תשתית ראייתית ברורה קושרת את המערער להצתת הכיתה- הערעור נדחה

השופטת ע' ארבל:

1.        ביום 14.1.04 הוצתה הכיתה לאומנות בבית הספר "המאירי" (להלן: בית הספר) בלוד באמצעות חומר דליק שהושלך לתוכה דרך חלון הכיתה השבור. כיתת האומנות שוכנת בקרוואן בחצר בית הספר. כתוצאה מהשריפה נגרמו נזקים כבדים לקרוואן, לתכולת הכתה ולמבנים סמוכים, נזקים שהוערכו בכ-200,000 ש"ח. המערער שימש עובר להצתה אב הבית בבית הספר. ובתוקף תפקידו היה אחראי לניהול, לשמירה, ולהגנה על הרכוש המצוי בבית הספר.

           בביצוע מעשה ההצתה הוחשדו בחקירת המשטרה המערער וסלימאן אבו סלימאן (להלן: סלימאן), חברו של המערער ובעל מכולת המצויה בסמיכות לבית הספר. בסיומה של החקירה הוגש נגד כל אחד מהם כתב אישום נפרד המייחס לו מעשה הצתה לפי סעיף 488(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בשלב כלשהו חזרה בה התביעה מכתב האישום נגד סלימאן, ואילו כתב האישום נגד המערער תוקן פעמיים על ידי התביעה: בשלב ראשון, תוקן כתב האישום כך שהאישום שיוחס למערער הוחלף לניסיון לשידול להצתה, עבירה לפי סעיף 488(א) לחוק יחד עם סעיף 33 לחוק. במהלך שמיעת הראיות בבית המשפט תוקן כתב האישום בשנית, כך שהמערער הואשם באי מניעת פשע, עבירה לפי סעיף 262 לחוק.

           בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט א' שוהם) הרשיע את המערער, לאחר שנשמעו בפניו הראיות, בעבירה של אי מניעת פשע, וגזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום גזר הדין אחת מהעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום השונים שהוגשו בפרשה, היינו הצתה, שידול להצתה או אי מניעת פשע. כן חויב המערער בתשלום קנס בגובה 5,000 ש"ח, או 9 חודשי מאסר תמורתו.

           הערעור שבפנינו מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

2.        בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על בסיס הראיות שהוגשו בהסכמה, בנוסף לשני עדים שהעידו בפניו ונחקרו בחקירה נגדית - מנהל בית הספר והחוקר שגבה ההודעות בתיק. על סמך עדות המנהל והודעות המורה לאומנות שהוגשו (ת/6, ת/7), קבע בית המשפט שבין המערער למורה לאומנות הייתה מערכת יחסים מעורערת. התנהגותו של המערער בתקופה שקדמה להצתה התאפיינה בהתפרצויות כלפי המנהל וכלפי מורים אחרים, עד כי המנהל ביקש מהגורמים המתאימים להחליפו באב בית אחר. המנהל אף מסר כי ניסה לפשר בין המערער למורה לאומנות ולהציב גבולות לסכסוך ביניהם.

           הראיות העיקריות במוקדה של הכרעת הדין הן אמרותיו של המערער בהודעה שמסר (ת/1), בתמלול קלטת וידאו (ת/2) ובקלטת חקירה (ת/3). בראשיתה של החקירה הכחיש המערער מעורבות כלשהי בהצתה, אולם בהמשכה של החקירה חל מפנה, שכן המערער מסר הודאה שהוקלטה בוידאו ותומללה מאוחר יותר. בית המשפט, לאחר בחינת חומר הראיות וצפייה בקלטת הוידאו המנציחה את שלבי החקירה, מצא שיש לתת את מלוא המשקל לדברי המערער בחקירה שהוקלטה ותומללה (ת/2), להבדיל מהתשאול המוקדם והרישומים המופיעים באמרה הראשונה (ת/1). על בסיס המכלול הראייתי קבע בית המשפט כי המערער סיפר לסלימאן על הסכסוך בינו לבין המורה לאמנות ואף הוסיף כי המורה כועסת עליו. המערער הצביע בפני סלימאן על הקרוואן המשמש את כתת האמנות והוסיף כי בכתה מצוי ציוד. תגובתו של סלימאן לדברים הייתה כי בכוונתו לשרוף את הכתה בין בעצמו ובין באמצעות אחרים. בית המשפט קבע עוד כי המערער שמע מפורשות מסלימאן כי הוא מתכוון לשרוף את כיתת האומנות, אך לא עשה דבר על מנת למנוע את המעשה ואף לא ניסה לשכנע את סלימאן לחזור בו מכוונתו זו. יצוין, כי ראיה נוספת שהיתה בפני בית המשפט הינה דו"ח גורמי הכיבוי (ת/8), ממנו עולה כי חלון הקרוואן נופץ ונקבע כי הדבר מצביע על חשד שמדובר בהצתה בזדון.

