תת"ע 7656-12-15 מדינת ישראל נ' דריי

לפני בקשת הנאשם, שאיננו מיוצג, להתיר לו לחזור מהודייתו, בהתאם לסעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב] תשמ"ב – 1982 ( להלן: "החוק")

1.כתב האישום ייחס במקורו לנאשמת, ענבל דריי, עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר. כתב האישום תוקן והוסב ע"ש הנאשם. כתב האישום המתוקן הוקרא לנאשם והוא בחר להודות במיוחס לו והורשע על יסוד הודאתו. התיק נקבע לטיעונים לעונש למועד אחר. למועד הנדחה התייצב הנאשם וביקש להתיר לו לחזור בו מכפירתו בנימוק כי בעת שהודה סבר כי לא עומדת לפניו כל אפשרות אחרת זולת הודיה אולם לאחר מכן עיין בחומר וגילה כי עומדת לו אפשרות להילחם על חפותו כאשר הטענה שבפיו בהקשר זה היא כי אין זו דרכו לנהוג במהירות כה גבוהה כפי שמיוחס לו. הנאשם הוסיף וציין כי ככל שיותר לו לחזור בו מהודייתו יש לראות בו ככופר בביצוע העבירה אם כי הוא מודה בנהיגה בזמן ובמקום הנקובים בכתב האישום.

2.המאשימה טוענת כי אין כל עילה להתיר לנאשם לחזור בו מהודייה. הודייתו, נטען, ניתנה באופן חופשי ומרצון תחת עינו הפקוחה של בית המשפט.

דיון

3.סעיף 153 (א) לחוק מאפשר לנאשם בכל שלב לחזור בו מהודיה אם הרשה זאת בית המשפט מטעמים מיוחדים שירשמו. הכלל לעניין זה הוא כי יותר לנאשם לחזור בו מהודיה, בין היתר, אם התגלה כי נפל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות ההודיה. ברם, כל עוד לא נשלל רצונו החופשי של הנאשם וההכרעה והבחירה החופשית אם להודות נותרת בידיו אין בכך עילה להתיר חזרה מהודיה.

4.טענת הנאשם כי סבר שאין לו ברירה אלא להודות היא תמוהה שכן לא ברור מה הטעם לשאול את הנאשם לתגובתו לכתב האישום נוכח עמדתו לפיה בכל מקרה הוא חייב להודות במיוחס לו. ברם, כיוון שהנאשם לא היה מיוצג במסגרת ההקראה ומכיוון ששמעתי אותו ושוכנעתי כי הוא מונע על ידי רצון כן להוכיח את חפותו – מבלי לנקוט עמדה לגוף הגנתו הצפויה – סברתי כי אין לדקדק בטעמים המיוחדים הנדרשים על פי סעיף 153 (א) לחוק וכי יש להתיר לו לחזור בו מהודיה וכך אני מורה.

5.בהתאם לאמור אני קובע את התיק לשמיעת הוכחות ליום 8.9.16 שעה 09.30. מובהר לנאשם כי עומדת לו הזכות לעיין בחומר הראיות שבידי התביעה לאחר תיאום מראש. המאשימה תזמן את נותני התע"צ בתיק ותוודא התייצבותם.

המזכירות תעביר עותק החלטה זו לצדדים.