מדינת ישראל נ' אבו גודה אברהים

בפתח הכרעת הדין אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם בתיק זה וזאת מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר החל כאירוע מסוג "ברירת משפט"

לנאשם נמסר במקור דוח תנועה הכולל עבירה לכאורה בניגוד לסעיף 2 בפקודת התעבורה לפיו נהג לכאורה ברכב לגביו פקע תוקף רישיון הרכב.

הנאשם אשר טען כי לא נהג כלל ברכב עת הגיע אליו השוטר, הגיש בקשה להישפט וכך "נולד" כתב אישום זה בפרשה שבפני.

בישיבת ההקראה טען הנאשם כי אכן ישב ברכב ביום האירוע והמתין למעסיקו כדי שזה ייקח אותו לעבודתו בישוב מיתר.

לדבריו, רכב זה עומד באופן קבוע בשדה ובסמוך למכולה ולא מבוצעת עמו כל נהיגה שכן אין לרכב ביטוח ולא רישיון רכב תקף.

לטענת הנאשם נעצר לידו השוטר עם רכב לבן סמוי, ראה אותו (את הנאשם) יושב לתומו ברכב, וביקש ממנו מסמכים לבדיקה שגרתית. לאחר שאלה ניתנו לו, ולאחר שמצא כי רישיון הרכב פקע, החליט לתת לנאשם הדוח נשוא פרשה זו אף שלטענת הנאשם לא בוצעה על ידו כל נהיגה ברכב לעיני השוטר.

בנסיבות אלה ביקש הנאשם להישפט ביחס לעבירה המהווה במקור עבירת קנס.

מטעם המדינה העיד עד אחד בלבד (ע.ת 1 – רס"מ כהן יריב)

מעדות השוטר עולה כי אין לו כל זיכרון ממשי מהאירוע זולת הדברים שנרשמו על ידו בת/1.

במהלך המשפט התברר כי התביעה איבדה את המסמך ת/1 המקורי (בכל אופן לא היה לתובע הסבר היכן מצוי מסמך המקור) ולכן הוגש העתק סרוק שלו כפי שנסרק למערכת דותן.

המדובר בפגיעה של המדינה ב"כלל הראיה הטובה ביותר" מבלי שניתן הסבר המניח את הדעת להיעדרו של מסמך המקור.

בנסיבות אלה ראוי לתת למסמך אשר הוגש (העתק של מסמך המקור) משקל נמוך יותר מבחינת עוצמתו הראייתית.

למעט מספר שורות אותן רשם ע.ת 1 , אין כל תיעוד מצולם של האירוע.