פס"ד בתביעה לביטול מינוי בן ממשיך במשק חקלאי במושב

לפניי תביעה לביטול מינוי בן ממשיך במשק חקלאי במושב XXXX. התובעת, ח' ג', הגישה תביעה לביטול מינויו של בנה ד' ג' – הנתבע 1, כבן ממשיך בנחלה, ולמינוי בנה נ' ג' – הנתבע 2, תחתיו. התביעה הוגשה גם כנגד הסוכנות היהודית – הנתבעת 3, וכנגד רשות מקרקעי ישראל – הנתבעת 4.

בדיון שהתקיים ביום 22.2.24 נמחק הנתבע 2 מהתביעה בהסכמה, משנקבע כי הוא אינו צד להליך. רשות מקרקעי ישראל הודיעה כי מינוי או ביטול בן ממשיך נעשה מול הסוכנות היהודית בלבד, וכי אין בינה לבין התובעת כל סכסוך; בהתאם לכך נקבע בהחלטה כי הנתבעת 4 פטורה מהתייצבות לדיונים.

כשבעה חודשים לאחר דיון קדם המשפט השני הוגש על ידי התובעת כתב תביעה מתוקן, כאשר הסעד המבוקש שונה מהסעד שהתבקש בכתב התביעה המקורי. בכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לביטול המינוי של הנתבע כבן הממשיך מבלי לציין כי מבוקש למנות את הבן נ' כבן ממשיך תחת הנתבע.

הרקע העובדתי הרלוונטי:

התובעת (ילידת 1931 בעת הגשת התביעה הייתה בת 92) ובעלה המנוח מר י' ג' ז"ל (להלן: "המנוח"), היו הבעלים במשותף של משק XX במושב XXXX, ורשומים כברי רשות בנחלה מכוח חוזה המשבצת המשולש מיום 1.7.99 שנחתם בין רשות מקרקעי ישראל לבין הסוכנות היהודית לבין אגודת XXXX (להלן: "המשק" או "הנחלה"). כידוע, על פי חוזה המשבצת הזכויות הן אישיות וכל העברת זכויות בנחלה נעשית רק על פי הקבוע בחוזה המשבצת.

לזוג ג' ארבעה ילדים – ד', נ', ר' וי'. שני האחרונים סובלים מנכות קשה ומוכרים על ידי המל"ל. ר' מתגוררת במוסד בקרית שמונה מזה עשרות שנים ואילו הבן י' מתגורר בבית התובעת. נ' (להלן גם: "האח") ורעייתו הגברת ר' ג' מתגוררים גם הם במושב XXXX בבית משלהם שאינו חלק מהנחלה.

בשנת 2004 חתמו התובעת והמנוח על הצהרה והתחייבות מתיישבים, במסגרתה הצהירו על רצונם למנות את הבן ד' כבן ממשיך בנחלה, וכי הם מסכימים באופן בלתי חוזר לכך שד' יבנה בית בשטח הנחלה. בד בבד, חתם הנתבע על הצהרה והתחייבות מטעמו, במסגרתה הסכים להיות בן ממשיך.

האגודה אישרה את הנתבע כבן ממשיך. ביום 22.11.2004 אישרה הסוכנות היהודית את מינויו, ובהמשך, ביום 24.5.2005 אישרה רמ"י את רישום ההודעה בדבר קביעת הנתבע כבן ממשיך בנחלה (נספח 6 לכתב ההגנה של הנתבע) .

באוגוסט 2008 הלך האב המנוח לעולמו, וביום 23.10.13 אושרה ברשות העברת הזכויות בנחלה לידי התובעת בלבד.

טרם מינויו כבן ממשיך, עבר הנתבע הליך גירושין. לאחר מכירת הבית שהיה בבעלותו (במושב), עבר הנתבע להתגורר בקרוואן שהוצב בשטח הנחלה, לטענת הנתבע בהסכמת שני ההורים.

מערכת היחסים בין התובעת לנתבע התערערה בשנים שחלפו ממועד המינוי, כאשר הצדדים חלוקים בשאלה מי אחראי לקרע שנוצר ומתי נוצר הקרע – התובעת שטוענת כי הנתבע נהג בה בצורה מחפירה במשך שנים ואילו הנתבע שטוען כי הקרע נוצר עקב התערבות האח נ' והשפעתו על האם בניסיונו לבטל את מינויו של הנתבע כבן ממשיך ולדאוג כי האם תמנה אותו תחתיו.

ביום 31.1.2023 פנה ב"כ התובעת לגורמים הרלוונטיים בבקשה לביטול מינויו של הנתבע כבן ממשיך, ומינוי אחיו מר נ' ג', במקומו. במרץ 2023 פנתה התובעת לסוכנות היהודית בבקשה לשינוי הרישום; הסוכנות השיבה כי לצורך ביטול המינוי נדרשת הסכמת הבן שמונה, קרי, הנתבע, או לחלופין החלטה שיפוטית.

ביום 7.5.2023 הוגשה התביעה דנן. אציין כי רק כעבור שנה וארבעה חודשים לאחר הגשת כתב התביעה המקורי הוגש כתב טענות מתוקן על ידי התובעת, לאחר שהוחלף הייצוג. כתב התביעה המתוקן לא כלל את הבן נ' ואף לא צוין כי תכלית התביעה היא ביטול המינוי של ד' על מנת למנות את נ' תחתיו. כל שנרשם בסעדי התביעה הוא ביטול המינוי של הבן הממשיך.

טענות התובעת

טענות התובעת לביטול מינוי הבן ד' מתמקדות בשתי טענות עיקריות – האחת, פגמים בכריתת ההסכם למינוי בן ממשיך; שתיים, התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפי התובעת המצדיקים ביטול המינוי, אף אם זה נעשה כדין.

פגמים בכריתת ההתחייבות – הטעיה והיעדר גמירות דעת

התובעת טוענת כי חתמה על מסמכי המינוי מבלי שהבינה את משמעותם ואת השלכותיהם המשפטיות.

התובעת ציינה כי המשפחה הייתה נתונה בתקופה קשה – האב המנוח היה שרוי בדיכאון קשה עקב מחלת כלתו - אשתו של הבן נ' שהייתה מאושפזת בטיפול נמרץ. בהקשר זה נטען כי בעת החתימה האב לא היה כשיר כלל לחתום על ההתחייבות למינוי בן ממשיך וכי בשל מצבו הנפשי באותה עת אין לראות בחתימתו על המינוי ככזו המבטאת את רצונו האמיתי של האב.

נטען כי המנוח נהג לכפות על התובעת את החלטותיו בנושאים כלכליים וכאשר ביקש ממנה לחתום על מסמכים נענתה לו. התובעת חתמה מבלי להבין מהי הנפקות המשפטית ואת משמעות המינוי אל מול זכויות יתר ילדיה.

החתמתה על המסמכים נעשתה תוך הטעיה, מרמה ומצג שווא. לגרסתה, הסתבר לה בדיעבד כי חתמה על מסמכי מינוי לבן ממשיך, בעוד שהיא סברה שמדובר במסמכים המאפשרים לנתבע לבנות בית בנחלה בלבד. לא הוסברה לה האפשרות לחזור בה מההתחייבות רק בהסכמת הנתבע או בצו שיפוטי, ורק משהתעוררו מחלוקות מול הנתבע הבינה על מה חתמה.

התנהגות מחפירה והפרת חובה

התובעת טוענת כי מאז המינוי השתנתה מערכת היחסים בינה לבין הבן ד' לרעה – הנתבע מתייחס אליה בזלזול ובצורה מחפירה, אינו דואג לצרכיה ואינו מסייע לה. לטענתה לאחר גירושיו התמקם הנתבע בשטח המשק בקרוואן ומאז מהווה נטל כלכלי עליה, שעה שהיא נושאת בהוצאות המשק ובהוצאות החיים של הנתבע, מבלי שהוא תורם לפרנסתה או לאחזקת הנחלה. מי שדואג לצרכי התובעת וילדיה הנזקקים הם הבן נ' ורעייתו.

