תת"ע 3423-07-14 מדינת ישראל נ' אביטן

עיינתי בבקשה לביטול פס"ד שניתן בהעדר התייצבות ביום 21/04/15.

המדובר בפעם השנייה שהנאשם נשפט בהעדר ולא מתייצב (ראה פסק דין מיום 10/09/14 שבוטל ע"י ערכאת ערעור).

לנאשם נשלח הזמנה לכתובתו הרשומה בתיק וחזרה בציון "לא נדרש". על פי שיקול דעתו של בית משפט התקבל המסמך כהמצאה והנאשם נשפט בהעדרו.

ב"כ המבקש מעלה טענות בעיניין ההמצאה ומפנה לפסק דין של כב' השופט צלקובניק ושל כב השופט בן יוסף אשר מסתמך על פס"ד של כב' השופט צלקובמיק.

עיינתי בפס"ד של כב' השופט צלקובניק (ב"ש) בעפ"ת 20102-08-11, שם כב' השופט צלקובניק עושה הבחנה בין תק' 44א אשר חלה על הזמנות למשפט בעבירות קנס לבין סע' 237 לחסד"פ אשר חל בעבירות תעבורה שאינם בגדר עבירות קנס . אומנם קבע כב' השופט צלקובניק כי "לא נדרש" אינו מעיד בהכרח על סירוב לקבל או לאשר את ההזמנה אולם מציין שהעניין קשור בנסיבות (הדגשה שלי מ.כ.).

אציין כי בשורה ארוכה של פסקי דין, של בתי משפט מחוזיים אחרים (בניגוד לדעתו של כב' השופט צלקובניק ) נמצא כי תק 44א חלה על העבירות שאינן עבירות קנס, כך למשל עפ"ת 9378-12-08 (כב' השופטת נגה אוהד), עבירת מהירות 143 קמ"ש במקום 100.

עוד אציין כי ההלכה פסוקה הינה כי אישור מסירה המוחזר לשולח בציון "לא נדרש" דינו כדין סירוב לקבל את דבר הדואר והנטל להוכיח אי דרישת המסמך מוטל על שטוען זאת(ע"א 80262/01 והפסיקה המצוטט שם).

גם אם אקבל טענת ב"כ המבקש כי היה צריך לבצע המצאה כדין לפי סע' 237 לחסד"פ , הרי שסע' זה מאפשר ביצוע המצאה במשלוח מכתב בדואר רשום [237 (א)(2)] ולפי סע' 237 (ג) רשאי בית משפט לקבוע כי המסמך הומצא כדין:

"נוכח בית משפט כי ההמצאה לפי סעיף זה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך או מכתב, או לחתים על אישור המסירה, רשאי בית משפט לראות את המסמך כאילו הומצא כדין"

במקרה אשר לפנינו ההזמנה נשלח בדואר לכתובת הרשומה בתיק, המבקש לא מעלה כל טענה בעניין זה ואין כל הסבר מדוע הוא לא לקח את הדואר ולא צירף כל מסמך מהדואר המעיד על נסיבות אחרות כך שהמבקש לא עמד בנטל המוטל עליו (ראה ע"פ (ת"א)70720/02) .

מכל הנימוקים הנ"ל מצאתי כי בוצעה המצאה כדין למבקש.

בנוגע לעיוות דין, מועלות טענות עובדתיות אשר לא נתמכו בתצהיר . אומנם צורף מסמך אשר כותרתו "תצהיר" שנערך לכאורה על ידי המבקש אולם המסמך לא חתום על ידו ולא אושר כדין .

כב' השופטת בייניש בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם קבעה :

"נחזור, אפוא ונדגיש כי בקשה לביטול פסק דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה. כפי שנקבע בעניין איטליא על המבקש להעלות בבקשתו לביטול פסק הדין את כל טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו, ככל הנדרש. בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין."