התחייב לשפותה במקרה של אחריות כלפיה, ודחה את הודעת הצד השלישי שהוגשה על ידה. בנוסף, הוטלו הוצאות משפט ושכר טירחה בהתאם.

תוצאה: הנתבע והנתבעת יחד ולחוד חויבו לפצות את התובע בסכום של כ-680,000 ש"ח, בנוסף להוצאות ושכר טרחה, עם חלוקת נטל של 60% על המעביד ו-40% על הנתבעת. הודעת הצד השלישי של הנתבעת נדחתה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, שעבד כפועל אצל אחיו הנתבע, נפצע בתאונה בעת פירוק סככה במפעל במפרץ חיפה. התאונה אירעה כאשר לוח אסבסט נשבר והוא נפל מגג בגובה כ-6 מטר, וכתוצאה מכך נגרמו לו פגיעות חמורות בגב וברגליים. התובע הגיש תביעה לפיצויים כנגד נתבע מספר 1 (אחיו ומעבידו), נתבעת מספר 3 (המזמינה את העבודה), ומבטחתיהן. הדיון התמקד בשאלות אחריות, חובת זהירות, ורשלנות תורמת של התובע.

תוצאה: נפסק פיצוי לתובע בסך 679,500 ש"ח בתוספת ריבית, כאשר אחריות חלוקה בין הנתבעים היא 60% לנתבע (המעסיק) ו-40% לנתבעת (מזמינת העבודה). הודעת צד שלישי נדחתה, והנתבעת לא חויבה בטובת שיפוי מצד הנתבע.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בבקשה שהוגשה על ידי בנק הפועלים לעיכוב יציאתו של חייב מן הארץ, עקב יתרת חוב גבוהה וחוסר רכוש בר ביצוע שבבעלותו של החייב. הבנק טען כי קיימת חשש ממשי שהחייב יעזוב את הארץ לצמיתות, ובכך ימנע את גביית החוב. מנגד, החייב טען כי הוא עומד בתשלומים שנקבעו בצו תשלומים, וכי לא קיימת עילה מוצדקת לעכב את יציאתו מהארץ. בנוסף נטען שהחייב לא הזניח את צו התשלומים ואף יצא ונסע בחופשיות מעת לעת. בית המשפט התבסס על הלכות קודמות שמדגישות כי עיכוב יציאה מן הארץ הוא פגיעה בזכות חוקתית בסיסית של חופש התנועה, ויש להפעילו רק במקרים בהם יש חשש יסודי ורציני שהיציאה תסכל הליכים משפטיים או תכשיל ביצוע פסק דין. נקבע כי בעיות כלכליות של החייב, לרבות העדר רכוש, בפני עצמן אינן מהוות עילה מספקת לעיכוב יציאתו מן הארץ. ההסתמכות על טענה יחידה של חוסר רכוש ללא ראיות תומכות לא מספיקה לעיכוב חוקתי. כמו כן, צוין כי ההתניה להמצאת ערובות ליציאה לא יכולה להיות גזירת מוות לחופש התנועה העצמאי של האדם. בהתאם לכך, הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא לטובת החייב, תוך הטלת הוצאות שהגיעו ל-10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

תוצאה: בית המשפט ביטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד החייב, וקבע שהעדר רכוש בלבד אינו מצדיק הגבלה על חופש יציאתו מהארץ, לצד חיוב בהוצאות לטובת החייב.

לצפייה לרכישה הזדהה