עוד נטען כי הנתבע לא ביצע פעילות חקלאית ממשית בנחלה ולא השקיע בה, ואת ההשבחות שביצע (בניית חממה ומחסן) עשה ללא קבלת הסכמת התובעת ורק לאחר שפנתה התובעת להליך משפטי. כמו כן הנתבע לא הביא ראיות לביצוע עבודות חקלאיות בנחלה.

לגרסתה משנת 2014 קיים ביניהם נתק מוחלט. התובעת ניסתה לפתור את העניין מול בנה, לרבות בעזרת גישור משפחתי, במסגרתו הוצע לבן ד' סיוע כספי ומציאת פתרון דיור, ללא הצלחה.

נטען עוד שהנתבע השתלט על חשבון הבנק של המנוח תוך מצג שהוא רק משקיף ומשך ממנו כספים רבים.

ביטול המינוי

נטען כי מינוי בן ממשיך הוא בגדר התחייבות לתת מתנה ולא מתנה גמורה, שכן ההעברה של הזכויות ורישומן תתרחש רק עם פטירת שני ברי הרשות. מכאן שהיא, התובעת, רשאית לחזור בה ממינוי זה. לחלופין, גם אם מדובר במתנה שהושלמה, קמה עילת ביטול בשל התנהגות הנתבע המקיימת תנאי מפסיק – הבן אינו מכלכל את אימו ומתנהג אליה בצורה מחפירה באופן המצדיק לבטל את המינוי גם אם זה הושלם ברישום בסוכנות וברמ"י.

עוד נטען כי ביטול המינוי לא יגרום לנתבע כל נזק ממשי, שכן הנתבע לא ביצע השקעה של ממש בנחלה ולא שינה מצבו בהסתמך עליו.

התובעת טוענת כי תביעתה לא התיישנה שכן לא חלפו 7 שנים מהמועד שנודע לה על ההטעיה ומהמועד שבו החלה ההתנהגות המחפירה המקימה עילה לביטול.

יש לקבל את התביעה גם משיקולי צדק ורצון התובעת. התובעת מבקשת להגן על זכויות ילדיה האחרים, ובכלל זה שני ילדיה שהם בעלי נכות קשה שדאגתה נתונה להם, ומבקשת למנוע מצב בו הנתבע יהפוך ליורש בלעדי של הנחלה תוך קיפוחם. רצונה של התובעת הוא לחלק את זכויותיה בין ארבעת ילדיה.

טענות הנתבע

טענות סף – התיישנות ושיהוי

הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. התביעה הוגשה ביום 7.5.2023, למעלה מ-18 שנה לאחר שהתגבשו עילות התביעה הנטענות בשנת 2004. לגרסת התובעת עצמה ההתנהגות המחפירה החלה עם המינוי, וכי משנת 2014 (ובמקום אחר צוין כי משנת 2013) שורר לכאורה נתק מוחלט – ממועד זה ועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ-7 שנים. אך למרות זאת כל אותן שנים לא פעלה התובעת לביטול המינוי.

לחלופין, יש לדחות את התביעה בשל שיהוי קיצוני ובחוסר תום לב. עוד נטען כי נגרם לנתבע נזק ראייתי, שכן אביו המנוח – עד מרכזי לנסיבות המינוי – נפטר ארבע שנים לאחר המינוי ואין אפשרות לקבל את עמדתו ביחס למינוי ולטענות שהועלו.

באשר לתוקף המינוי טוען הנתבע כי אין מחלוקת כי בספטמבר 2004 מינו התובעת ובעלה י' ז"ל את הנתבע ד' כבן ממשיך, וחתמו על הצהרה והתחייבות המתיישבים; מינויו אושר על ידי כלל הגורמים הרלוונטיים: האגודה, הסוכנות היהודית (ביום 22.11.2004) ורשות מקרקעי ישראל (24.5.2005); ורישומו הושלם. לפיכך מדובר בעסקת מתנה שהושלמה ולא בהתחייבות לתת מתנה ומשכך האם איננה יכולה לחזור בה ממנה. המינוי לא הותנה בהתחייבות כלשהי של הנתבע כלפי התובעת, ועל כן לא ניתן לטעון להפרת תנאי מפסיק. הנתבע וגם הוריו חתמו על הצהרות והתחייבויות בזמן המינוי (נספח ב לכתב ההגנה של הסוכנות היהודית).

מה גם שבהתחייבות עצמה נרשם במפורש כי מדובר בהתחייבות בלתי חוזרת, הן ביחס לקביעת זהות הבן הממשיך והן ביחס לאישור לבניית בית בנחלה על ידי הבן הממשיך.

גם משיקולי צדק יש לדחות את התביעה, הנתבע הסתמך על מינויו במשך שנים רבות: הוא מעולם לא עזב את הנחלה, עבר להתגורר בקרוואן שנרכש על ידו והוצב בהסכמת ההורים בשטח הנחלה בסמוך לביתם, ומעולם לא נדרש לשלם תמורה בגין מגוריו שם. מעבר זה נעשה בשנת 1995 לערך, שנים רבות לפני מינויו. ממועד זה ועד הגשת התביעה מעולם לא פנו אליו ההורים בדרישה לתשלום דמי שכירות או הוצאות, והם לא חויבו בגינו בתשלום ארנונה. הנתבע הרחיב את הקרוואן לשווי מוערך של כ-200,000 ₪, הקים חממה לגידולים חקלאיים (בשווי מוערך של כ-40,000 ₪), השקיע בגידולים ובטיפוח הנחלה.

עוד נטען כי מאז 2017 נשא בהוצאות המים לגידולים חקלאים ולצריכה הביתית וטיפל בדיווחי מס הכנסה של הנחלה.

ביטול המינוי לאחר שני עשורים יותיר אותו חסר כל.

הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענות להתנהגות מחפירה ולנתק. לטענתו נהג תמיד בכבוד באמו, סייע לה בתיקונים, אחזקת הבית, הסעות ועוד. מי שגרם לפגיעה ביחסים הוא האח נ', אשר מנע קשר חופשי בינו לבין אמו עד שנאלץ להפחית את ביקוריו והוא שלוחץ עליה לבטל את המינוי על מנת שהיא תמנה אותו, את נ', תחתיו. לתמיכה בטענותיו הפנה הנתבע לתמלול שיחה מיום 18.6.2023 בין הנתבע, האח נ' והאם התובעת, ממנו עולה לשיטתו כי האם הודתה שלא היא טוענת להתנהגות מחפירה אלא עורך הדין וכי הנתבע לא נהג בצורה כזו כלפי אימו (עמ' 9-11 לתמלול מיום 18.6.23 נספח 10 לכתב ההגנה של הנתבע).

לעניין זה מוסיף הנתבע כי האח נ' ורעייתו הם המניע האמיתי לתביעה מתוך אינטרס כלכלי לנשל את הנתבע מזכויותיו. האח נ' לא עובד כחקלאי אלא עצמאי העוסק כמכונאי ציוד כבד. הוא אמיד ובעל נכסים (מתגורר בוילה עם צימר על מגרש של מעל דונם שקיבל בחינם), מאיים על התובעת שהם יעזבו את המושב אם לא תפעל לביטול המינוי ושולט בה ובחשבון הבנק שלה.

נטען כי הצעת ה"גישור" שנעשתה לא הייתה גישור אמיתי אלא הצעת תשלום כספים מנ' לנתבע תמורת ויתור על זכויותיו.

