חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: במקרה זה, תובע, עצמאי ועוסק בניהול עסק מביתי בתחום המכירות, החליק ונותר עם פגיעה בקרסול רגלו, אותה הכיר הנתבע כתאונת עבודה. התובע קיבל אישור אי כושר מלא למשך תקופה מסוימת במהלך הטיפול בפגיעה. בתקופה זו, לא הפסיק התובע את עבודתו כולה, אלא המשיך לעסוק בעבודות משרדיות וטלפוניות הקשורות לניהול העסק, בעוד עבודות האריזה והמשלוחים בוצעו על ידי בניו. החוק קובע כי דמי פגיעה ישולמו רק אם המבוטח לא עסק כלל בעבודה בתקופת אי הכושר. עובדה כי התובע המשיך לבצע חלק מעבודתו, גם אם במתכונת שונה, גרמה לכך שלא התקיימו התנאים לקבלת דמי הפגיעה בהתאם לחוק. לפיכך, בית הדין דחה את התביעה וקבע כי הזכאות לפיצוי נשללת, מאחר שהתובע לא נעדר מעבודה למעשה בתקופת אי הכושר. בפסק הדין ניתן להבחין בהתחשבות בהגדרות החוק ובהבחנה בין עבודה מלאה לבין עבודה חלקית המתבצעת בתקופת אי כושר רפואי.

תוצאה: התביעה לתשלום דמי פגיעה נדחתה מאחר שהתובע המשיך לעבוד בתקופת אי הכושר ונשללה זכאותו לדמי פגיעה בהתאם לסעיף 92(א) לחוק.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור עוסק בתביעות של קבוצת עובדים כנגד מעסיקם, בעלי משתלה לצמחי בית, לאחר סיום עבודתם בשנת 1992. העובדים נעצרו בעקבות תלונה על גניבת עציצים מהמשתלה, אולם כתב האישום נגדם בוטל לאחר מספר ימים. העובדים טענו כי פוטרו ונקלעו לסכסוך עם המעסיק ששלל מהם פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ועוד. בית הדין האזורי בחיפה קבע כי העובדים לא פוטרו אלא התפטרו בהתנהגותם בכך שלא חזרו לעבודה לאחר האירוע, ולכן דחתה את תביעותיהם לפיצויים אלה. עם זאת, התקבל חלקית תביעתם בנוגע לתשלום שכר חודש אוגוסט 1992, דמי הבראה ופדיון חופשה. התביעה לפיצויי פיטורים נדחתה גם לאור המחשבה שעובדים ניסו לגנוב סחורה מהמעביד. הטענה שהעובדים פינו את מקום עבודתם בנסיבות של פיטורים נדחתה, תוך שהערעור טען כי לא הוצגה ראיה מספקת לגניבה ושלא היה ברור שהייתה התפטרות. בית הדין העליון דייק כי העדפת בית הדין האזורי לגרסת המעסיק חוקית, וכי אין להתערב בהכרעה שנעשתה בהתבסס על חומר הראיות, גם לאחר עיכוב בזמן מתן פסק הדין. יחד עם זאת, בית הדין העליון הוסיף כי יש לזכות את העובדים בפדיון חופשה מלא ללא קיזוז של התיישנות מאחר והטענה לא הועלתה בזמן המתאים. ערעור המעסיק ששאף לקזז סכומים בגין גניבות נדחה מחוסר הוכחות. בסיכומו של דבר, נדחו רוב טענות העובדים על פיטורין וזכויות נלוות, מלבד תשלום מיוחד לפדיון חופשה.

תוצאה: הערעור נדחה ברובו, למעט מתן פדיון חופשה מלא לעובדים. גם הערעור-שכנגד של המעסיק נדחה. לא הוטל חיוב בהוצאות הערעור.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקש הגיש שתי תביעות להפחתת מזונות הילדים שנקבעו בהסכם גירושין שאושר על ידי בית הדין הרבני. התביעה הראשונה הועברה לבית הדין הרבני לאחר שקבע השופט כי רק בית הדין הרבני מוסמך לשנות את פסק הדין שלו. התביעה השנייה נדחתה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית של בית המשפט האזרחי. המבקש ביקש לבטל החלטה זו בטענה שלא ניתנה לו הזדמנות להישמע, אך השופט קבע כי ניתן להחליט על בסיס הבקשה והתשובה בלבד וכן שאין בסיס לטענה זו. השופט הדגיש כי ההבחנה בין תביעת ילדים למזונותיהם, שהיא תביעה עצמאית, לבין תביעה להפחתת מזונות של הורה, כאשר תביעה כזו היא ניסיון לשינוי פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני, היא משמעותית. רק הערכאה שנתנה את פסק הדין מוסמכת לשנותו, ואסור לערכאה אזרחית לשנות פסק דין של ערכאה דתית. זאת כדי למנוע תוהו ובוהו משפטי ומירוץ סמכויות. אף כי ילדים רשאים להגיש תביעה נפרדת בבית המשפט האזרחי, הורה חייב לפנות לערכאה שניתנה פסק הדין. בנוסף, המשיבה הוכיחה כי המבקש פנה לבית הדין הרבני בבקשה להפחתת המזונות לפני שפנה לבית המשפט לענייני משפחה. לפיכך, השופט דחה את בקשת המבקש לביטול ההחלטה וקבע כי המבקש ישלם שכר טרחה למשיבה.

תוצאה: הבקשה להפחתת מזונות נדחתה על הסף מחוסר סמכות עניינית של בית המשפט לענייני משפחה, והוחלט כי רק בית הדין הרבני מוסמך לשנות פסק דין שהוציא. המבקש ישלם שכר טרחה למשיבה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונו שלושה נאשמים שהורשעו במגוון עבירות שכללו קשירת קשר ללקיחת שוחד, לקיחת שוחד בסכומים מצטברים, מרמה והפרת אמונים, וגניבה בידי עובד ציבור. הנאשם הראשון הודה בכמה אישומים והורשע בחמש עבירות קשירת קשר ללקיחת שוחד, חמש עבירות לקיחת שוחד, שתי עבירות מרמה והפרת אמונים וגניבה בסכום של 1,500 ש"ח. הנאשם השני הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע במספר עבירות קשירת קשר ללקיחת שוחד, לקיחת שוחד, ותקף גם בעבירה של תיווך בשוחד. לגבי העונש הוסכם בין הצדדים על תמהיל כולל של מאסר בפועל ומאסר בעבודות שירות, וכן על קנס, תוך התחשבות במצבם הכלכלי של הנאשמים. הנאשם השלישי הודה בעבירות מרמה והפרת אמונים וגניבה, ונקבע לגביו עונש מבוסס על עבודות שירות עם מאסר על תנאי וקנס. שירות המבחן המליץ על עונשים הקלים יותר לאור תשעת עברם הנקי של הנאשמים, שיתוף הפעולה והחומרות האישיות כפי המוצגות בתסקירים. בית המשפט סימן את חומרת העבירות שנעשו כלפי אוכלוסיה פגיעה וזקוקה לשירות ציבורי, ולטעמו, ההרשעה והעונש צריכים לכלול מרכיב הרתעתי משמעותי. לפיכך, נאשם ראשון נשפט ל-8 חודשי מאסר (6 מאסר בפועל ו-2 חודשים במצטבר), וקנס בגובה 7,000 ש"ח, ונאשם שני ל-6 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 12,000 ש"ח, מתוכם 3,000 ש"ח כבר חולקו כקנס בפועל. נאשם שלישי נגזר עליו עבודות שירות של 300 שעות, מאסר על תנאי של 3 חודשים וקנס של 5,000 ש"ח. בית המשפט השווה בין חומרת המעורבות של שני הנאשמים הראשונים והדגיש את החשיבות במניעת פגיעה נוספת באמון הציבור. התייחסות מיוחדת ניתנה למצוקות הכלכליות והמשפחתיות של הנאשמים ולנסיבות קשיי קליטתם כעולים ממדינות מוצא שונות.

תוצאה: נאשם ראשון נגזר 8 חודשי מאסר (6 בפועל ו-2 על תנאי), וקנס של 7,000 ש"ח; נאשם שני נגזר 6 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 12,000 ש"ח (כולל הפקדת 3,000 ש"ח); נאשם שלישי נגזר לעבודות שירות של 300 שעות, 3 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ש"ח. עונשי המאסר על שני הנאשמים הראשונים כוללים הוראות לתשלום קנסות בהקלה בהתאם למצב הכלכלי שלהם.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק זה, התובעים, בעלי הדירה ברחוב חיים ויטל בתל אביב, הגישו תביעה לפינוי הנתבעת מהדירה שבה היא משכירה עליה, בטענה כי ביצעה שינויים ושיפוצים בדירה ללא אישור בכתב, בניגוד לחוזה השכירות המוגנת מיום 1980. השינויים כללו התקנת מזגן, החלפת דלת, החלפת אינסטלציה וצנרת, וריצוף במטבח ובאמבטיה. התובעים טענו כי סעיף 9 של החוזה אוסר על ביצוע שינויים במבנה המדובר ללא אישור, וסעיף 19 מאפשר להם לתבוע פינוי במקרה של הפרת חוזה. הנתבעת טענה כי סעיף 2 בתנאים המיוחדים מאפשר לה לבצע שיפוצים להתאמת הדירה לצרכיה طالما שאין פגיעה בקונסטרוקציה, וכי הזכות לשפץ אינה מוגבלת בזמן.

