תוקפה של הסכמה על שיעור מזונות קטינים אשר נקבעה בהסכם הגירושין

רקע:

1.         בפני מונחת התביעה למזונות של שני הקטינים, ילדיהם של הצדדים (להלן: "הקטינים"). התביעה הוגשה על ידי התובעת 1 (להלן: "האם").

2.         האם והנתבע (להלן:" האב") שהיו נשואים זל"ז התגרשו בשנת 1999. כתוצאה מנישואין      אלה, נולדו להם שני  ילדיהם הקטינים:

                        ד. א., ת.ז. *********, יליד 1994.

                        ד. י., ת.ז. ********, יליד 1996.

3.         עובר לגירושין בשנת 1999, בעת שגמרו בדעתם, כי ייטיבו לעשות אם יפרקו את קשר הנישואין ביניהם, ערכו הצדדים הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין גירושין כשאושר על ידי כבוד השופטת דליה אבי גיא, מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן ביום 12.1.99 (להלן: "ההסכם").

4.         במסגרת ה הסכם נקבע, כי סכום מזונות הקטינים בו ישא האב יעמוד בשיעור 2,700 ש"ח בתוספת מחצית הוצאות החינוך ומחצית ההוצאות הרפואיות החריגות שאינן כלולות בסל הבריאות ו/או בכל ביטוח רפואי אחר.

            כעת, מכיוון שלטענת האם, אין הסכום שנקבע ב הסכם מספיק כדי לכסות אחר צרכי הקטינים, עתרה בתביעה זו על מנת שבית המשפט יחייב את האב בסכום גבוה יותר.

טענות הצדדים:

5.         האב מעלה טענות מקדמיות שונות כנגד עילת התובענה על פיהן דינה של התביעה להידחות, לרבות טענתו לחוסר תום ליבה של האם בעצם בחירתה להתעלם מה הסכם ביניהם. בתוך כך, ביקש האב ממותב זה להידרש לעברם המשותף של הצדדים בחיי הנישואין שלהם על השיקולים הכלכליים שהנחו אותם במטרות ההסכם ויעדיו שבעיקרם נועדו להיטיב עם הקטינים מבחינה כלכלית למשך השנים.

לחילופין טוען האב, כי יש לדחות את התביעה מאחר שצרכי הקטינים מכוסים אף מעבר למה שנקבע בהסכם, וזאת באמצעות התשלומים השוטפים מצידו. לדבריו, הדברים מקבלים ביטוי מדי חודש בכיסוי צרכיהם ההכרחיים של הקטינים המסתכמים בסך של 3,100 ש"ח בתוספת הוצאות חריגות בהן נושא במלואן, על אף חובת האם לשאת במחציתן, כפי שצוין בהסכם.

            זאת ועוד, לטענתו נוכח מעורבותו בחיי הקטינים המתבטאת בביצוע הסדרי ראייה העולים לרמה של משמורת משותפת, דאגתו לטיפוח הקטינים תוך התמיכה הנפשית בהם ולאור סידורי הלינה והסעות הקטינים, אין מקום להוסיף למזונותיהם. לא זו אף זו, האב שהינו נשוי בשנית מוסיף, כי כל תכנון של משפחתו הנוכחית נעשה תוך התחשבות בקטינים.

6.         האם שמכחישה את טענותיו של האב כפי שיפורט להלן, חולקת בעיקר על טענותיו המקדמיות. לדבריה, אמנם נהגו הצדדים בשיתוף פעולה והקטינים שהו אצל האב בכל מוצאי השבת בה לא היו בחזקתו, אולם לטענתה, בסמוך להגשת התביעה הופסק נוהג זה.

7.         לגופו של עניין, טוענת האם, כי למרות שאכן היה זה האב אשר נהג לרכוש בגדים ונעליים עבור הקטינים ואף נשא בעלות החוגים, עשה כן כדי לרצות את הילדים שיראו בו כ"הורה הטוב", זה אשר נותן ומעניק להם. לדבריה, הדברים התבטאו בדמי כיס שהאב הרבה לתת לקטינים, כפי שעולה מחקירת האם בע' 5 לפרוטוקול מיום 25.6.07 (להלן: "הפרוטוקול"). לדעתה של האם, דפוס ההתנהגות הנ"ל הינו בעייתי, משום שבעיני הקטינים, נוצר הרושם השגוי, שכל צרכיהם וכמיהותיהם מכוסים על ידי האב, כך בע' 9 לפרוטוקול.

8.         ביום 2002.**.** נישאה האם בשנית. כתוצאה מנישואין אלה נולדה לה ולבעלה בת ביום 2007.**.**. מעבר לכך, לבעלה הנוכחי יש שלושה ילדים מנישואיו הראשונים, כאשר עבור שניים מהם, הקטינים, הוא נושא במזונות חודשיים בסך של 4,300 ש"ח. האם מתגוררת עם בעלה, בנם המשותף ושני הקטינים בדירה בת 5 חדרים, כאשר עלות שכר דירתם הינה 800 דולר בחודש. לטענת האם, אין ביכולתו לסייע לה בכלכלת הקטינים.

9.         אין מחלוקת מהותית בשאלת הכנסתה בעבר. בעוד שצד אחד טוען לסכום ברוטו והשני לנטו, עולה מתלושי המשכורת שצורפו, כי האם בעבודתה כמטפלת קלינית שכירה בשירותי בריאות כללית, משתכרת בממוצע בסך של 3,000 ש"ח נטו ובנוסף כעצמאית העובדת כ- 30 שעות שבועיות, משתכרת בסך של 2,000 ש"ח בחודש לכל הפחות. לעומת זאת, כן קיימת מחלוקת בין הצדדים על יכולת האם להגדיל את הכנסתה בעתיד בשירותי בריאות כללית בקופת חולים, אולם לא הוגשו ראיות בעניין.

10.        צרכי הקטינים כפי שפורטו בכתב התביעה הינם כמפורט להלן: