תתע"א 2373-02-15 מדינת ישראל נ' משה אמנון חי

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חציית קו הפרדה רצוף שלא נמצא לצידו קו קטעים בניגוד לתקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961.

נטען בכתב האישום כי ביום 28.01.15 סמוך לשעה 20.02, נהג הנאשם בקטנוע בכביש 44 לכיוון צומת שמשון, ועקף רכב אחר, תוך חציית קו הפרדה רצוף שלא נמצא לצידו הימני קו קטעים.

הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי לא חצה קו הפרדה רצוף. לטענתו,.

לנוכח כפירתו של הנאשם, התיק נקבע לשמיעת הראיות בפניי. מטעם המאשימה העיד רס"ל איתי נחום (להלן: "השוטר איתי"), אשר הבחין בנאשם מבצע את העבירה וערך את ההזמנה לדין וכתב האישום (ת/1) וכן ויקטור רויטר (להלן: "השוטר ויקטור") אשר הבחין גם הוא בנאשם מבצע את העבירה וערך מזכר לגבי נסיבות ביצוע העבירה (ת/3). מטעם הנאשם העיד הנאשם בעצמו.

דיון והכרעה

תקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה קובעת, כדלקמן:

"נוהג רכב לא יעקוף, לא ינסה לעקוף ולא יסיט את רכבו שמאלה או ימינה כדי לעקוף רכב או בעל-חיים באחד מאלה:

...

(5) הוא חוצה קו הפרדה רצוף, אלא אם כן בסמוך לו בצדו הימני נמצא קו קטעים".

על המאשימה הנושאת בנטל ההוכחה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו קרי; חצה קו הפרדה רצוף, וכי העובדות והראיות אינן מתיישבות עם מסקנה הגיונית אחרת כלשהי, זולת אשמת הנאשם. לעומת זאת, הנאשם, די לו בכך שיצביע על ספק סביר ויראה כי גרסתו הינה אפשרות מתקבלת על הדעת שיש לה אחיזה בחומר הראיות ושאיננה בבחינת השערה נטולת בסיס בראיות או אפשרות תיאורטית גרידא (ראה: י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009, חלק רביעי, עמ' 1674- 1681).