תוצאה: בית המשפט דחה את התביעה לפינוי, קבע כי לא הוכחה הפרת חוזה באשר לשיפוצים והשינויים שביצעה הנתבעת, וחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לנתבעת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשים הגישו לבית הדין הקמא בקשה למתן צו מניעה זמני נגד פיטוריהם שלטענתם נעשו משיקולים פוליטיים. בית הדין הקמא החליט להקפיא את מצבם הגבולי כעובדי המועצה המקומית, ולהמשיך בבירור התיק לגופו. לאחר פטירת השופט מייבלום שדן בהליך, התגלע מחלוקת האם לשמוע מחדש את העדים לאחר שהמשיבים טענו כי רבים מהעדים סיימו את עבודתם וקודמו עדויות בפני המותב המקורי. בית הדין סבר כי יש לשמוע את העדים מחדש בשל שאלות מהימנות העדים והחליט לדחות את מועד הדיון. המבקשים טענו כי הם ממשיכים להיות עובדי המועצה אך אינם מקבלים שכר, אינם רשאים לעבוד בעבודה אחרת ואינם מקבלים פיצויי פיטורים, מה שמעורר עינוי דין ממשי. נשיא בית הדין דחה את בקשת רשות הערעור מבלי לבקש תגובה מהמשיבים, וציין כי במצב שבו משתנה הרכב השופטים יש לפנות לצדדים להמשך ההליך, ולדעתו יש מקום לאפשר המשך דיון מהשלב שהתקדם ההליך, אלא במקרים חריגים בלבד ניתן לחדש את הדיון. הוא לא ראה מקום להתערב בהחלטת בית הדין הקמא, וקבע כי יש לדון בעדויות שנשמעו ביסודיות, מבלי לחזור על שאלות שכבר נשאלו. נמסר כי בית הדין האזורי יעשה מאמץ לדון בהליך במהירות ולהוציא פסק דין בהקדם. לבסוף נדחתה בקשת רשות הערעור ואין צו להוצאות.

תוצאה: בקשת רשות הערעור נדחתה; בית הדין קמא ימשיך בדיון בהליך בהתאם לשיקול דעתו וללא התערבות נוספת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העתירה הוגשה על ידי בעלי דירות הסובבים בניין מגורים בחיפה, שבו אישרו הוועדות המקומיות והמחוזיות היתר בניה לבניית בניין מגורים בן 24 יחידות עם חריגות משמעותיות מתכנית המופקדת. העותרים טענו כי איחוד החלקות עליו התבססה ההיתר בוצע באופן בלתי חוקי, ללא פרסום נאות, וכי ההיתר כולל סטייה ניכרת מהתכנית, כגון תוספות קומות ועליית גג המוגדרת כקומה נוספת. כמו כן נטען כי הוועדה המקומית התערבה באופן פסול בתהליך, והיתר הוא בתוצאה של תחרות בין תכנית מאושרת ותכנית מופקדת תוך עקיפת הוראות הדין. הוועדות טענו כי לא מדובר בסטייה ניכרת, כי ההליך התנהל כחוק והקלות ניתנו תוך שיקול דעת תכנוני סביר, וכי לא נגרם נזק ממשי לעותרים שהינם במרחק מהשטח הנדון. הדיון בבית המשפט עסק בזכות העמידה של העותרים, בהגדרות הקומה והעליית גג, בסמכויות הוועדות המתכננות ובסבירות ההחלטה לאשר את ההיתר למרות השינויים והחריגות.

