תיק 1070300/3 ‏פלונית נ' פלוני

בתיק זה הערעור הוא על החלטת בית הדין האזורי מיום כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.16). לשון הוראת ההחלטה: "לאור האמור, הטענה המקדמית מתקבלת וצו עיכוב היציאה מבוטל."

א. רקע עובדתי

1. הצדדים נישאו בשנת 2001 – נישואין כדת משה וישראל – בארצות הברית. לצדדים שלושה ילדים, מגורי הצדדים היו בלייקווד. באוגוסט 2014 עזב הבעל את הבית ומאז הוא מתגורר בניו יורק. הבעל הגיע לביקור בישראל. בעת שהייתו הגישה האישה תביעת מזונות נגד הבעל. כמו כן ביקשה להוציא צו עיכוב יציאה נגד הבעל. לאחר הגשת תביעת המזונות – בעקבות הערת בית הדין האזורי – הגישה האישה כשלב שני גם תביעת גירושין.

בית הדין האזורי הוציא צו עיכוב יציאה נגד הבעל כמבוקש. בא כוח הבעל הגיש בקשה לביטול עיכוב היציאה. בסיומו של דיון שקיים בית הדין קמא במעמד הבעל ובא כוחו ובא כוח האישה, החליט בית הדין כאמור לבטל את צו עיכוב היציאה.

בא כוח האישה הגיש ערעור על החלטת בית הדין וכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע של החלטת בית הדין האזורי עד לאחר שמיעת הערעור בפני בית הדין הגדול. בית הדין הגדול נענה לבקשה לעיכוב הביצוע. התקיים דיון בערעור המערערת בבית הדין הגדול במעמד הצדדים ובאי כוחם.

2. במהלך הדיון הוצע לבעל להתגרש לאלתר ולהותיר את סוגיות משמורת הסדרי ראייה מזונות ילדים וחלוקת הרכוש להכרעה לאחר סידור הגט מתוך הסכמה לבחירת בית הדין שידון בכך – קרי: או בית הדין דנן או בית הדין מוכר ומקובל על הצדדים בניו יורק.
3. הצעה זו באה על הרקע של פירוד ממושך בין הצדדים והקרע העמוק שנחשף במהלך הדיון. עם קבלת הצעה זו מתאיין היה הצורך לדון בגוף הערעור מאחר שביום הדיון (לאחר סידור הגט) בית הדין היה מבטל את עיכוב היציאה מן הארץ נגד הבעל.
4. במהלך הדיון להבאת הצדדים להסכמה להתגרש, החליף הבעל את עמדתו מספר פעמים הן בעניין הגירושין והן בעניין מקום הדיון בנושאים שנותרו.
5. התרשמנו שלפנינו מקרה שבו לבעל אין עמדה יציבה בעניין הגירושין ואף שהביע את הסכמתו העקרונית להתגרש עקב הקרע העמוק – חוששים אנו שמא אמירות אלו מן הפה ולחוץ הן וישנו חשש רציני ומבוסס שלאחר עזיבת הבעל את הארץ – האישה תיוותר עגונה לכל ימי חייה.
6. מתוך תחושה זו לא חסך בית הדין מאמצים להביא את הצדדים להתגרש לאלתר, ברם הניסיון לא צלח – בעיקר בגין עמדות הבעל שהשתנו כמה פעמים.
7. מן הבחינה הפורמלית עומדת לערעור החלטה על ביטול עיכוב יציאה.

למעשה שאלת עיכוב היציאה היא הנפקות המעשית, כאשר עיקר השאלה העומדת להכרעה היא: האם לבית הדין הרבני בישראל סמכות לדון בתביעת מזונות אישה נגד בעלה אף שהוא אינו אזרח ישראל או תושב בה? גם אם אין צורך בעמידה בתנאי האזרחות עדיין השאלה: האם יש צורך ב"זיקה" לישראל?

8. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי אין לבית הדין הרבני סמכות. התוצאה הנגזרת מכך הייתה כי יש לבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא נגד הבעל. על החלטה זו מערערת האישה.
9. אך טרם נרד למישור זה – המישור המשפטי־אזרחי – עלינו לקבוע אם במישור ההלכתי יש בידי בית הדין הרבני בישראל סמכות לדון אדם שמקום מושבו בחו"ל. אף שמי מהצדדים לא העלה טיעון במישור זה אלא רק במישור החוקי־אזרחי, בית הדין האזורי מצדו הוא העלה עניין זה, התייחס אליו וקבע בו הלכות שלדעתנו אינן עולות בקנה אחד עם הפסיקה שניתנה בעבר על ידי גדולי הדיינים לדורותיהם, ואינן תואמות לפסיקה המקובלת והנהוגה בבתי הדין הרבניים.

ב. סמכות בית הדין בעניין בעלי הדין מבחינה הלכתית

10. השאלה במקרה כמו זה שבפנינו מתעוררת עקב הכלל ההלכתי הידוע "הלך אחר הנתבע" המובא להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יד סעיף א ברמ"א). כלומר, התובע חייב לתבוע את הנתבע במקום מגוריו של הנתבע. אך השאלה היא: האם אכן בכל מקרה נעמיד כלל זה? וביתר דיוק: האם הכלל חל גם כאשר בית הדין המרוחק ממקום מגורי הנתבע – סמכותו או יכולתו גדולות וחזקות מאלו של בית הדין שבמקום מגוריו?
11. המקרה הנידון בספרות ההלכה היה בדיוק זה הנמצא בפנינו, דהיינו: העמדת האפשרות לדון בבית הדין בחו"ל אל מול האפשרות לדון בבית הדין הרבני בישראל, כאשר הנתבע אינו תושב ישראל אלא מתגורר בחו"ל.

הנפקות בין שתי האפשרויות היא עצומה. בית הדין בחו"ל אינו רשות שיפוטית המוכרת על ידי השלטונות בחו"ל. למעשה הוא חסר מעמד רשמי. הנגזר מכך הוא כי בית הדין בחו"ל אינו יכול כלל לאכוף את פסק הדין שהוא עצמו יוציא. ולדוגמה: בית הדין חייב את הבעל במזונות אישה ואף למעלה מזה – בגירושין עצמן – אם בית הדין יוציא פסק דין המחייב את הבעל בגט, הרי שזה גם זה תלויים ברצונו הטוב של הבעל: ירצה – ישמע בקול בית הדין, לא ירצה – לא ישמע. אין כל אפשרות למעשה לאכוף ולממש שום פסק דין שיתקבל. לעומתו בית הדין הרבני בישראל הוא בית הדין הרבני היחיד בעולם שיש לו מעמד של רשות שיפוטית רשמית לכל דבר ועניין בכל מה שנוגע לענייני נישואין וגירושין. כלומר: האם הכלל נאמר גם כששני בתי הדין אינם שווים ברמת יכולת האכיפה – בית הדין בחו"ל "שידיו קשורות" ומחוסר כל כוח לעומת בית הדין הרבני בישראל שפסקי הדין שלו הם ברי אכיפה?