3.        בית המשפט בחן על בסיס התשתית העובדתית האם הוכחו יסודות העבירה של אי מניעת פשע וקבע כי נראה שהמערער האמין שסלימאן רציני בכוונותיו לשרוף את כיתת האמנות והעובדה שהציג הקרוואן בפני סלימאן ופירט בפניו את תכולתו מעידה על כך שמדובר במזימה רצינית. לפיכך סבר בית המשפט כי הוכח רכיב הידיעה הנדרש להרשעה בעבירה של אי מניעת פשע, כמו גם יתר רכיבי העבירה, לרבות אי נקיטה בכל האמצעים הסבירים למנוע את המעשה, משהמערער לא עשה דבר כדי למנוע את ההצתה. לפיכך הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה שיוחסה לו.

4.        בית המשפט קמא גזר על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס. בגזר הדין פרט בית המשפט את שיקוליו בקביעת העונש, בציינו כי אין להקל ראש בעבירה אותה ביצע המערער, בשים לב לכך שהמערער הוא שהציג בפני סלימאן את כיתת האומנות, פרט את תכולתה, וסיפר על הסכסוך עם המורה לאומנות. יחד עם זאת, בהיעדר ראיה לכך שסלימאן מימש את מזימתו, על אף שהמערער האמין כי דבריו של סלימאן כי בנוגע להצתת הכיתה משקפים נאמנה את כוונתו, התייחס בית המשפט לדבריו של סלימאן כאל מזימה שלא התממשה, דבר המהווה "נסיבה ממשית לקולא". עוד ציין כי המערער הינו בן 60, ללא עבר פלילי, ופעמיים נפגע בעבר בתאונות עבודה שהסבו לו נכות בעינו ובגפיו. בית המשפט סבר כי אין מדובר בעבריין שיש לחשוש כי ישוב לבצע עבירות פליליות, ואין באופיו ובאורח חייו כדי להצביע על מסוכנות כלפי הצבור. בכל אלה ראה בית המשפט שיקולים להקלה בעונשו של המערער, אך לא עילה לבטול הרשעתו תוך העמדתו בפקוח שירות מבחן בלבד, כבקשת סנגורו, ולפיכך גזר לו את העונש שצוין לעיל.

טענות הצדדים

5.        בא כוחו של המערער משיג על ההרשעה, ולחלופין מערער הוא על גזר הדין. לטענתו, יש לזכות את המערער מהעבירה של אי מניעת פשע, מאחר ואין שמץ של ראיה הקושרת אותו בצורה כלשהי למעשה ההצתה: לדבריו, לא הוכח כלל שהייתה הצתה מכוונת, ולמעשה המערער הוחשד בהצתה עוד בטרם הייתה בידי המשטרה שמץ ראיה לביסוס החשד נגדו. לטענתו של הסנגור, החוקר שגבה את הודאתו של המערער ניצל את חולשתו של המערער שהינו כדבריו "רפה שכל ובעל מבנה אישיות משונה", הפעיל עליו לחץ כבד על מנת לשבור את רוחו וגרם לו להודות במעשה שלא עשה. הוא מדגיש כי המערער הינו חולה סכרת שנזקק לתרופות ולכן ביקש לסיים את החקירה במהירות. בא כוח המערער סבור עוד כי נקודת המוצא של המשטרה לפיה סלימאן הוא המצית אינה נכונה, שכן לא היתה לסלימאן סיבה כלשהי לשרוף את הכיתה, הוא הואשם אמנם, אך הכחיש את המעשה ובסופו של דבר התיק נגדו נסגר. הוא מלין על כי חרף העובדה שבשלב מסוים נוכחה המדינה שאין ראיות נגד סלימאן, היא עמדה על הרשעתו של המערער באי מניעת הפשע שסלימאן התכוון לבצע. לעניין זה מטעים הוא, שתי ההנחות לא יכולות לדור בכפיפה אחת: ההנחה שסלימאן שרף את הכיתה והמערער לא מנע אותו מכך, וההנחה שסלימאן לא שרף את הכיתה, שאז לא ניתן להאשים ולהרשיע את המערער באי מניעת פשע. טענה נוספת הינה כי העבירה של אי מניעת פשע, שיוחסה למערער בכתב האישום לאחר תיקונו בשנית, היא עבירה קשה ביותר, שההעמדה לדין בגינה הצריכה להיעשות בצמצום רב והמקרה דנן אינו המקרה המתאים לעשות כן, שכן מדובר בניסיון להכתיב סטנדרטים של התנהגות שלא ניתן לעמוד בהם.