לעניין אחיו בעלי צרכים מיוחדים, טוען הנתבע כי צרכי האחים ר' וי' מסופקים וממומנים באמצעות קצבאות המל"ל וכי שיקול זה עמד בפני ההורים ונלקח בחשבון בבחינת השיקולים גם בעת המינוי, לרבות העובדה שקיים לאחים מקור פרנסה, ולא מדובר בנסיבות חדשות. האחות ר' מתגוררת בהוסטל במימון המל"ל ובהשתתפות המחלקה לשירותים חברתיים מבואות חרמון. האח י' מתגורר בבית התובעת עם מטפלת זרה צמודה. הנתבע מצהיר כי ימשיך לתמוך באחיו וכי לאח י' תמיד תהיה קורת גג בנחלה.

השטחים החקלאיים של הנחלה הושכרו בחוזה ארוך טווח למר ס' וכל דמי השכירות שהתקבלו בגינם שולמו לידי התובעת בלבד לטובת פרנסתה ותשלום הוצאות הנחלה, והנתבע לא קיבל מכך אגורה. גם הטענה שהתובעת תומכת כספית בנתבע איננה נכונה. הנתבע מכלכל את עצמו כל השנים בעזרת כספי עבודתו וקצבאות להן זכאי.

לעניין צוואת התובעת טען הנתבע 1 כי ככל שקיימת צוואה ועולות טענות כלפיה חלה חובת גילוי מוקדם של מסמכים. ומאחר שלא צורפה יש למחוק כל טענה ביחס לצוואה. כמו כן נטען כי מי שעומד מאחוריה הוא הנתבע 2. בכל מקרה מינוי בן ממשיך גובר על הוראות צוואה. זכויות בר רשות במשק אינן חלק מעיזבון.

נוכח האמור נטען כי ביטול המתנה שניתנה לו לפני שנים רבות אין לה בסיס ואינה צודקת. התובעת התירה לו להתגורר בחינם בשטח הנחלה עוד בטרם מונה. בעצם המינוי ניתנה לו למעשה זכות מגורים בלתי הדירה וללא תמורה.

עמדת רמ"י

הרשות שורבבה לתביעה זו ללא כל עילה שכן אין כל יריבות בינה לבין התובעת. לרשות אין כל עניין בסכסוך המשפחתי והיא לא חלק ממנו.

הזכויות בנחלה הינן חוזיות הנובעות מהסכם המשבצת, ועל כן כל העברת זכויות בנחלה נעשית בהתאם ובכפוף להוראות ההסכם.

ביום 5.9.2004 הצהירו התובעת והמנוח י' ג' ז"ל, ברי הרשות בנחלה, כי בנם ד' ג' הוא בן ממשיך בנחלה.

ברשות התקבלה הודעת הסוכנות היהודית מיום 22.11.2004 בדבר קביעת הנתבע כבן ממשיך בנחלה בהתאם לכתב ההתחייבות. בהמשך להודעת הסוכנות נשלחה לסוכנות הודעת הרשות בדבר קביעת הנתבע כבן ממשיך בנחלה.

הרשות מותירה את שיקול הדעת ביחס לסעדים לבית המשפט.

תמצית טענות הסוכנות היהודית

הסוכנות הבהירה כי אינה נוטלת צד בסכסוך, ותכבד כל החלטה של בית המשפט בסכסוך בין הצדדים לעניין רישום בעלי הזכויות במשק.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית

מוסד הבן הממשיך נולד כרעיון לפתרון יזום מראש למחלוקות משפחתיות עתידיות בנושא מיהות הצאצא שיקבל זכויות ההורים במשק לאחר פטירתם, בייחוד כאשר ישנם מספר צאצאים, והואיל ולפי הפסיקה זכויות בנחלה אינן ניתנות להורשה באשר הן ואינן חלק מעזבון (ראו: ע"א 566/89דב שטיין נ' דבורה סופר ואח', פ"ד מז(4) 167 וכן ראו תמ"ש (טב') 34371-08-11 לעיל והאזכורים שם).

ההגדרה של "בן ממשיך"  מצויה בסעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג 1973, לאמור: ""בן ממשיך" – בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק,לרבות בן זוגו,המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב; לענין זה, "הורים" – לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר".

ברבים מסכסוכי המשפחה בענייני "מינוי בן ממשיך", נערך הבירור בשני מעגלים: מעגל מערכת היחסים החיצונית (הורים ו"בן ממשיך" מול רמ"י/סוכנות יהודית/אגודה שיתופית) ומעגל היחסים הפנים משפחתי (הורים/אחים מול ה"בן הממשיך") – ראו לעניין זה רע"א 1662/99חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 215,  (27/8/2002) [פורסם בנבו]  ; עמ"ש (מחוזי-חיפה) 52148-10-19פלוני נ' אלמוני, (4/2/2020) [פורסם בנבו].

בין שני מעגלים אלו חלים יחסי גומלין, כך העובדה  שרישום "בן ממשיך" לא הושלם בחיי הממנים בסוכנות וברמ"י עלולה להצביע על היעדר גמירות דעת של ההורים בדבר המינוי, וכך להפך,השלמת  הרישום בסוכנות וברמ"י עשויה להעיד על כוונה ברורה מצד ההורים הממנים.

במישור המשפטי לעניין היחסים הפנים משפחתיים, מינוי בן ממשיך חוסה תחת דיני המתנה ובראשם הוראות חוק המתנה, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק המתנה"). זוהי גם פריזמת ההתייחסות של הפסיקה ברובן המכריע של התביעות המשפטיות בסוגייה זו.(ראה לענייןזה תמש (טב') 34371-08-11א.א נ' ש.א).

וכן תחת חוק החוזים(חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן "חוק החוזים") וראה: תמ"ש (י-ם) 13500/06י.ר. נ' י.א.[פורסם במאגרים] (16/03/2008)).

סעיף 1(ב) לחוק המתנה, קובע כי "דבר המתנה יכול להיות, מקרקעין, מטלטלין, או זכויות". הזכות שמקבל "הבן הממשיך" בעקבות המינוי, הינההתחייבותבלתי חוזרת של הוריו, כי בכפוף לאישור המתנה על ידי המוסדות המיישבים, יקבל "הבן הממשיך", לאחר פטירת שני ההורים, את זכות השימוש בנחלה ובמשקם ויהפוך לבר רשות במקומם.

הכלל הוא כי אם ייקבע שהוקנתה המתנה למקבל, הרי שהמתנה נגמרה, הושלמה, ולפיכך לא יוכלו ההורים לחזור בהם ממנה ולבטלה (ראה תמ"ש (טב') 17271-09-09ל.ד. נ' ש.ד.[פורסם במאגרים] (22/05/2011)). יחד עם זאת, גישה זו רוככה בפסק דין של בית המשפט העליון שניתן בבע"מ 3996/12 מיום 15.11.12 (פורסם במאגרים), שם נקבע כי גם במקרים בהם הושלמה המתנה יש לבחון קיומו של תנאי מפסיק מכללא בהסכם המתנה למינוי בן ממשיך.

עוד נפסק כי ככל שלא הסתיים הרישום של הבן הממשיך, אזי יש לומר שמדובר בהתחייבות למתנה, שחולש עליה סעיף 5 לחוק המתנה. לפי סעיף זה, רשאי הנותן לחזור בו ממנה אם הייתה החזרה מוצדקת, והיא כתוצאה מהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו, או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

מן הכלל אל הפרט

לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

עוד בטרם נצלול לטענות הפרטניות של הצדדים ולראיות שהוצגו על ידם, יש להתעכב על שני כתבי התביעה שהוגשו על ידי התובעת, זה המקורי שהוגש ביום 7.5.23 וזה המתוקן שהוגש ביום 23.9.2024.

