תת"ע 5021-02-15 מדינת ישראל נ' עיסא בשיר

בתיק מיוחסת לנאשם עבירה של שימוש בטלפון בעת נהיגה, בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה. המבקש הגיש בקשה להישפט, כפר באשמה וביום 3.2 שמעתי את ראיות הצדדים.

לאחר ששמעתי והתרשמתי מהעדים ושקלתי את טענות הצדדים, השתכנעתי מעל לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, ולפיכך אני מרשיע אותו בביצועה.

על פי הדוח שערך השוטר רפי רבאח, הוא הבחין בנאשם מחזיק בטלפון ביד ימין, בצמוד לאזנו הימנית. השוטר הבחין בעבירה בעת שנסע מאחורי רכבו של הנאשם, וכפי שהעיד הנאשם המשיך לעשות שימוש בטלפון גם בעת שרכב המשטרה עקף את רכבו. השוטר רשם כי תגובתו של הנהג הייתה "כן דיברתי בטלפון" וכי בהמשך החל לקלל אותו וסירב לקבל את הדוח.

הנאשם חקר את השוטר ולא הצליח לסתור את גרסתו. למעשה בחקירה הנגדית אישר הנאשם גרסת השוטר באשר למסלול נסיעתו, ולא ניסה לסתור את גרסת השוטר כי הודה בפניו בעבירה.

בעדותו טען הנאשם לראשונה כי לא עשה שימוש בטלפון אלא במכשיר קשר. טענה זו לא עלתה בתגובה בפני השוטר, לא עלתה בישיבת ההקראה בה מסר הנאשם את גרסתו ולא עלתה בחקירה הנגדית של עד התביעה, כך שלשוטר לא הייתה הזדמנות להתייחס לטענה זו.

הנאשם, שהינו נהג מונית בעיסוקו, טען כי "בזמנו" היה לו ברכב מכשיר קשר וכן טלפון, אולם כיום לא נעשה יותר שימוש במכשיר הקשר לשם קשר עם תחנת המוניות, "אלא באפליקציה של הטלפון". הנאשם לא הבהיר מתי התבצע שינוי זה.

מעבר לשינוי הגרסה של הנאשם, התרשמתי לשלילה מעדותו ולא נתתי אמון בגרסתו.

הנאשם ניסה ליצור רושם כאילו נרשם הדוח מאחר ולא פינה את הדרך לשוטר כאשר הגיע מאחוריו, אך לא עימת את השוטר עם טענה זו, ולמעשה לא חלק על טענת השוטר כי מדובר בכביש רחב ובו שני נתיבים, כך שלא היה צורך בפינוי דרך לשוטר שהיה בנסיעה רגילה.

לאור האמור לעיל, ובמיוחד לאור התרשמותי הישירה מהעדויות, מצאתי כי המאשימה בנטל המוטל עליה במשפט הפלילי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק הסביר, ולפיכך, כאמור לעיל, אני מרשיע אותו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.