תת"ע 5628-06-16 מדינת ישראל נ' קבועה עלי

לפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר התייצבות הנאשם.

התביעה מתנגדת לבקשה. לאור שביתת המזכירות, נמסרה תגובת התביעה בכתב לידי בית המשפט.

עיון בבקשה מעלה כי אין כל טעם המצדיק ביטול פסק הדין.

הנאשם טוען , בסעיף 2 לבקשתו כי לא ידע על מועד הדיון וסבר כי הדיון בתיק הסתיים. לא ברור מנין שאב הנאשם את מסקנתו שכן בדיון שהתקיים בבקשה לביטול פסילה מנהלית, צורף הנאשם כמבקש נוסף ובית המשפט קבע חד משמעית כי בקשתו נדחית על הסף וכי עליו לרצות את מלוא 30 ימי הפסילה המנהלית.

עיון בפרוטוקול מלמד כי המבקש כלל לא נכח בדיון אלא היה מיוצג.

זאת ועוד, הנאשם זומן כדין, חתם על קבלת הדו"ח בו צוין , ברחל בתך הקטנה, מועד הדיון ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו על אי התייצבותו לדיון.

לעניין טענתו, אשר לא גובתה בתצהיר, על פיה שכח את מועד הדיון או לחילופין טעה במצב הדברים, יפים דבריו של כב' הש' שמגר ברע"פ 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] עת קבע בית המשפט כי זכותו של הנאשם ליומו בבית המשפט אינה זכות אבסולוטית :

"מקרי אי ההתייצבות הם רבים מדיי, מכדי שטענת השכחה כפשוטה

תהפוך לעילה מספקת לביטולו של פסק הדין, שניתן בהיעדרו של הנאשם

עקב אי-התייצבותו.

...

אם שכח את מועד המשפט, אין לו אלא להלין על עצמו. השכחה אינה אלא

אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות, וערכאות השיפוט

אינן יכולות לאמץ מתכונת, הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות.