תיק 1020067/1‏ פלוני נ' פלונית

א) לפני בית הדין מונחת תביעת הבעל לגירושין.

שני בני הזוג יהודים אזרחי ישראל וגרו בישראל עוד לפני נישואיהם. הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין ביום י"ב בתשרי תשס"א (11.10.2000).מנישואין אלו נולד ביום י"ח באלול תשס"א (6.9.2001) בנם המשותף [נ' נ'] מ"ז [...].

הצדדים חיו בארץ כבני זוג עד ליום ז' בניסן תשס"ג (9.4.2003), אז עזבה הנתבעת את הארץ עם בנם של הצדדים. לדברי התובע הנתבעת התקשרה אליו לאחר כמה ימים, הודיעה לו שהיא עזבה את ישראל לצמיתות, חזרה לאוקראינה, לעולם לא תחזור לישראל ולא תהיה לו אפשרות לאתרה.

הנתבעת השאירה אחריה חובות רבים, ומאז עזיבתה את הארץ אי אפשר היה ליצור עמה קשר כלשהו. לדברי התובע במשך זמן רב היה עסוק בהתמודדות עם החובות הגדולים שיצרה (חובות בסך 200,000 ₪), ולכן השקיע כל כוחותיו ומאמציו בסילוק החובות ולא התפנה להגיש תביעת גירושין. לדבריו שמע שהאשה נישאה אחרי הפירוד פעמיים, יש לה ילדים נוספים מנישואין אלו, אך הוא לא קיבל מסמכים כלשהם מהנתבעת להתרת נישואיהם.

ב) התובע הגיש תחילה תביעה להתרת נישואין לבית המשפט. בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בחדרה מיום כ"ט בטבת תשע"ה (20.1.2015) נכתב:

"מתמצית הרישום שהוגשה עולה כי הנתבעת יהודייה.

לאור העובדה כי שני הצדדים יהודים, יגיש התובע בתוך 30 יום מהיום תצהיר משלים בו יציין מקור סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה וכן יצרף החלטת בית הדין הדתי המורה על הפניית הצדדים לערכאה אזרחית, כפי המצוין בסעיף 24 לתובענה אותה הגיש התובע."

סמכות בית המשפט להתיר נישואין במקרים מיוחדים נקבעה בחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין־לאומית), התשכ"ט–1969. בחוק זה נקבע:

"1.        (א) עניני התרת נישואין שאינם בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי יהיו בשיפוטו של בית משפט לעניני משפחה (בחוק זה – בית המשפט) אלא אם כן על פי הוראות חוק זה נתונה סמכות השיפוט לבית דין דתי.

(ב) חוק זה לא יחול אם שני בני הזוג יהודים, מוסלמים, דרוזים או בני אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי, למעט במקרים האלה:

(1) שני בני הזוג הם בני עדה נוצרית אחת המקיימת בישראל בית דין דתי ואולם לאותו בית דין אין סמכות שיפוט מבחינה בין־לאומית להתיר את נישואיהם;

(2) שני בני הזוג הם בני עדה דתית אחת, למעט יהודים, ואולם לבית הדין הדתי הנוגע בדבר אין סמכות שיפוט מבחינה בין־לאומית להתיר את נישואיהם, ובלבד שראש בית הדין הודיע, בהודעה כללית לנשיא בית המשפט העליון, כי אינו מתנגד להחלת הוראות חוק זה במקרים אלה."

ולפיכך במקרה שלפנינו ששני בני הזוג יהודים, הרי שלפי סעיף 1(ב) לחוק הנזכר אין לבית המשפט סמכות להתיר נישואין אלו, ולכן הוגשה התביעה לפנינו, מכיוון שלבית הדין הסמכות החוקית להתיר נישואין של יהודים בישראל.

מתוך החומר שהוצג לפנינו עולה שאכן האשה עזבה את הארץ לפני למעלה משתים־עשרה שנה, ומאז לא שבה. אין ספק שפירוד ממושך זה וניתוק הקשר הוא עילה לגירושין.

בנסיבות המקרה שהאשה לא מתגוררת בארץ ואין אפשרות ליצור עמה קשר כלשהו אי אפשר לסדר ג"פ. ויש לעיין באיזה אופן נוכל להתיר נישואין אלו.

ג) לפני שנדון באיזה אופן יותרו הנישואין חובה עלינו לברר תחילה שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין של בעל אשר אשתו עזבה את הארץ לפני שנים רבות והיא אינה יוצרת כל קשר עמו מאז עזיבתה.

סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 (להלן: חוק שיפוט בתי"ד רבניים), המגדיר את סמכות השיפוט של בית הדין הרבני, קובע:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים."