תת"ע 6837-08-14 מדינת ישראל נ' יונס ראפת

1.עניינה של החלטה זו בטענתו המקדמית של ב"כ הנאשם, לפיה על בית המשפט לבטל את כתב האישום שהוגש כנגד מרשו, מן הטעם כי יש בניהול ההליך כנגדו, משום סתירה להגינות משפטית וכי המדינה, בהתנהלותה כלפיו, מפלה אותו למול נאשמים אחרים, עד כי עומדת לו טענה של "הגנה מן הצדק", בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חסד"פ).

2.הנאשם עומד לדין בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. מכתב האישום עולה כי ביום 02.08.14, בשעה 11:04, נהג הנאשם ברכב מסוג סקודה, בכביש 90 בק"מ ה-85, במהירות של 180 קמ"ש, העולה על המהירות המותרת במקום של 90 קמ"ש. (תיאור האישום נועד רק לצורך הצגת התמונה במלואה).

3.בישיבת המענה, ביום 10.02.15, טען ב"כ הנאשם, כי בשים לב לפסקי דין שניתנו על ידי שופטים שונים, בבתי משפט השלום לתעבורה השונים, בכל הנוגע למסמך זיכרון הדברים בו משתמשת המאשימה, בעת הפעלת מכשיר ה"דבורה" (ראיות המאשימה נסמכות על הנתונים שהפיק מכשיר זה ביחס לנהיגת הנאשם), תוקן נוהל האכיפה של משטרת ישראל ביחס למכשיר ה"דבורה", באופן כזה המיישם את הטעון תיקון בזיכרון הדברים, כפי שעלה מאותן החלטות.

לטענת ב"כ הנאשם, משתוקן הנוהל ובשים לב לכך שהמאשימה בחרה שלא לערער על אותם פסקי דין, נוצר מצב בו יצרה המדינה שני "סוגי נאשמים". האחד – שבעניינו חל זיכרון הדברים הישן והשני – שבעניינו חל זיכרון הדברים החדש.

במצב דברים זה, כאשר הנאשם נמנה על "סוג" הנאשמים הראשון, נוצרת אפליה בינו לבין הנאשמים מה"סוג" השני, שכן לאור דברי בית משפט השלום לתעבורה בב"ש (כבוד השופטת א. גרבי) בתת"ע 4802-04-13, מדינת ישראל נ. אלירז חזן (להלן – חזן), הסתמכות המאשימה על זיכרון הדברים הישן יש בה כדי פגיעה בזכותו של נאשם להליך הוגן, שכן בהיעדר נתוני חיווי מדויקים, המצוינים בזיכרון הדברים, נגרם לנאשם נזק ראייתי, בעוד" ש"סוג" הנאשמים השני "נהנה" מחשיפת מלוא הנתונים, שנגלו לעיני מפעיל ה"דבורה" ובכך מתאפשר לו לממש את זכותו להליך הוגן.

ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי עניינו של הנאשם שונה ממצבם של אותם נאשמים שעניינם נדון בעקבות פרשת עוזרי (ת (ירושלים) 11893/07 מדינת ישראל נ' מלכה עינת עוזרי), שכן בעוד שבעקבות פרשת עוזרי והשינוי בנהלי האכיפה של משטרת ישראל, ניתן היה להרשיע נאשמים בעבירת שכרות על סמך ראיות אחרות, כדוגמת בדיקת מאפיינים, הרי שבעניינו של הנאשם ומשאין מחלוקת כי אין ראיה אחרת, היכולה להוכיח את התקינות היומית של מכשיר ה"דבורה", מלבד זיכרון הדברים, הרי שיש להורות על ביטול כתב האישום, בשים לב לפגיעה בהליך ההוגן הטבוע בזיכרון הדברים הישן.

4.בתגובתו, ביקש ב"כ המאשימה לדחות את טענתו המקדמית של ב"כ הנאשם ולאפשר למאשימה להמשיך ולנהל את פרשת התביעה, על פי מיטב חוכמתה. ב"כ המאשימה הדגיש כי פסק דינו, של כבוד השופט א. אופיר, מבית משפט השלום לתעבורה בב"ש, בתת"ע 6962-05-12 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (להלן – רבינוביץ), אמנם זיכה את הנאשם ואולם זיכוי זה לא נבע מפגם במהות הבדיקה או חסר בבדיקות נוספות הנדרשות על מנת לאשר את תקינותו היומית של המכשיר, כי אם בכשל נקודתי בתשובת עד התביעה באשר לתוצאות שנתקבלו ביחס לבדיקת הקולנים.

ב"כ המאשימה הוסיף וטען כי חידוד הוראות ההפעלה, כלשונו, שבא בעקבות פסקי הדין בעניין רבינוביץ וחזן, כוחם יפה מכאן ולהבא וכי על פי הנחיות שהועברו לגורמי האכיפה אין בכך כדי לאיין את תוקפם של הליכים שקדמו לחידוד. (לבקשת בית המשפט, אף הועברה הודעה בכתב מטעם ראש יחידת התביעות, עו"ד אודי רונן, המאשרת כי אכן אלו ההנחיות, באשר לתיקים שקדמו לתיקון הנוהל).

ב"כ המאשימה, טען כי במקרים דומים, בתחום התעבורה, בהם המדינה אימצה המלצות של בתי המשפט ביחס לשינוי דרכי האכיפה ושינתה את נהלי האכיפה, הדבר נעשה במקביל לניהול הליכים שקדמו לשינוי ועל פי הנהלים הקודמים. עוד הוסיף, ב"כ המאשימה, כי גם במקום בו נפסקו הלכות חדשות על ידי בית המשפט העליון, לא ניתנה הוראה כי תיקים שהתנהלו על פי ההלכות הישנות ייסגרו. כך למשל ברע"פ 7093/10 אורנה דרייזין נ' מדינת ישראל וכן ברע"פ 3807/11 אפרים ארביב נ' מדינת ישראל.