תת"ע 5296-09-14 מדינת ישראל נ' מלול

במקרה דנן החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

העבירה המיוחסת לנאשם היא חנייה המפריעה לתנועה. הנאשם הגיש בקשה להישפט, כפר באשמה וביום 28.7 שמעתי את ראיות הצדדים. כמו כן, בהתאם להסכמת הצדדים שנרשמה בפרוטוקול, ביקרתי לאחר הדיון במקום האירוע.

אין מחלוקת כי ביום 31.1.14 החנה הנאשם את רכבו במקום אסור לחנייה, לצד אבני שפה הצבועות אדום-לבן בשד' הגעתון בנהריה. עוד אין מחלוקת כי הנאשם מחזיק תג נכה תקף למועד הרלוונטי לרכב הרלוונטי.

בדוח השוטר שערך את הדוח אין כל התייחסות לתג הנכה, אשר הנאשם טוען כי הוצב ברכב כנדרש. על פי הדוח שערך השוטר רכבו של הנאשם חסם נתיב נסיעה ברחוב עמוס לתנועה ביום ששי "לא אותרו הבעלים, הדוח הודבק".

השוטר הסביר כי "כנראה" התקשר לתחנת המשטרה לאיתור הבעלים. הנאשם חלק על טענה זו וטען כי לו היה ניסיון לאיתור, היה נמסר לשוטר כי מדובר ברכב בעל תג נכה.

כאמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק בתיק זה, והסיבה העיקרית לספק שנותר בלבי היא אי התייחסות של השוטר לעובדת היות הרכב בעל תג נכה וכתוצאה מכך אי פירוטה של רמת ההפרעה האם הגיעה ל"הפרעה ממשית".

כידוע על פי חוק חניה לנכים, תשנ"ד -1993, לרכב בעל תג נכה ניתן היתר לחנייה במקום אסור בהתקיים מספר תנאים מצטברים ובלבד שאינו גורם להפרעה ממשית לתנועה. לא כל הפרעה היא הפרעה ממשית, ובדוח שערך השוטר אין תיאור של ההפרעה שנגרמה, מעבר לחסימת נתיב נסיעה שהיא מובנת שאליה (שאחרת מובן כי אין הפרעה כלל).

כאשר עורך השוטר דוח חנייה לרכב בעל תג נכה, בין אם הבחין בתג, ובין אם קיבל מידע שמדובר ברכב בעל תג, עליו לציין את הדברים בדוח, לפרט את ההפרעה לתנועה ולהסביר כיצד היא חורגת מהפרעה "רגילה" ומהווה הפרעה ממשית כנדרש בחוק. בהעדר הסבר מוחשי כאמור ופירוט מדוע מדובר בהפרעה ממשית נמצא מאיינים את מטרת החוק המתיר לנכה לחנות גם במקום אסור ואף לגרום להפרעה מסוימת לתנועה (שאינה הפרעה ממשית).

עוד יש להביא בחשבון כי סעיף 3 לחוק חניה לנכים קובע כי ההיתר לחנייה במקום אסור לא יחול בתוך צומת או במרחק של עד 12 מ' ממנו. אין באמור כדי להוביל למסקנה כי כל חניה במרחק של יותר מ – 12 מ' מהצומת היא מותרת, אולם לכאורה יש להבין מהוראה זו כי אין די בקרבה לצומת – כל עוד מדובר במרחק של יותר מ – 12 מ' - כדי להביא להפרעה "ממשית".