תת"ע 5230-09-14

העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום היא נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג') לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

המדובר בעבירה מסוג ברירת משפט, הנאשם הגיש בקשה להישפט, כפר בעבירה המיוחסת לו וביום 2.8.15 שמעתי ראיות הצדדים.

לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, שקלתי את טענות הצדדים ושבתי ועיינתי בחומר שהוגש, השתכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל השיכנוע כנדרש במשפט פלילי להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

על פי העובדות שפירט עד התביעה השוטר עופר טייב, הנאשם נהג ברכבו ביום 3.2.14 בשעות אחר הצהריים, כשהוא מחזיק בספר על ההגה ועורך בו רישום. עד התביעה נחקר בידי הנאשם, הסביר כי הבחין בעבירה כאשר רכב על אופנוע "עמדתי שתי שניות מול החלון שלך. ראיתי דרך החלון שהספר והעט ביד שלך... אי אפשר לפספס".

התרשמתי באופן חיובי מעדותו של עד התביעה ודבריו בפניי היו עקביים לדוח שערך, כך שהשתכנעתי כי דבריו משקפים לאשורן את העובדות שנגלו לעיניו.

מנגד, עדותו של הנאשם העלתה טענות אשר מרביתן התרכזו בשאלת המסוכנות. כך הנאשם סיפר כי מדובר היה בפקק תנועה כאשר "התנועה לא זורמת... נוסעים לאט לאט". אף תגובתו הראשונית של הנאשם לשוטר הייתה מסוג דומה והוא אמר "לא כתבתי כלום". מתגובה זו ניתן להבין כי הנאשם לא הכחיש את החזקת הספר והעיון בו.

מעבר לכך, הנאשם סתר עצמו, כאשר מלכתחילה טען כי השוטר עקף אותו מימין כך שלא יכול היה להבחין בעבירה, ובהמשך תיקן כי העקיפה בוצעה משמאל, אך עדיין עמד על כך שהשוטר לא יכול היה להבחין בעובדות עליהן העיד, טענה שלא ניתן לה הסבר של ממש.

לאור האמור לעיל, לאור התרשמותי מהעדויות שנשמעו בפניי, ולאחר שחזרתי ושקלית את טענות הצדדים, שוכנעתי מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום ולפיכך, הנני מוצא אותו אשם בביצועה.