שני כתבי התביעה נתמכו לכאורה בתצהיר התובעת, אלא שמבחינה עובדתית חלק מהטענות שנטענו בתביעה הראשונה לא בא זכרן בתביעה השנייה ואילו הטענות שנטענו בתביעה השניה לא עלו כלל בתביעה הראשונה.

כאשר מוגש כתב תביעה מתוקן, שנה וארבעה חודשים לאחר שהוגשה התביעה המקורית ולאחר שהתקיימו שני קדמי משפט, יש לבחון האם כתב התביעה המתוקן לא תוקן אלא כדי לייצר גרסה חדשה, חלופית לגרסה המקורית, לאחר שבקדמי המשפט הסיקה התובעת או ב"כ, כי התביעה המקורית מעוררת קשיים משמעותיים וסיכויה להתקבל אינם גבוהים.

בתביעה המקורית שהוגשה על ידי התובעת, אישה מבוגרת שאינה מצויה בקו הבריאות וגילה היה אז 92 שנה, הסעד המבוקש היה ברור וחד, להחליף את מינויו של בן אחד – ד', במינויו של בן אחר – נ'. לא בכדי צורף גם נ' כבעל דין לתביעה, למרות שהוא אינו בעל הנחלה, והוא ממילא אינו יכול לבטל מתנה שלא הוא העניק ושהסתיימה ברישום ברמ"י. כבר בקדם המשפט הראשון בפתח הדיון הסכים ב"כ התובעת כי הבן נ' אינו צד להליך ויש למוחקו.

אני סבור כי צירופו של הבן נ' לכתב התביעה כמו גם הסעד שהתבקש, למנות את נ' כבן ממשיך תחת מינויו של ד', יכול להצביע על מעורבות ממשית של נ' בעצם פתיחת ההליך המשפטי. התובעת התקשתה מאד במתן עדות ואף ציינה בכעס "בגיל הזה צריך לסחוב אותי לבית המשפט ?" (עמ' 7 ש' 20). פשיטא שמבחינת נקודת ראותה של התובעת היא אינה יוזמת ההליך אלא היא זו "שנסחבה" לבית המשפט, והשאלה מי הוא זה "שסחב" את התובעת לבית המשפט נלמדת מכתב התביעה המקורי דווקא.

בכתב התביעה המתוקן השתנה הסעד המבוקש מקצה לקצה. אומנם בכתב התביעה עצמו נכתב כי מבוקש לבטל את מינוי הבן הממשיך מבלי לציין מהי האלטרנטיבה המבוקשת, אך בדיון ההוכחות לשאלת בית המשפט מה תרצה לעשות עם הנחלה לאחר לכתה השיבה "אני מחלקת רבע לכל אחד, לכולם" (עמ' 32 ש' 24).

משנשאלה התובעת האם היא יודעת כי לא ניתן לפצל את הנחלה השיבה "לא יודעת, זה ביניהם" (עמ' 8 ש' 29).

במקום אחר בעדותה הסבירה התובעת כי כל דאגתה מסורה לשני ילדיה עם הצרכים המיוחדים. ברם, דאגה זו אינה עולה עם רצונה הלכאורי לחלק את הנחלה לארבעה חלקים שמשמעותה תהיה מכירת הנחלה. אחד מהילדים, הבן י' שהשנה מלאו לו 60, מתגורר מאז ומעולם בנחלה. מכירת הנחלה מנוגדת באופן מוחלט לטובתו של י' שייאלץ לעקור מהמקום בו נולד והמקום היחיד בו הוא מתגורר כל חייו. אני סבור כי שינוי הגרסה של התובעת בין שני כתבי התביעה יצרה סתירה פנימית בגרסתה שאינה ניתנת ליישוב.

המסקנה המתבקשת היא כי לא התובעת היא זו שיזמה פניה לבית המשפט ולא התובעת היא זו שביקשה לנהל את ההליך. התובעת חזרה על כך שוב ושוב כי היא לא רצתה להגיע לבית המשפט ובגילה זה בושה בשבילה להגיע לבית המשפט. בהמשך ענתה תשובות מאד מבולבלות ביחס לשאלה מי הוא זה שהביא אותה לבית המשפט ועמד על קיומו של ההליך (עמ' 10 ש' 4-7, ש' 16-30).

ולאחר שאמרנו כל זאת, נפנה בפירוט לטענות ולמסמכים השונים שהוגשו לתיק בית המשפט.

האם המינוי הוא בגדר התחייבות לתת מתנה או מתנה שהושלמה

התובעת טוענת כי עסקינן בהתחייבות לתת מתנה ולא במתנה גמורה. הטעם לכך הוא כי מדובר בהתחייבות מותנית באירוע חיצוני – הוא פטירת ההורים. רק עם התקיימו של האירוע החיצוני הופך המינוי לאופרטיבי והמתנה מושלמת.

לשיטתה של התובעת כל עוד לא התקיים האירוע החיצוני ובשלב הביניים, בין המינוי ובין פטירת ההורים הממנים, מוקנית להורים הסמכות הבלעדית להחליט בגורל הנחלה, לרבות לחזור בהם מהמינוי עליו חתמו וחלוקת הנחלה בצורה אחרת. התובעת טוענת כי העובדה שמדובר בהתחייבות בלבד ולא בהקניה גמורה עולה מהמסמכים עצמם שקובעים כי מדובר בהתחייבות בלבד.

הנתבע טוען מנגד כי השלמת המתנה בבקשה למינוי בן ממשיך מסתיימת ונשלמת עם רישום המינוי ברמ"י. רישום זה נעשה לאחר קבלת אישור מהמוסדות המיישבים, הסוכנות והאגודה החקלאית. עם הרישום, המתנה הוקנתה לנתבע באופן בלתי חוזר, והתובעת אינה יכולה לחזור בה מהקניית המתנה.

שאלה זו הוכרעה בפסיקה כבר לפני שנים רבות. בתמ"ש 50500/99 מיום 26.6.2007 קבעה כב' הש' ורדה פלאוט:

הפסיקה התייחסה לפעולות ברי רשות במשק לקביעת בן ממשיך, כמתן מתנה כמשמעותה בחוק המתנה, תשכ"ח-1968. הפסיקה בחנה האם המדובר במתנה שהושלמה ואז נותן המתנה אינו יכול לחזור בו ממנה, או שמא מדובר במתנה שטרם הושלמה (קרי: בהתחייבות ליתן מתנה), ואז יוכל נותן המתנה לחזור בו ממתנתו, בהתקיים תנאים מסויימים (ר' ע"א 2836/90 מיום 8.10.92 (פורסם במאגרים), ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי מיום 16.4.2000 (פורסם במאגרים) ת"א 1201/01 מיום 9.3.2033 (פורסם במאגרים )).

61.מיישום ההלכות לעיל על העובדות דנן עולה, כי בחתימת ההורים והנתבע על כתב ההתחייבות, המלצת האגודה ואישור הסוכנות והמנהל לקביעת הנתבע כבן ממשיך – הושלמה המתנה. משכך, אין תוקף להודעת הביטול של האב לסוכנות מיום 2.11.98."

לפיכך דינה של טענת התובעת כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה בלבד – להידחות. יחד עם זאת, גם טענת הנתבע שלפיה משנקבע שמדובר במתנה שהקנייתה הושלמה אין כל אפשרות לבטלה, ולכן כלל לא צריך לדון בשאלה ההתנהגות המחפירה הנטענת, אינה יכולה להתקבל.

בבע"מ 3996/12 מיום 15.11.2012 (פורסם במאגרים) קיבל בית המשפט העליון את עמדת בית המשפט המחוזי על פיה גם כאשר עסקינן במתנה שהקנייתה הושלמה הרי שמדובר בהסכם מתנה הכולל בתוכו תנאי מכללא המהווה "תנאי מפסיק", כאשר במקרים מסוימים ומתאימים עצם התנהגות הבן הממשיך עלולה להפעיל את אותו תנאי מפסיק ולהביא לביטול המינוי.

