מדינת ישראל נ' עבד אל חמיד

1. בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 6.12.11 (להלן: "פסק הדין").

2.במסגרת פסק הדין הורשע המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות ביום 2.7.11 ונגזרו עליו העונשים הבאים: פסילה בפועל למשך 40 חודשים וקנס בסך 3,000 ₪.

3.ב"כ המבקש טען כי אי התייצבותו של המבקש לדיון נבעה מהעובדה כי מעולם לא קיבל העתק מכתב האישום וההזמנה לדין. טען כי המבקש מעולם לא ביצע את העבירה שיוחסה לו וכי אדם אחר התחזה למבקש ומסר את פרטיו האישיים לשוטרים שעצרו אותו. טען כי החתימה המופיעה על גבי כתב האישום אינה חתימתו של המבקש. טען כי למבקש נודע אודות הפסילה רק לאחרונה לאחר שניגש למשרד הרישוי על מנת לחדש את רישיונו. טען כי סיכויי הגנתו של המבקש בתיק טובים מאד ועל כן ביקש ליתן לו יומו בבית המשפט.

4.ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי המבקש זומן כדין ולא התייצב. טענה כי לא הוצג כל טיעון מוכח לעיוות דין.

5.לאחר ששקלתי טענות הצדדים החלטתי לדחות הבקשה.

6.על פי סעיף 130(ח) לחסד"פ בית המשפט רשאי, על פי בקשת הנאשם, לבטל את פסק הדין בהתקיים אחד משני תנאים: סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או גרימת עיוות דין כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו (ראו בנדון: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מ"י, פ"ד נז(6) 793; רע"פ 7709/13 סאסי נ' מ"י, ניתן בתאריך 28.11.13).

בקשה על פי סעיף 130(ח) יש להגיש בתוך 30 יום מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין.

7.מעיון בתיק האלקטרוני עולה כי הודעה על קנס והודעה על פסילת רישיון הנהיגה נשלחו בדואר רשום למבקש בתאריך 11.12.11, והוא אישר קבלתם בחתימת ידו בתאריך 19.12.11.

בנסיבות אלה, מאחר והמבקש הגיש הבקשה לביטול פסק הדין בשיהוי של למעלה משש שנים (!) מיום שהומצא לו פסק הדין, דין הבקשה להידחות ולו מטעם זה.

8.באשר לסיבת אי התייצבותו לדיון טען המבקש כי לא ידע על הדיון. חרף טענתו זו, מטופס הזמנה לדין וכתב אישום, הנושא את תאריך הדיון, עולה לכאורה כי הוא נמסר לידיו של המבקש אשר אף אישר קבלתו בחתימתו. בנסיבות אלה, המבקש זומן לדיון כדין. אין בידי לקבל טענת המבקש כי החתימה המופיעה על גבי כתב האישום אינה חתימתו, וטענתו כי אחר התחזה בשמו לא מבוססת בראיות כלשהן.