חזקת השיתוף בשם מנוחה - שיהוי והתיישנות

בפניי תובענה להורות כי נכסי המנוחים ע. ו/או מ.ר ז"ל  משותפים להם בחלקים שווים וכי ביתם התובעת זכאית לשיעור של 14.58% מהנכסים ולחלק בדמי השכירות הראויים שהתקבלו בגין השכרתם.

טענות התובעת

1. א. התובעת הינה ביתם של המנוחים ע. ומ.ר ז"ל  (להלן: "המנוחים")

ואחות הנתבע. תביעה זו הינה מכוח היות התובעת יורשת על פי דין של המנוחים עפ"י צו ירושה.

ב.         המנוחים נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1940, ניהלו אורח חיים תקין וקיימו מאמץ משותף בניהול התא המשפחתי משך 18 שנים עד לפטירתה בטרם עת של הגב' ע.ר (להלן: "האם" ו/או "המנוחה") בשנת 1958 .

            מנישואין אלו נולדו שני ילדים- הם התובעת והנתבע.

            ג.          במהלך חייהם המשותפים, צברו בני הזוג המנוחים רכוש משותף, בין היתר נכס

ברחוב ----, המשתרע על שטח של 700 מ"ר עליו דירת מגורים וכן 3 חנויות (להלן: "הנכס") , אשר אף היוו מקור פרנסה למשפחה.

            לטענת התובעת, נרשם הנכס על שם מר מ.ר ז"ל (להלן: "האב" ו/או "המנוח") כמנהג בני הזוג בזמנים ההם כאשר בני הזוג ניהלו אורח חיים הרמוני. לטענתה, בני הזוג ניהלו חיי נישואין תקינים לכל דבר ועניין ותרמו לקופה המשותפת ולמאמץ המשותף.

2. א. למרבה הצער, האם נפטרה בפתאומיות בשנת 1958 בהיותה כבת 38 מרעלת הריון,

בהיותה בחודש השמיני להריונה. לאחר פטירת האם המנוחה בשנת 1958 , המשיכו האב המנוח והצדדים (עד אשר נישאו) להתגורר בדירת המגורים שבנכס ולהנות מדמי השכירות שהתקבלו מהשכרת החנויות; בשנות ה- 80 עזב האב את בית המגורים ועבר להתגורר בדירה אחרת ברחוב --- והחל משכיר את בית המגורים שבנכס.

            ב.         לטענת התובעת, מובן כי האם לא מימשה את זכויותיה בחייה שכן לא חל כל קרע

                        או משבר בינה ובין בן זוגה אשר הצדיקו פעולה כזאת, נהפוך הוא בני הזוג עמדו בפני

                        שמחה של הבאת ילד שלישי לתא המשפחתי עת ארע האסון.