לסיכומה של טענה זו, אני קובע כי מינוי הבן הממשיך הושלם עוד בשנת 2005 עם רישום המינוי ברמ"י. יחד עם זאת, יש להמשיך ולבחון את יתר טענות התובעת הן בדבר פגמים בחתימה על ההתחייבות הבלתי חוזרת והן בדבר התנהגות מחפירה של הנתבע כלפי התובעת והפרת חובותיו כבן ממשיך – הן ביחס לטיפול במשק והן ביחס לדאגה להוריו.

הטענה בדבר החלת סעיף 8(ה) לחוק הירושה

התובעת טענה כי אין תוקף משפטי למסמך המינוי מאחר שלא נתמך בצוואה. לשיטת התובעת בהיעדר צוואה המלמדת על רצונם של ההורים להוריש את נחלתם לנתבע אין כל תוקף משפטי להתחייבות שניתנה לו למנותו כבן ממשיך. מדובר במתנה לאחר מיתה וככזו היא נעדרת תוקף משפטי אם אין בצידה צוואה.

דינה של טענה זו להידחות, ולא רק מפני שנטענה לראשונה בסיכומיה של התובעת ולא נזכרה קודם לכן.

הפסיקה קבעה באופן עקבי כי סעיף 8 לחוק הירושה לא חל על "ההסכם המשולש" משום שסעיף 20ה להסכם קובע כי זכויות המתיישב הן זכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעיזבונו.

משאין מדובר בנכס עיזבוני, ממילא הוא אינו חוסה תחת חוק הירושה וממילא סעיף 8(ב) אינו חל בענייננו.

האם הוטעתה/רומתה התובעת בעת החתימה על ההתחייבות למנות את הנתבע כבן ממשיך והאם כוונתה הייתה למנותו

טענות התובעת בענין החתימה על מסמכי המינוי של הנתבע כבן ממשיך התפצלו למספר טענות משנה חלקן סותר האחת את רעותה.

התובעת טענה כי כלל לא ידעה על מה היא חותמת מאחר שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב. התובעת חזרה על טענה זו מספר פעמים בעדותה. כך למשל כאשר נשאלה האם כתבה מכתב, בכתב ידה, שצורף לתביעתה ובו כתבה כי היא מבקשת לבטל את מינוי הנתבע כבן ממשיך ומבקשת למנות תחתיו את האח נ', טענה התובעת "לא, אני לא יודעת לכתוב" (עמ' 6 ש' 32) על טענה זו חזרה עוד 3 פעמים בעדותה. במקום אחר דווקא העידה שהיא כן כתבה כי בעלה אמר לה (עמ' 6 ש' 16).

טענה זו אין בידי לקבל. היא מנוגדת לכל הראיות שהוצגו בפני בית המשפט. כאמור התובעת עצמה כתבה מכתב בכתב ידה ובו ביקשה לבטל את מינוי הבן הממשיך. מכתב זה אושר ואומת על ידי עו"ד XXX ביום 1.5.23. עו"ד XXX לא הוזמנה לעדות ועל כן חזקה היא שאישורה על גבי המכתב של התובעת הוא אישור אמת.

התובעת אף העידה כי אינה יודעת לקרוא אך גם טענה זו נסתרה, הן על ידי התובעת עצמה והן על ידי העדים שהובאו מטעמה. כך למשל העיד הבן נ' כי אמו ידעה גם לקרוא וגם לכתוב (עמ' 36 ש' 22). כך גם העידה העדה ר', אשתו של נ', כי התובעת יודעת לקרוא טוב (עמ' 47 ש' 4).

המסקנה הברורה העולה מהראיות והעדויות היא כי בניגוד לנטען על ידי התובעת, לפחות בחלק מעדותה וכך גם בסיכומיה, התובעת דווקא ידעה קרוא וכתוב ועל כן הטענה כי לא ידעה על מה היא חותמת כי אינה יודעת קרוא וכתוב נדחית.

טענה נוספת בהקשר החתימה על המסמכים היא כי התובעת רומתה על ידי הנתבע או על ידי עוה"ד או על ידי שניהם, והיא סברה שהיא חותמת רק על מסמך המאפשר לנתבע לבנות את ביתו בנחלה ולא הייתה לה כוונה למנות את הנתבע כבן ממשיך. עוד נטען כי בעלה המנוח של התובעת נהג לכפות עליה את החלטותיו בנושאים כלכליים הוא זה שביקש ממנה לחתום והיא נענתה לבקשתו.

מדובר בטענה הכוללת סתירה פנימית, שכן אם חתמה התובעת רק מפני שבעלה המנוח ביקש ממנה, הרי שהיא ידעה על מה היא חותמת אך עשתה זאת לבקשת בעלה. מאידך, אם התובעת הוטעתה לחשוב כי היא חותמת רק על מסמך המתיר לנתבע לבנות בית בנחלה, הרי שהיא חתמה על דעת עצמה אך לא הבינה את משמעות חתימתה.

כך או כך דין הטענה להידחות. עוה"ד ר' שבפניו חתמו ההורים והנתבע על מסמכי בן ממשיך היה קרוב משפחה דווקא של התובעת עצמה. עוה"ד לא התייצב לעדות והצדדים ויתרו על עדותו. ברם, אין חולק כי במשך 18 שנה, ובכלל זה בשנים בהן האב המנוח היה בחיים, איש מהצדדים לא טען כי לא הבין על מה חתם ולא הבין מה המשמעות של חתימתו.

דווקא מעדותה של התובעת עצמה ברור כי היא ידעה היטב שהנתבע מונה כבן ממשיך והדבר יצר סכסוך במשפחה לפני שנים ארוכות, לפחות 8 שנים לפני הגשת התביעה, וייתכן כי אף יותר. התובעת העידה כי כל המשפחה ידעה על הסכסוך של "הבן הממשיך", לרבות האחים ה' (שבתו הייתה נשואה לעו"ד ע' ר' באותה עת), ע' ונ'. האח ע' נפטר לפני 8 שנים, והאח נ' שהיה הבכור, כנראה שעוד לפני כן. מאחר שכולם ידעו על סכסוך הבן הממשיך לפי עדות התובעת, אזי הטענה כי לא ידעה על מה היא חותמת אינה עולה בקנה אחד עם עדותה כי כל המשפחה ידעה כי הנתבע מונה לבן ממשיך והדבר אף יצר סכסוך במשפחה. גם המטפלת ר', שזומנה לעדות על ידי התובעת עצמה, העידה כי התובעת אמרה לה שמינתה את הנתבע כבן ממשיך לפני כ – 8 שנים. לאחר מכן חזרה בה וטענה כי התובעת לא אמרה לה בן ממשיך אלא רק שהיא נתנה לו לבנות בית (עמ' 54 ש' 27-34). גרסתה הראשונית והאותנטית של המטפלת היא זו האמינה עלי. ברור לחלוטין כי התובעת לא רק שידעה על מינוי הנתבע כבן ממשיך אלא ברור לחלוטין כי היא הבינה מצוין את משמעות המינוי ואת העובדה כי הדבר יצר קרע במשפחה שבו היו מעורבים גם אחיה של התובעת.

התובעת טענה כי לא רק היא לא הבינה על מה היא חותמת, אלא שגם האב המנוח לא ידע על מה הוא חותם, ולא היה כשיר לחתום על מסמכים בשל היותו בדיכאון באותה תקופה. סיבת הדיכאון לא התבררה עד תום והתובעת נשאלה על כך לא פחות מ – 6 פעמים ברציפות ולא הצליחה לתת אפילו תשובה אחת (עמ' 15 ש' 10-23). בכתב התביעה נטען כי הדיכאון נגרם בשל תקופה קשה שעברה על המשפחה בשל אשפוזה של ר' רעייתו של נ' בטיפול נמרץ, התובעת בעדותה כלל לא הזכירה אפיזודה זו ולא טענה לה. נ' ור' טענו כי היא הייתה בדיוק באותם ימים בטיפול נמרץ אבל לא הוצגה כל ראיה לא על עצם האשפוז ולא על המועדים הרלוונטיים.

