תנאי מתן צו הרחקה ללא דיון ובדן יחיד, מגבלותיו ובטלותו אם סטה מהן

א.         לפנינו ערעור על החלטות בית הדין האזורי שבמסגרתם הוצא כנגד המערער צו הרחקה מהבית שבו מתגוררת המשיבה (אשת המערער) עם ילדיהם המשותפים.

הערעור במקורו הוגש ביום ט' במרחשוון תש"ף (7.11.19) כנגד החלטת בית הדין האזורי מתאריך ל' בתשרי תש"ף (29.10.19) שבמסגרתו הוצא צו הרחקה כנגד המערער מ'ביתו', החלטה שלכאורה אמורה הייתה להאריך את צו ההרחקה הזמני שניתן בתאריך י"א בתשרי תש"ף (10.10.19).

לדברי המערער צו ההרחקה שניתן בי"א בתשרי תש"ף (10.10.19) ניתן כסעד זמני בשל אירוע (משיכת השיער) שהתרחש ביום י"ח באייר תשע"ט (23.5.19).

הצו שניתן ביום ל' בתשרי תש"ף (29.10.19) האריך את הצו מיום י"א בתשרי תש"ף (10.10.19) עד ליום י"ט במרחשוון תש"ף (17.11.19) שבו היה אמור להתקיים דיון במעמד הצדדים.

כנגד שתי ההחלטות הנ"ל טוען המערער: האירוע המדובר (משיכת השערות) המהווה בסיס לצו ההרחקה אירע ביום י"ח באייר תשע"ט (23.5.19), בעקבותיו ניתן צו הרחקה שהוארך כמה פעמים בבית המשפט לענייני משפחה עד שבדיון האחרון שנערך בבית המשפט ביום ד' באלול תשע"ט (4.9.19) ניתן צו הרחקה נוסף המאריך מצד אחד את ההרחקה למשך שלושים יום נוספים, אך מוסיף קביעה חד־משמעית, מנגד, שלאחר מכן לא יוארך הצו בשל האירוע המסוים הזה ומשכך לא תהיה מניעה למערער לחזור לביתו.

לאור האמור, טוען המערער, אין לבית הדין סמכות לדון באותה בקשה ממש ועל סמך אותה עילה (משיכת השערות), וליתן החלטה שסותרת החלטה של ערכאת שיפוט אחרת.

 המערער פתח תיק נוסף, וחזר על בקשתו ביום ב' באדר תש"ף (27.2.20), בתיק זה חזר והוגש הערעור הראשון ולא נוספו למושא הערעור החלטות המשך נוספות, אף שניתנו החלטות דומות המאריכות את הצו מזמן לזמן, עד מועד זה, כפי שיתבאר.

הצדדים הופיעו לפנינו, טענו טענותיהם והציגו חלק מהחלטות בית הדין שניתנו אחרי הגשת הערעור, אך חלק מההחלטות לא הוצגו, ולפיכך הוצרכנו לעיין היטב בחומר שבתיק כדי להבהיר את התמונה וכדי שניתן החלטה מושכלת.

טענת הבעל היא שלבית הדין לא הייתה סמכות להוציא צו בעקבות אירוע משיכת השערות. לעומתו טוענת המשיבה שהצו כלל לא ניתן בגין אירוע זה. לדבריה, מכיוון שהיא ששכרה את הבית עתה לבדה, לפיכך הוצא צו האוסר על הבעל להיכנס לביתה, בית שלבעל אין זכויות בו. יש לציין שבפרוטוקול הדיון בבית המשפט מיום ד' באלול תשע"ט (4.9.19) נאמר כי לאחר שהשופטת הודיעה לצדדים שהצו לא יוארך שוב אמרה האישה שאם לא יוארך צו ההגנה היא תשכור את הדירה לבדה. ולפי החוזה שהוצג בפנינו אכן כך עשתה.

ב.         לפני שנבאר את העולה להלכה ולמעשה בערעור שלפנינו נקדים תחילה את אופן התנהלות רשות שיפוטית ככלל ובית הדין בפרט בבואם לפעול על פי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991, והתקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין בבתי דין רבניים), תשנ"ט – 1999, ובבואם להוציא צו הגנה. הדברים מתאימים ונכונים גם לגבי ביצוע חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2001. נבהיר גם שלבית הדין סמכות להוציא צו הרחקה בתיק צווים אחרים, כשמוגשת תביעה להרחיק מאן דהוא מרכוש התובע. צו זה לא ניתן במסגרת החוקים הנזכרים, וכפי שיתברר הכללים להוצאת צו זה יהיו שונים.

יש להעיר שנושא זה הורחב ובואר היטב בדבריו של הגר"א הישריק בפסק דין של בית הדין הגדול (שעליו חתום גם אחד הדיינים החתומים מטה) בתיק 1163393/1, מכיוון שפסק דין זה הוא חלק מהתשתית לערעור – חלק ממסקנותיו נטענו בערכאה קמא, אך לא הייתה התייחסות אליהם בהחלטות בית הדין – חובתנו להבהיר את עמדתנו הן לגבי הקביעות שנקבעו בפסק דין זה, והן לגבי התנהלות בית הדין בבואו לעסוק בעניין זה ככלל והשלכתם לערעור דנן בפרט.

סעיפי החוק הרלוונטיים לעניינינו הם כדלהלן:

2(א)   בית המשפט רשאי לתת צו האוסר על אדם לעשות את אלה כולם או מקצתם או לקבוע להם תנאים (להלן – צו הגנה):

(1)     להיכנס לדירה בה מתגורר בן משפחתו או להימצא בתחום מרחק מסויים מאותה דירה, והוא אף אם יש לו זכות כלשהי בה;

(2)     להטריד את בן משפחתו בכל דרך ובכל מקום;

(3)     לפעול בכל דרך המונעת או המקשה על שימוש בנכס המשמש כדין את בן משפחתו, והוא אף אם יש לו זכות כלשהי בנכס [...]

3. לבקשת בן משפחה, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, תובע משטרתי או עובד סוציאלי שהתמנה על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך – 1960 או על פי חוק ההגנה על חוסים, התשכ"ו – 1966, רשאי בית המשפט לתת צו הגנה מפני אדם אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1)     בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג באלימות בבן משפחתו, ביצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין;