פס"ד בתביעה בקשר לבעלות על דירה

 לפניי תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו הבעלות בדירה הרשומה על שם הנתבעת שייכת לאמה וליורשי אביה המנוח. א. רקע עובדתי: 

1. התובעת 1 ומר --- ז"ל היו בני זוג נשואים, והתובעים 4-2 והנתבעת הם ילדיהם המשותפים (להלן יכונו: התובעת 1 – האם, מר --- ז"ל – האב המנוח, ושניהם יחד – ההורים).

    

2. בשנת 1993 עלו ההורים מ--- לישראל. הנתבעת עלתה לישראל כ- 3 שנים לפני ההורים.

    

3. ביום 00.00.1997 נחתם הסכם לרכישת הזכויות בדירה הנמצאת ברחוב --- (להלן: הסכם הרכישה והדירה). בהסכם הרכישה צוין שמו של מר --- כמוכר (להלן: המוכר) ושמה של הנתבעת צוין כרוכשת. על פי הסכם הרכישה, הנתבעת התחייבה לשלם למוכר סך השווה בשקלים ל- 59,000 $, וזאת במעמד חתימת ההסכם ומסירת החזקה בדירה. בהסכם הרכישה צוין כי חתימת המוכר על ההסכם מהווה אישור על קבלת הסכום. שטר מכר נחתם בפני עו"ד ש' והוגש ללשכת רישום המקרקעין ביום 00.00.1998, ובאותו מועד נרשמו בלשכת רישום המקרקעין זכויות הבעלות בדירה על שם הנתבעת.

    

4. אין מחלוקת כי ההורים שילמו כספים למימון רכישת הדירה, אולם בין הצדדים מחלוקת בשאלת מהות הכספים ששילמו ההורים. עוד אין מחלוקת, כי למן רכישת הזכויות בדירה התגוררו בה ההורים, ובחלק מהתקופה התגוררה עמם גם אמה של האם, וכי הנתבעת מעולם לא התגוררה בדירה ולא עשתה בה שימוש.

    

5. ביום 00.00.2022 נפטר האב המנוח, וביום 00.00.2023 ניתן אחריו צו ירושה לפיו האם יורשת 4/8 מעיזבונו, והתובעים 4-2 והנתבעת יורשים 1/8 מהעיזבון כל אחד.

    

6. ביום 9.3.2023 הגישו התובעים נגד הנתבעת תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו מחצית מזכויות הבעלות בדירה שייכות לאם ומחציתן שייכות ליורשי האב המנוח, היא התביעה בה ניתן פסק דין זה. בכתב התביעה טענו התובעים, כי הזכויות בדירה נרכשו בשנת 1996 על ידי ההורים לבעלותם, אך הוחלט לרשום אותן על שם הנתבעת. על פי כתב התביעה, כארבעה חודשים טרם מועד הגשתו אושפזה האם בבית החולים ולאחר שחרורה סירבה הנתבעת להחזירה לדירה, טענה שהדירה שייכת רק לה וכי היא חפצה להשכירה, ולקחה את האם לביתה. נטען, כי האם, שהייתה אותה עת בת 88 שנים, הזדעזעה, ובלית ברירה עברה להתגורר בבית התובע 2.