           טענה נוספת בפי הסנגור הינה כי לצורך הרשעה בעבירה של אי מניעת פשע על התביעה להוכיח שמישהו זומם לבצע פשע. לטענתו, התיבה "זומם" מקפלת בתוכה דרישה של כוונה, כאשר על התביעה להוכיח שהמערער ידע על הכוונה של המבצע הפוטנציאלי ושהוא התייחס לכך ברצינות. אישום בעבירה זו כאשר הפשע לא בוצע על ידי מי שהמערער לא מנע ממנו את הביצוע, הוא מוטעה לשיטתו. הסנגור מדגיש כי ההסכמה הדיונית להגיש את חומר הראיות לא כללה הסכמה בדבר קבילות האימרות וגורס כי משבית המשפט מתח ביקורת בהכרעת דינו על דרך גבייתה של האמרה ת/1, הוא לא יכול היה לבסס על אימרה זו את הרשעתו של המערער.

           באשר לעונש חוזר בא כוח המערער על בקשתו בפני בית המשפט המחוזי לבטל את ההרשעה ולהמירה בצו מבחן ללא הרשעה, בהתחשב בגילו של המערער, בהיותו אדם נורמטיבי, בנכותו הרפואית ובעובדה שלכתחילה יוחס לו אישום חמור ביותר ששונה פעמיים עד לאישום נשוא ההרשעה.

6.        בא כוח המשיבה טוען מנגד כי יש לדחות את הערעור. הוא מבהיר, כי אמרות המערער לא הוגשו בהסכמה, אלא הן הוגשו על ידי חוקר המשטרה במהלך עדותו בבית המשפט. בשלב מסוים בחקירתו הנגדית של החוקר החליט הסנגור להפסיק את החקירה והסכים להגשת הראיות הנותרות.

           לגישתו של בא כוח המשיבה, המערער כלל לא מסר גרסה בבית המשפט ולכן אין הוא יכול היום להישמע בגרסה ובטעונים חדשים בעניין העבירה של אי מניעת פשע המתבססים על ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735 (2001) (להלן: הלכת הר-שפי). לדבריו, המודעות למזימה הנדרשת לצורך הרשעה היא מודעות סובייקטיבית, אבל כדי לבחון את המודעות נדרשות ראיות אובייקטיביות. במקרה שבפנינו, ציין בא כוח התביעה, בית המשפט ביסס את ההרשעה על הודאתו של המערער ועל הקלטות של החקירה. הוא עומד על כך שבחקירתו הראשונה (ת/1) הכחיש המערער כל סכסוך עם המורה לאומנות ורק אחרי שהחוקר עימת אותו עם עדותה אישר המערער שסיפר לסלימאן על הסכסוך וסלימאן אמר לו שהוא הולך לשרוף את הכתה. לדבריו, המערער ידע שיש לסלימאן קשר להצתה בפועל והוא מנסה להרחיק עצמו ממנו. הוא ידע שסלימאן התכוון לבצע את המעשה ויתכן שהוא היה יכול למנוע את המעשה. לשיטת בא כוח המדינה, הנסיבות במקרה זה מיוחדות ושונות מהעבירה הקלאסית של מניעת פשע - למערער זיקות מיוחדות גם לסכנה וגם לאובייקט המוגן. המערער הוא אב הבית של בית הספר, האירוע קשור בו ובתפקידו ואין מדובר בדרישה חורגת למעשה הרואי אלא לחובת ערנות מכוח תפקידו. הוא סבור כי אין להשליך על מקרה זה את הבעייתיות הטמונה בעבירה עצמה, באשר כאן ההרשעה אינה "פשוטה" ומבוססת. לעניין העונש הוא טוען כי על בית המשפט להגן על האינטרס המוגן שביסוד העבירה, ולטעמו אין מקום לסלחנות גדולה מכפי שהוענקה למערער בעונש הקל שהושת עליו.

דיון

7.        הערעור על הכרעת הדין מעלה שתי שאלות: הראשונה, האם הונחה תשתית ראיתית מספיקה לביסוס ההרשעה? השנייה, האם התקיימו יסודותיה של עבירת אי מניעת פשע? אם התשובה לשתי שאלות אלה תהיה חיובית ניתן לדחות הערעור על ההרשעה.

הערעור על הכרעת הדין