תוצאה: בית המשפט דחה את העתירה, אישר את החלטת הוועדה המחוזית ומאשר את היתר הבנייה עם החריגות, וקבע כי ההחלטות ניתנו במסגרת סמכות הוועדות ובמתחם הסבירות, וכי ננקטו הליכים כדין. העותרים חויבו בהוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורין לאחר שפוטר במהלך עבודתו כמנהל משמרת ברשת מסעדות בעקבות חשדות לחוסרים בקופה בסניף בו עבד. הנתבעת טענה כי התובע זומן לבדיקת פוליגרף כחלק מנוהל שגרתי בסיטואציה בה התגלו חוסרים בקופה, אך הוא סירב להתייצב לבדיקות אלו. הנתבעת טענה גם כי התובע זנח את עבודתו והתפטר ללא הודעה מוקדמת. התובע טוען כי הודיעו לו על פיטוריו טלפונית והודיע כי עליו לסיים את המשמרות של אותה שבוע, אך מנהל האזור ומנהל הסניף הכחישו פיטורין ואמרו כי לא נאמר לו שהמשך עבודתו תלוי בבדיקת הפוליגרף. מהעדויות עלה כי לא הוטחה האשמה ספציפית בתובע בגניבה, והבקשה לבדיקה הוגשה גם למנהלת משמרת נוספת בסניף, כחלק מנוהל שקוף לטיפול בחוסרים. התובע המשיך לעבוד לאחר החשדות והוזמן להמשיך במשמרות, עובדה שאינה עולה בקנה אחד עם פיטורין מיידי. התובע גם לא קיבל שכר בחודש מאי במועד, אך הודגש כי אי התשלום נובע ממועד הגשת דו"ח שעות העבודה המאוחר. התובע לא תבע דמי הודעה מוקדמת, והתביעה כוללת דרישה לפיצויי פיטורין בלבד. השופטת לא השתכנעה כי התרחשו פיטורין רשמיים, וראתה כי המצב מתאים יותר להתפטרות עובדים בהסכמה מרומזת בין הצדדים עקב המתח סביב נושא החשדות, ולכן דחתה את התביעה. עקב זאת, לא חויבו הצדדים בהוצאות.

תוצאה: בית המשפט דחה את תביעת התובע לפיצויי פיטורין, קבע כי לא הוכח כי התובע פוטר רשמית, והסיק כי מדובר בהתפטרות מרצון בעקבות הנסיבות ששררו במקום העבודה. לא נתקבל חיוב בהוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המדינה הגישה כתב אישום נגד המערער שנטען כי כרת חול ואדמה בחוף הים בגבעת אולגה ללא היתר כמש规定 בחוק התכנון והבניה. במהלך ההליך, המערער טען כי פעל עבור חברה שהייתה מורשית לכרות חול במקום, אך לא הציג אישורים או עדים לתמוך בטענתו בזמן מנת ההוכחות בבית משפט השלום. המאשימה הציגה ראיות לפיהן הכרייה בוצעה ללא היתר, והמערער לא הצליח להמציא אישורים מסודרים או להציג עדים שהיו יכולים לתמוך בגירסתו. לאורך ההליך, המערער התעלם מזימונים, לא פעל בהתאם לצווי בית המשפט, ונטל חלק בהתנהלות שחששה להטיל ספק בתום לבו וראייתו בדין. למרות זאת, במהלך הערעור, הוגש מסמך המציין כי המערער ביצע עבודות עבור החברה שהייתה בעלת היתר, אולם המסמך התקבל בספקנות בשל צורת הצגתו ומחסור בראייה חיצונית לאימותו. השופטים בחנו את חומר הראיות והליכים נגד המערער, וכבר נקבע כי המערער לא פעל כראוי להגן על עצמו ולא הציג ראיות שיכולות להדיח את ההרשעה. עם זאת, קיים ספק סביר באשר לאשמתו אם הוכח כי פעל באמת בשם החברה שבידיה היה היתר, ולכן הוצע לקבל את הערעור ולזכותו. לבסוף, הרכב השופטים החליטי דחה את הערעור וקבע כי ההתנהלות של המערער במשפט הינה בזלזול בוטה במערכת המשפט וכי התעלמותו מהמצגת ראיות מהימנות וחוסר שיתוף פעיל מצדיקים דחיית הערעור.

תוצאה: בית המשפט העליון דחה את הערעור, אישר את הרשעת המערער בעבירות כריית חול ללא היתר, וקבע כי התנהלותו של המערער הזיקה להליך המשפטי ולאי-יכולתו להציג הגנה מהימנה; העונש הותר על כנו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תוצאה: הערעור של המשיב נדחה, וערעור המדינה התקבל חלקית להארכת משך מאסר בפועל ל-24 חודשים, כאשר ששת החודשים הראשונים לריצוי בפועל ויתר התקופה – מותנית לשלוש שנים.

לצפייה לרכישה הזדהה