לא רק תשובה לסיבת הדיכאון לא ניתנה, אלא שלא הוצג אף מסמך רפואי ולא זומן לעדות אף גורם רפואי מוסמך שיכול היה לאשש את הטענה כי המנוח היה בדיכאון. לא כל שכן דיכאון עמוק ברמה כזו השוללת ממנו את יכולת ההחלטה והבחירה. התובעת העידה כי האב המנוח היה אדם חכם, מנהל חשבונות שהיה עובד בXXXX עד הגיעו לגיל 80. בנוסף טענה כי היא סמכה עליו ועל החלטותיו הכלכליות וחתמה על מסמכי הבן הממשיך על פי בקשתו. הטענות, עם כל הכבוד, אינן מתיישבות האחת עם רעותה. אם הבחינה התובעת כי המנוח שרוי בדיכאון כה כבד עד שנשללה ממנו יכולה הבחירה וההחלטה מדוע נענתה לבקשתו וחתמה על התחייבות לבן הממשיך. ואם לא היה בדיכאון והיא חתמה משום שסמכה עליו ועל ניסיונו וחוכמתו, כיצד היא מסבירה כי המנוח מעולם לא ביקש לבטל את המינוי או לשנות אותו על אף שהוא חי עוד 4 שנים מאז המינוי.

לא שוכנעתי, בהיעדר כל ראיה, כי המנוח שהה בדיכאון או שלא ידע ולא הבין על מה הוא חותם. המנוח חתם על מסמכי הבן הממשיך בהכרה מלאה ותוך הבנה על מה הוא חותם ומה משמעות חתימתו. לראיה, המנוח מעולם לא ביקש לבטל את המינוי או לשנותו, יש לדבר משמעות ממשית בהינתן כי מינוי הבן הממשיך הוא מתנה שהושלמה בחייו של המנוח, והוא עצמו מעולם לא ביקש לבטל את המינוי ולא טען כי לא הבין על מה חתם. במובן זה עתירתה של התובעת חותרת, הלכה ולמעשה, תחת רצונו של המנוח, שהיה גם הוא בעל הזכויות בנחלה, מבלי שהאחרון יוכל להגן על רצונו ולהתגונן כנגד אלה שרוצים לבטלו.

אני סבור כי כאשר מינוי הבן הממשיך נעשה על ידי שני ההורים ובקשת הביטול מוגשת לאחר שהורה אחד כבר הלך לעולמו, ושעה שההורה שהלך לעולמו, בעת שהיה בין החיים לא תמך בבקשה הביטול לא באמירה, לא במעשה ולא בהתנהגות, הרי שיש קושי ממשי להורות על ביטול המינוי רק על פי רצונו של ההורה הנותר בחיים. בענייננו, התובעת, על אף טענותיה, שכאמור חלקן סותרות זו את זו, לא הצליחה להרים את הנטל כי החתימה על ההתחייבות למינוי בן ממשיך נעשתה ללא כוונה או ללא מודעות לתוצאות המעשה. אדרבא, הראיות, ובכלל זה חלוף הזמן והשנים הרבות, דווקא מעידות על כך כי מינויו של הנתבע לבן ממשיך שיקף היטב את כוונתם של ההורים המנוחים, והם הבינו הבן היטב כי התחייבותם זו היא בלתי חוזרת.

התובעת טענה להיעדר גמירות דעת בעת החתימה והשתיתה טענה זו על הטעיית התובעת "שאינה יודעת קרוא וכתוב". כפי שהוכח לעיל לא רק שהתובעת ידעה קרוא וכתוב, אפילו לדברי התובעת עצמה, אלא שהיא אף ידעה לקרוא היטב, על פי עדותה של ר', רעייתו של נ'. מאחר שמדובר בעדות המנוגדת לאינטרס הכלכלי של העדה ר' יש לתת לעדות זו משקל מיוחד.

טענות בדבר מרמה נטענו בעלמא. ולמעשה התובעת כרכה את טענת המרמה בטענת ההטעיה, על אף שלצורך הוכחת מרמה נדרשת רמת הוכחה מוגברת.

התובעת טענה כי הנתבע היה מעורב ישיר בישיבות ובמסמכים, וישב יחד עם הוריו ועו"ד ר' במעמד החתימה. אציין כי עו"ד ר' לא הובא לעדות כך שלא ניתן היה לאשש את הטענה, אך מכל מקום, נראה כי בעניין זה נתפסה התובעת לכלל טעות. אין מדובר בצוואה שאז הזוכה אינו יכול להיות נוכח בעת החתימה על הצוואה ולא יכול להיות מעורב בהכנתה. מינוי בן ממשיך דורש שיתוף פעולה והסכמה של שני הצדדים. רוצה לומר: לא די בחתימת ההורים על מינוי בנם כבן ממשיך, ישנו צורך כי המועמד, הבן עצמו, יצהיר ויסכים לקבל על עצמו את המינוי. על כן אינני רואה כל פסול בכך שהצדדים ישבו יחד וחתמו אצל עוה"ד על מסמכי הבן הממשיך, אם אכן כך היה.

טענה נוספת, על פיה התובעת מבקשת ללמוד כי הנתבע פעל ברמאות, קשורה לחשבון הבנק של ההורים. אומנם אין קשר ישיר בין חשבון הבנק למינוי הבן הממשיך, אך לטענת התובעת, העובדה כי הנתבע "השתלט" על חשבון ההורים ומשך משם כספים, מלמדת כי הוא פועל במרמה ובחוסר אחריות.

אני דוחה טענה זאת. ראשית, לא הוכח כי הנתבע "השתלט" על חשבון ההורים. הוא צורף לחשבון על ידי ההורים ולפי בקשתם ובוודאי לא יכול היה "להשתלט" על החשבון. הוא אכן משך כספים מהחשבון, אך טען כי הדבר היה בהסכמת אביו וכי האב סייע לו בכספים כל אימת שביקש. טענה זו מתיישבת גם עם עדותו של נ' שהסכים לכך שהאב סמך דווקא על ד' כשהכניס אותו לחשבון (עמ' 38 ש' 33-35). שנית, לאחר פטירת האב התבקש הנתבע על ידי נ' לסור עמו לבנק ולהחליף את הבעלות כך שהחשבון יהיה על שמו של נ' ביחד עם התובעת והנתבע ייצא מהחשבון. אין חולק כי הנתבע הסכים לכך ונ' הפך לבעלים של החשבון. יצוין, כי בעת החלפת הבעלים היו בחשבון למעלה מחצי מיליון ₪, כך שהטענה כי הנתבע פעל במרמה ועשה כבשלו בחשבון ההורים מוטלת בספק לאור העובדה כי נותרו בחשבון כספים רבים שהנתבע, לו אך היה רוצה, יכול היה למשוך אותם או לעשות בהם שימוש והוא דווקא בחר שלא לעשות כן.

מכל האמור אני דוחה את טענת המרמה ביחס למינוי הבן הממשיך.

