תמיר נ' ברוך

פסק דין

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בנתניה , מיום 20.01.13, אשר דחה את תביעת המבקש להחזר הלוואה שנתן לטענתו למשיבה.

1.תמצית פסק הדין

לטענת המבקש, כמפורט בכתב התביעה שהגיש, הוא הלווה למשיבה 20,000 ₪ בשתי הזדמנויות (10,000 ₪ בכל פעם).

כשנה לאחר מכן כאשר שאל המבקש את המשיבה למועד החזר ההלוואות, ולאחר דין ודברים השיבה לו המשיבה סך 5,000 ₪ בלבד.

בכתב הגנתה, טענה המשיבה כי אין המדובר בהלוואה כלל. לטענתה, הסכומים שניתנו לה ע"י המבקש הינם שכרה בגין עבודתה עמו, 10,000 ₪ לחודש למשך 3 חודשי עבודה, ולמעשה המבקש חייב לה עבור חודש עבודה נוסף סך 10,000 ₪, ואולם היא השיבה לו 5,000 ₪, לאחר שאיים עליה.

2.בפסק הדין נקבע, כי אין מחלוקת שהמבקש שילם למשיבה סך 20,000 ₪, והמחלוקת היא בשאלת מטרת תשלומים אלה, האם הלוואה שיש להשיבה, כגרסת המבקש, או שכר עבודה כגרסת המשיבה.

צויין כי בעדותה שינתה המשיבה את גרסתה. בעוד שתחילה טענה כי חשה מאויימת ע"י המבקש ולכן שילמה לו 5,000 ש"ח, הרי בהמשך טענה כי השיבה את הסך הנ"ל בגין ביטול עיסקה (במסגרת עבודתה אצל המבקש). הטענה השנייה נתמכה במסמך.

התביעה נדחתה לאחר שנקבע כי המבקש לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו, ולא הוכיח כי הכספים שנתן למשיבה היו בגדר הלוואה, ומכל מקום, תנאי ההלוואה לא סוכמו. גם המבקש העיד כי המשיבה צריכה להחזיר לו את ההלוואה רק כשיתאפשר לה. כמו כן נקבע כי המשיבה לא הוכיחה כי המדובר בשכר עבודה.

3.תמצית טענות הצדדים-

בבקשתו טוען המבקש, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו שלא הוכח כי המדובר בעיסקת הלוואה.

המבקש מפנה למכתבים ששלחה לו המשיבה, בהם היא מודה במפורש כי תחזיר את ההלוואה, אלא שהיא "צריכה זמן", היא "במצב קשה ביותר", "אין לי שקל כרגע", וכיו"ב.

לטענת המשיבה, כל המכתבים נכתבו לאחר שהמבקש איים עליה, ובפועל לא קיבלה ממנו הלוואה.

4.דיון-

אני סבורה כי בעניין שלפני מתקיים החריג המאפשר התערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית משפט קמא, וכי נפלה טעות בקביעת בית משפט לפיה המבקש לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו (להתערבות ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית כאשר נמצאה טעות בפסה"ד, ר' ע"א 5711/08 פרטוק נ' סול תורגמן, מיום 17.03.09; ע"א 2254/09 צ.נ בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' עו"ד גונן קסטנבאום, מיום 03.01.11).

גם אם מלכתחילה לא ערכו הצדדים הסכם הלוואה מסודר, הרי נראה כי המבקש הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מדובר בהלוואה שעל המשיבה להחזיר לו בהציגו את מכתביה של המשיבה, מהם עולה התחייבות ברורה להחזר חוב ההלוואה.

ככל שטוענת המשיבה כי מכתביה נכתבו תחת איום מצידו של המבקש, וכי מקור הכספים, שאין היא חולקת כי קיבלה אותם, הינו שכר עבודה, עובר הנטל אליה להוכיח טענות אלה. ואולם, המשיבה לא הוכיחה טענותיה אלה. אין בפסק הדין כל ממצא באשר לטענת האיום, ובאשר לטענה כי מקור הכספים הינו שכר עבודה נאמר במפורש בפסק הדין כי הדבר לא הוכח על ידי המשיבה.

לכך יש להוסיף את הקביעה העובדתית לפיה המשיבה שינתה את גרסתה כי חשה מאיימת, וכי לגרסה זו לא היו אסמכתאות. גם בכך יש כדי לחזק את טענת המבקש.

לפיכך, לטעמי, שגה בית משפט בקביעתו כי המבקש לא הוכיח תביעתו.

5.התוצאה היא כי אני מבטלת את פסק דינו של בימ"ש קמא.