גירושין וכתובה

בתיק שבפנינו ערער הבעל על החלטת בית הדין האזורי המחייבתו לגרש. וכן לשלם כחיוב הכתובה סך 150,000 ₪.

לצורך הגשת הערעור חויב הבעל בהפקדה כספית עבור ערובה לתשלום הוצאות. בדיון שנערך בפנינו התקבלה הסכמת הצדדים להצעת בית הדין שהצדדים יתגרשו לאלתר, תוחזר לבעל ההפקדה כספית, ובית הדין ידון לאחר הגט בערעורו של הבעל בנושא חיובו בסך 150,000 ₪ כפיצוי כתובה מתוך סך כתובה העולה על 555,555 ₪ להם התחייב הבעל.

וז"ל בית הדין האזורי בהחלטתו בעניין תביעת הכתובה:

"לדעת רבינו ירוחם כששני הצדדים לא רוצים זה בזה אמנם מחייבים בגט מדין עיגון ללא קשר מי האשם בגירושין, אך כלפי חיוב הכתובה תלוי הדבר מי האשם בגירושין, לפי האמור לעיל אין לנו ספק כי הגורם לגירושין בנידון זה הוא הבעל, ולפיכך הבעל חייב בכתובת האישה, אלא שכבר כתבנו בפסקי דין קודמים כי כתובה בסך 555,555 ₪ היא בגדר כתובה מוגזמת ואסמכתא לפיכך בית הדין קוצב את סכום הכתובה על סך של 150,000 ₪ שישולמו עד 10 תשלומים."

לדעת בית הדין קמא הוכחה טענת האלימות של הבעל, וכן הוכחה הטענה שהבעל נוטל סמים, לכן הוא חייב בכתובת האשה בסך 555,555 ₪ (וזאת כאמור לדעתם, ע"פ דברי רבינו ירוחם שכאשר שני הצדדים לא רוצים זא"ז חיוב הכתובה תלוי במי שאשם בגירושין). אולם לדעת בית הדין קמא סך כזה הוא אסמכתא וע"כ העמיד את סכום החיוב על 150,000 ₪.

בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו על חומרי הראיות במשטרה בבית המשפט וחוקרי המשטרה שהופיעו בפניו.

ב"כ הבעל טען כנגד פס"ד של בית הדין קמא:

א.  לדעת רבינו ירוחם כששני הצדדים מורדים זה בזה גם אם הבעל הוא הראשון שמורד, הוא פטור מן הכתובה.

ב.   לא ניתנה לו הזדמנות לחקור את האישה ולדעתו אין די בהוכחות ביחס לטענות האלימות והשימוש בסמים כנגד הבעל.

ג.   אם בית הדין קמא קבע שסכום הכתובה הוא אסמכתא הרי שהשטר בטל ואי-אפשר לגבות בו כלל.

לאחר העיון נראה לדחות את הערעור מן הסיבות דלקמן:

א.  ב"כ הבעל כתב שלדעת רבינו ירוחם כששני הצדדים מורדים זה בזה גם אם הבעל הוא הראשון שמורד, הוא פטור מן הכתובה, ולכן טעה בית הדין קמא בקביעתו שחייב את הבעל בכתובה על סמך דברי רבינו ירוחם.

ב"כ הבעל הוכיח דבריו מכמה מקומות שכאשר הצדדים מורדים זב"ז לא משנה מי הראשון שמרד, כאשר ראש וראשון לדוברים הביא מפסקי דין רבניים חלק ח פס"ד בעמוד 321 והלאה:

"ובכן, הבעל שעזב את אשתו, בטענה שהאשה תחליף מקום המגורים בעפולה – מקום שעליו הוסכם ביניהם לפני הנישואין – ותלך לגור באילת, דרישה שהיא בלתי צודקת, לפי הדין, הרי דינו כדין מורד.

אלא שבניד"ד גם לאשה דין מורדת, אחרי שהצהירה בבית הדין שאינה מסכימה להשלים אתו גם אם יחזור לעפולה, ורצונה בגט ודורשת כתובתה.

והנה באשה שמרדה בבעלה קיי"ל דאינה מפסדת כתובתה אא"כ התרו בה והכריזו עליה בבכ"נ ובבמ"ד ד' שבתות, לפי דינא דגמרא (או לפי המשנה בהפחתת ז' דינרים כל שבוע), ובטרם עשו לה את הסדר הזה גובה כתובתה, כולל גם תוספת כתובה, ולכאורה מדין קל – וחומר איכא למילף, דבמקרה וגם הבעל מורד באשתו, שלא תפסיד כתובה ותוספת.

וז"ל רבינו ירוחם (משרים נתיב כ"ב ה"ח): וכ' מורי הראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא. ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

ולפי האמור, לכאורה הדברים תמוהים, כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא?