תת"ע 1222-03-15 מדינת ישראל נ' בנדר

לפני בקשה לביטול גזר דין אשר ניתן ביום 1.6.15 בהעדר התייצבות המבקשת, ובו הורשעה המבקשת בעבירה של אי ציות לתמרור 302 בניגוד לתקנה 22 (א) ו- 64(ד) לתקנות התעבורה, ונגזרו עליה קנס בגובה 1,200₪ ופסילת רישיון נהיגה למשך 45 ימים על תנאי לתקופה של שנתיים.

המבקשת נשפטה בהעדרה לאחר שהוזמנה בנוכחותה לדיון הוכחות שהיה קבוע ליום 1.6.15 אך לא התייצבה.

טענות הצדדים

לטענת המבקשת, בתאריך 4.3.15 היא נכחה בדיון, ובו נקבע תאריך לדיון נוסף – 24.6.15 בנוכחות מתנדב משטרתי. לדבריה, קלדנית בית המשפט הטעתה אותה באומרה בקול כי הדיון יתקיים ב-23.6.15, ולאחר שהמבקשת אמרה בקול שזהו יום הולדתה ואינה יכולה להתייצב, הציעה הקלדנית את התאריך למחרת – 24.6.15. המבקשת טוענת כי סוכם על תאריך ה-24.6.15, וכי היא רשמה לעצמה זאת בלוח השנה וכי לא היתה שוכחת את יום הולדתה, ולבטח לא את הדיון שנקבע למחרת.

המבקשת ציינה שאת פרוטוקול הדיון לא קיבלה.

המשיבה התנגדה לבקשה בטענה כי המבקשת זומנה לדיון, וזאת על ידי מסירת פרוטוקול בית המשפט לידיה. היה על המבקשת לבחון התאריך ולא להטיל אחריות על הקלדנית של ביהמ"ש הנכבד.

דיון והכרעה

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), קובע את אמות המידה המנחות את ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין. הסעיף קובע שני טעמים, שאינם מצטברים, המצדיקים ביטולו של פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם למשפטו או לחילופין גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל נקבע כי: "בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש".

א. בחינת סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש

אין ספק שהמבקשת זומנה כדין לדיון ההוכחות שנקבע, בעצם נוכחותה בדיון מיום 4.3.15.

ייאמר כי, כעקרון וכשיטת עבודה אין נאשם/נאשמת (כאן, המבקשת) שיוצא/ת את האולם ולא מקבל/ת לידיו/ה העתק מן הפרוטוקול.