הטענה בדבר התנהגות מחפירה, אי כיבוד אם והפרת "הסכם בן ממשיך"

לטענת התובעת התנהגות הנתבע מלמדת על הפרת "הסכם בן ממשיך". הסכם המתנה הוא הסכם שבבסיסו קיים תנאי מפסיק מכללא, גם אם תנאי זה לא נכתב וגם לא נאמר באופן מפורש, והוא נוסח על ידי בית המשפט בבע"מ 3996/12 (להלן: "הלכת שעתל") הנזכר לעיל כדלקמן:

"בליבתו של הסכם בן ממשיך ניצבת מחויבותו של הבן הממשיך לדאוג למשק ולצורכי ההורה המבוגר, להתגורר בסמוך לו, לעבד את המשק ולדאוג לכל מחסורו של ההורה. אין מדובר ביצירה שיפוטית של תנאי מכללא מנסיבה חיצונית כזו או אחרת, אלא ממהות מוסד הבן הממשיך"

לשיטתה של התובעת, הפרת החובה של הנתבע היא חמורה באופן המצדיק ביטול המתנה כולה. התובעת ציינה כי הנתבע כלל לא עוסק בחקלאות במשק וכי הקמת החממה נעשתה לאחר הגשת התביעה ולצורך אסטרטגי בלבד. עוד נטען, כי הנתבע הפר את חובת כיבוד אב ואם וניתק לחלוטין את הקשר עם התובעת למשך שנים. כמו כן צוין כי התובעת סבלה מהזנחה ואף מאיומים מצד הנתבע, ומניסיונותיו להשתלט על המשק כמו גם על חשבון הבנק של ההורים. עוד נטען כי הנתבע, המתגורר בנחלה בקרוואן, אינו משלם את תשלומי המים והחשמל והוא למעשה הפך לנטל על כתפיה של האם במקום להיות לה לעזר.

בענייננו הנתבע מתגורר במשק ההורים ובסמוך להם עוד משנת 1995, היינו, כמעט עשור בטרם מינויו לבן ממשיך. גם לאחר מינויו המשיך הנתבע להתגורר במשק ולמעשה לא עזב אותו מאז. ביחס לעיבוד המשק, הנתבע העיד כי שטחי הנחלה עובדו על ידי מר ס'. השטחים הושכרו לו עוד על ידי האב המנוח, ככל הנראה לתקופת זמן ארוכה, כמקובל בהשכרת שטחים חקלאיים שכן ההשקעה בגידולים ובפרט במטעים לוקחת שנים עד שההשקעה נושאת פרי. התובעת לא סתרה עובדה זו ולא טענה אחרת.

הנתבע נשאל מי הוא זה שמעבד את המשק משנת 2022 שהסתיים חוזה החכירה. ותשובתו הייתה כי הוא ביקש להחכיר את המשק כפי שהיה עשרות שנים קודם לכן. הוא אף ציין כי מצא חוכר שלו נחלה צמודה, ואותו שכן הציע לשלם שכירות אף גבוהה יותר מזו ששילם החוכר הקודם, אך הדבר נמנע ממנו בשל לחצים שהופעלו על התובעת. זאת על אף שהתובעת הייתה זו שנהנית מכל דמי השכירות שהיו מתקבלים מהחכרת שטחי הנחלה.

התובעת לא כפרה בטענות הנתבע ועדותו בענין זה מקובלת עלי. אציין כי גם האח נ' מעולם לא עסק בחקלאות והוא עבד כל השנים כמכונאי. למעשה גם התובעת עצמה העידה כי "במשפחה אף אחד לא חקלאי" (עמ' 28 ש' 24).

על הקושי שביישום הלכת שעתל על מקרים שאינם מתאימים לכך עמדתי בעבר בתמ"ש 37534-06-19 מיום 27.10.2024 (פורסם במאגרים):

"את הלכת שעתל יש להחיל במקרים המתאימים בלבד, אחרת יכול וייעשה שימוש בהלכה זו במקרים שאינם תואמים כלל את המציאות, כפי שקרה במקרה דנן. כיום, משקים חקלאיים רבים כלל אינם מעובדים על ידי בעליהם והם למעשה מושכרים לאחרים שמעבדים אותם. האם במקרה כזה בו ההורים עצמם אינם מעבדים את המשק והוא מושכר לצד שלישי עדיין יש לדרוש מהבן הממשיך לעבד את המשק כתנאי מפסיק מכללא להשלמת המינוי ?

אני סבור כי "הרומנטיזציה" של מוסד הבן הממשיך כמי שמגיע לעבד את אדמת הוריו ולסעוד אותם, אינה תואמת במקרים רבים את המציאות של משקים חקלאיים בישראל. על כן, יש לבחון כל מקרה לגופו, שאם לא כן יכול וייעשה שימוש ציני באותו תנאי מפסיק מכללא שנקבע בהלכת שעתל. המקרה שלפני הוא דוגמא מובהקת לכך".

הנה כי כן, גם במקרה דנן המשק עובד במשך עשרות שנים על ידי אחר. הפסקת העיבוד והפסקת ההחכרה לא נבעה מהנתבע כי אם מהתובעת או מי מטעמה, שסירבו לשתף פעולה בהחכרת המשק. ככל הנראה, על מנת לבסס טענה כי המשק לא עובד וכי הדבר מהווה עילה לביטול הבן הממשיך.

ביחס לניתוק היחסים בין הנתבע לתובעת, הרי שאין ספק כי בשנתיים – שלוש האחרונות, היחסים בין התובעת לנתבע נותקו. שאלת הסיבה לניתוק היחסים נותרה ללא מענה ברור. התובעת העידה כי הנתבע הפסיק להגיע אליה "בדיוק מראש השנה לפני שנתיים" (עמ' 11 ש' 3). עוד העידה כי לפני המשפט הוא דווקא היה מגיע הרבה (עמ' 11 ש' 10-13). הנה כי כן, דווקא מעדותה של התובעת עולה כי הנתק בא לעולם בד בבד עם תחילת ההליכים המשפטיים או בסמוך להם, ואין מדובר בנתק ארוך שנים כפי שנטען בכתב התביעה. התובעת גם העידה כי הנתבע היה טוב וגם שאין לו שונא אחד וכולם אוהבים אותו. משנשאלה ממתי הפסיק להיות טוב השיבה "מאז שעשה את הטריק הזה" (עמ' 27 ש' 7) – כאשר כוונתה הייתה לחתימות על מסמכי הבן הממשיך.

לטעמי הנתק ביחסים, לכשעצמו, אינו מהווה בהכרח התנהגות מחפירה שמחייבת ביטול המינוי של הבן הממשיך. יש לבחון ולברר מי גרם לנתק, כמה זמן הוא נמשך, מה היה הרקע לסכסוך ? בענייננו הראיות מצביעות על נתק שנגרם כתוצאה ממעורבות ממשית ואקטיבית של האח נ' שביקש את הנחלה לעצמו, ולצורך כך יצר סכסוך של ממש עם אחיו ד', והותיר את האם, אישה מבוגרת שהחלה את העשור העשירי לחייה, נתונה תחת לחצים ומריבות שחייבו אותה, הלכה ולמעשה, לבחור צד בין האחים.

גם המטפלת העידה על סכסוך מר בין האחים שהתקיים לפחות 6 עד 7 שנים.

לאחר שמיעת העדויות וכן לאור הראיות שצורפו המעידות על שנים רבות בהן היחסים בין הנתבע לאמו היו יחסים טובים, אני סבור כי היחסים התערערו כאשר האח נ' עצמו סבר כי את הנחלה יש להעביר אליו באמצעות מינויו כבן ממשיך תחת הנתבע ויצר סכסוך בין האם לבן.

