תיק צבאי, מטכ"ל (מחוזי) 330/16

על פי הודאתו, מורשע הנאשם בעבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955, על כי נעדר מיחידתו , מיום 15/09/2014 ועד יום16/04/2016 , בסך הכל 579 ימים, בהתאם לכתב האישום.

• זכות ערר כחוק.
• ניתנה היום,12/07/2016 , ‏ו' תמוז תשע"ו, והודעה בפומבי ובמעמד הצדדים.

________

שופט

גזר - דין

הנאשם, טוראי א.ח, הורשע על פי הודאתו בעבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות, על כי נעדר מיחידתו במשך 579 ימים, עד למעצרו. 

לאחרונה התקבלה החלטה של רשויות הצבא הפוטרת את הנאשם משירות. כמו כן, ראוי לציין כי הנאשם נמצא במעצר מאז יום 17/04/2016 קרי קרוב לשלושה חודשים. נקודת המוצא בענישה פלילית אשר המקרה דנן בה בגדריה כי מושגית מוטלת הענישה משיקולי תועלת המרוסנים בשיקולי גמול. במקרה דנן, דומה שיש להביט על הדברים באופן הפוך במידת מה. אין חולק כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, אין חולק כי בכל הנוגע לסוגיית הגמול הוא ראוי לעונש. יחד עם זאת, נשאלת השאלה באשר לתועלת בעונש ולא כל שכן בעונש החמור לו עותרת התביעה. שהרי כאמור, הנאשם עצמו ודאי שלא יחזור על מעשיו שהרי פוטר משירות. יחד עם זאת, אכן יש מקום להעביר מסר לציבור בכללותו כי המדינה אינה מוחלת על השתמטות משירות צבאי ואף בה החשבון עם המשתמטים משירות צבאי אף אם נחה דעתה כי אין תועלת ממשית בשירותו של אותו משתמט. הדברים האמורים נועדו להציג פרספקטיבה רחבה לגזר דין זה. באשר לכללים הנוקבים בדין, הרי שבבואו של בית הדין לקבוע את גזר הדין עליו לבחון את מתחם הענישה ההולם כאשר לטעמי בנסיבות דנן בהן מחד אין מחלוקת שהיה בידי הנאשם שלא לבצע את העבירה והוא היה מודע לכך שהוא מבצע את העבירה ואף הבין את השלכות הדבר, מאידך יש להביא בחשבון אף את הסיבות שהביאו את הנאשם לביצוע העבירה אשר כעולה מהראיות שהוצגו לי עניינן במצב כלכלי ואישי קשה מנשוא אשר במידת מה "דחקו" את הנאשם אל הפינה והובילו אותו לבצע במודע את העבירה המיוחסת לו. בנסיבות אלו ובהתחשב אף במשך התקופה בה נעדר משירות, סבורני כפי שאף קבעתי בהליך קודם שהתקיים בפניי אשר נסיבותיו במידת מה דומות, בעניין תיק מטכ"ל 20/16 אשר נמסר לי היום על ידי הסנגורית שערעור התביעה שם נדחה. כי מתחם הענישה ההולם הוא בין 90-180 ימי מאסר בפועל. בתוך מתחם הענישה עת באים לגזור את העונש יש להביא בחשבון אף את הפגיעה של העונש בנאשם, במשפחתו, בנזקים שנגרמו לנאשם מהעבירה ואת נטילת האחריות של הנאשם. כמו כן, את נסיבות חייו הקשות, ועוד. שיקולים אלה מובילים אותי לקבוע שיש לקבוע את גזר הדין דנן ברף התחתון של מתחם הענישה שהרי אכן הנאשם ביצע עבירה המדינה ורשויות הצבא משדרות מסר הן לנאשם והן לחברה בכללותה כי תבואנה חשבון על עבירות מאין אלו אף אם חולף זמן מאז ביצוען. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון את התועלת החברתית בכך שנאשם זה יישאר במאסר לתקופה ממושכת עת הן זוגתו אשר כעולה מהמסכים שהוצגו לי מצבה הרפואי אינו מן המשופרים והן יתר בני משפחתו זקוקים לו. סופם של דברים הינו כדלקמן.

על הנאשם נגזרים, אפוא, העונשים הבאים:

1. תשעים (90) ימי מאסר לריצוי בפועל, שיימנו החל מיום מעצרו.
2. עונש מאסר מותנה בן שבעה (7) ימים למשך שנתיים (2), שלא יעבור עבירה לפי סעיף 92 או 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955.

• זכות ערר כחוק.