אין ספק כי מנגנון "הבן הממשיך" יוצר מתחים עצומים בתוך המשפחה. הטעם לכך ברור: הנכס העיקרי, ולעיתים היחידי, שצברו ההורים בחייהם הוא הנחלה החקלאית. שוויה עולה לאין שיעור ועשרות מונים על כל רכוש אחר, אם בכלל קיים כזה. והנה מנגנון הבן הממשיך מחייב את ההורים לבחור באחד מילדיהם שיקבל את הנחלה כולה על כל הבנוי והנטוע עליה, ואילו יתר אחיו לא יקבלו דבר. האפשרות של ההורים לחזור בהם מההתחייבות הבלתי חוזרת יצרה כר פורה להפעלת לחצים כבדים ובלתי סבירים על אדם מבוגר, פעמים רבות בגיל העולה על 90 שנה, על מנת שזה ישנה את בחירתו, יחזור בו מההתחייבות הבלתי חוזרת למינוי בן ממשיך, התחייבות שניתנה במקרים רבים, שנים רבות קודם לכן, ופעמים רבות היא ניתנה גם על ידי הורה שכבר אינו בין החיים.

וגם במקרה זה כמו במקרה שהוזכר לעיל (תמ"ש 37534-06-19) אין לי אלא לחזור לדברים המדויקים של כב' השופט ניצן סילמן ביחס לאותם תנאים מפסיקים מכללא:

"יש לזכור כי הקונסטרוקציות שכונו לעיל "פוסט קלאסיות" אינן בבחינת ברכה בלבד; תבניות אלו פוגעות בוודאות המשפטית, ובתקינות ההסדר והשוק.

• כך, ברי כי הרחבת שימוש בתנאים מפסיקים (כהלכת שעתל), תביא לכך כי

  מינוי בן ממשיך לא יהיה לעולם סופי.

   

• עוד ברור כי במקרים כגון דא- לעולם הרישום המתנהל במנהל או בסוכנות לא ישקף את זהות בעל הזכויות, בצורה מדויקת.

   

• זאת ועוד- יתכן ודווקא היעדר סופיות ההסדר הוא אשר ירע את מצבם של אותם הורים מבוגרים, הזקוקים ל"בן הממשיך", שכן דווקא היעדר הסופיות הוא שיזמין "הפעלת לחץ" על ההורים, הקמת הקונסטרוקציות, וייצר תסיסה ומדון תחת השכנת שלום"

  תמ"ש (קריות) 29906-10-12 מיום 26.5.2014 (פורסם בנבו).

  והנה, כאילו התקיימו כל ציפיותיו-חששותיו של כב' השופט סילמן במקרה שבפני. מינוי הנתבע על אף שהושלם ונרשם אינו סופי לכאורה, ואינו משקף לכאורה, את זהות בעל הזכויות בצורה מדויקת, ועיקר העיקרים: היעדר הסופיות של המינוי (על אף שהושלם) הוא הוא שהזמין את "הפעלת הלחץ" על האם הקשישה (כאמור בת 92 שנים בעת הגשת התביעה), ו"גרירתה" להליך משפטי קשה וארוך בעת שהיא מבוגרת מאד ובריאותה רופפת. אציין בהקשר זה, כי התארכות ההליך נעוץ בעיקר בהתנהלות התובעת עצמה שבחרה לתקן את תביעתה, כמעט שנה וחצי לאחר שהוגשה התביעה המקורית.

  התנהגות מחפירה כוללת בין היתר התנהגות המצביעה על כפיות טובה, או פגיעה בכבודו או ברכושו של הנותן או של בן משפחתו (מ' ראבילו, "המתנה", הוצאת נבו, מהדורה שניה, תשנ"ז 1996 בעמ' 385).

  עם זאת הובהר בפסיקה כי לא כל התערערות במערכת היחסים שבין הנותן למקבל תוכר בהכרח כהתנהגות בלתי ראויה מצד המקבל (ראו, כדוגמה, ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, [פורסם במאגרים] (1996); ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, [פורסם במאגרים] (2000)).

  הנטל להוכיח את ההתנהגות המחפירה, מוטל לשכמו של נותן המתנה. על בית המשפט לבדוק אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו, שאם כך, לא יהיה הנותן רשאי לחזור בו מהבטחתו (ראבילו, שם, עמ' 386).

  בענייננו הגעתי למסקנה כי התנהגותו של הנתבע כלפי אמו לא עלתה כדי התנהגות מחפירה המעידה על כפיות טובה או פגיעה בכבודה של התובעת. הנתבע אינו יכול לכפות עצמו על התובעת ואינו יכול לבקר אותה אם היא במוצהר אינה מעוניינת בכך.

  לאור האמור הטענה כי יש לבטל את מינוי הבן הממשיך כתוצאה מהפרת ההסכם בשל אי כיבוד אם ואב, או קיומו של תנאי מפסיק מכללא שלא התקיים על ידי הנתבע, נדחית.

  טענות התיישנות ושיהוי

  הנתבע הרבה לטעון ביחס להתיישנות שחלה על התביעה, ולחלופין השיהוי הניכר שחל בהגשתה, שנים רבות אחרי שהושלם המינוי של הבן הממשיך, וקרוב לעשור לאחר שהתובעת, לטענתה, גילתה כי היא הוטעתה על ידי הנתבע ובעצם לא התכוונה למנותו לבן ממשיך.

  עוד טען הנתבע בהקשר זה כי נגרם לו נזק ראייתי של ממש בשל חוסר יכולת להעיד את אביו המנוח שהלך לעולמו עוד בשנת 2008.

  בשל התוצאה אליה הגעתי אינני נדרש להתמודד עם טענות התיישנות ושיהוי לכשעצמן, אך אציין כי משמוגשת תביעה לביטול בן ממשיך כמעט 20 שנה לאחר המינוי ו -18 שנה לאחר שהמינוי הושלם, מתעורר קושי גדול להוכיח את התביעה. בפרט שהתובעת, שעדותה הייתה רחוקה מלהיות סדורה, טענה, בכתב התביעה המקורי, ולפחות בחלק מעדותה, כי ההתנהגות המחפירה של הנתבע החלה עם החתימה על המינוי עצמו, היינו בשנת 2004. וכי משנת 2014 יש נתק מוחלט בינה ובין הנתבע.

  כאמור, על אף היעדר הצורך להתמודד עם טענת ההתיישנות והשיהוי אציין כי לתובעת עצמה לא היה הסבר מניח את הדעת מדוע התעכבה במשך שנים ארוכות עד שבחרה להגיש את התביעה, וכל שהיה לה לומר בענין זה הוא "כן, כן, אני חיכיתי אולי האחים שלי ישכנעו אותו? משפחה, חברים, נסתדר" (עמ' 20 ש' 36).

  העובדה כי התובעת המתינה שנים כה ארוכות, בין אם 7 שנים ובין אם יותר מכך, עומדת לחובתה ואף אם אינה מצדיקה את סילוק התביעה על הסף היא מתווספת לנימוקים הנוספים לדחיית התביעה.

  סיכום

  לאור האמור התביעה לביטול המינוי של הנתבע כבן ממשיך נדחית.

  לאור הצהרתו של הנתבע, בין היתר במסגרת הליך זה, אני מורה כי בנה של התובעת, י', אחיו של הנתבע המתגורר בנחלה, יוכל להמשיך להתגורר בה כל חייו באותם תנאים בהם הוא חי כיום וללא תשלום דמי שימוש כלשהם לנתבע.

  נאסר על הנתבע למכור את הנחלה מבלי להבטיח מקום מגורים הולם וראוי לאח י'.

  לענין הוצאות ההליך, על אף שניהול ההליך חייב השקעת משאבים והוצאות, וחרף התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה חיוב להוצאות כנגד התובעת, בין היתר בשל התחשבות בגילה המתקדם וכן נוכח המסקנה אליה הגעתי כי התובעת נגררה להליך זה שלא ברצונה ולא בטובתה. כל זאת בנוסף ובזיקה להחלטה מיום 29.1.26 בה נקבע כי התנהלות הנתבע בענין הסיכומים תילקח בחשבון במסגרת פסק הדין.

  המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיק.

  ניתן לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.

ניתן היום, א' ניסן תשפ"ו, 19 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.