תוקף הסכם גירושין וחשש לגט מוטעה

בפנינו ערעור של גב' פלונית על החלטת כב' ביה"ד האיזורי חיפה מיום ב' בניסן תשס"ז (21.3.07). בהחלטתו נשוא הערעור (סעיף ב') קבע ביה"ד: "ביה"ד מורה בשלב זה לעכב את נישואיה של הנתבעת עד למתן החלטה בתביעה".

הואיל ומדובר בהחלטת ביניים, על פי תקנות הדיון היה על ב"כ המערערת להגיש בקשה לרשות ערעור, אולם הואיל והמזכירות קבעה דיון בנוכחות הצדדים, קיימנו את הדיון לגופו. במהלך הדיון ניסינו להביא את הצדדים להסכמות, ואף נתנו לב"כ צדדים שהות לניהול מו"מ, אולם ב"כ המשיב שלח הודעה לביה"ד (14.12.07) כי הצדדים לא הגיעו להסדר, וכי עד למועד כתיבת ההודעה לא פנה ב"כ המערערת אליו לקיום מו"מ. לפיכך עלינו לפסוק לגופו של הערעור.

לאחר העיון והשיקול בטענות הצדדים וב"כ, ועל סמך כל החומר שבתיק אנו דוחים את הערעור והחלטת כב' ביה"ד האיזורי בתוקפה. ונפרש את דברינו:

א. רקע

הצדדים נישאו ביום 15.4.99 ונולדה להם ילדה ביום 10.12.99. בפני ביה"ד התקיים דיון בתביעת למזונות הילדה שהגישה האשה וניתן פסק דין ביום ל' שבט תשס"ח (28.2.06). כמו כן אישר ביה"ד הסכם גירושין בין הצדדים ולאחר מכן סודר הגט. 

כחצי שנה לאחר סידור הגט הגישה האם תביעה למזונות הילדה בביהמ"ש לע"מ, ובעקבות זאת הגיש האב תביעה לאסור נישואי האם בעקבות הפרת הסכם הנישואין והיות הגט 'מוטעה'. על כך ניתנה ההחלטה הנ"ל של כב' ביה"ד האיזורי חיפה, נשוא הערעור.

ב"כ הערערת מעלה בכתב הערעור כמה טענות, חלקן נוגעות לשאלת הסמכות וחלקן לגופם של דברים, לכן נדון בכל טענה בנפרד.

ב. תוקפו של הסכם הגירושין

בפרק ב' של כתב הערעור טוען ב"כ המערערת כי המשיב ניצל את חולשתה של האשה וחוסר נסיונה והאשה נאלצה לחתום על הסכם המקפח את זכויותיה באופן ברור. ובסעיפים 40-44 הוא טוען לשינוי נסיבות והרעה במצבה הכלכלי של המערערת מאז אישור ההסכם, ולכן היא אינה יכולה לשאת בנטל כלכלת הילדה ותשלומי המשכנתא, ויש לשנות את סעיף המזונות בהסכם.

ב"כ המשיב דוחה את הטענות ומוכיח שהאשה כלל לא פחדה מן הבעל, והופיעה לדיון לבדה מתוך בחירה שלה. בענין השינוי בנסיבות הוא טוען שהאם רשאית לפנות בתביעה להגדלת מזונות הילדה לביה"ד הרבני כפי שהוסכם.

הנה גם אם היתה למערערת עילה לביטול ההסכם בגלל פגמים בכריתתו כגון 'הטעייה' ו'עושק', או אם רצתה להגדיל את המזונות שבהסכם בגלל שינוי בנסיבות, ברור שטענות כאלה חייבות להידון בפני אותה ערכאה שאישרה את ההסכם. כי רק היא המוסמכת לבטל את האישור שנתנה ואת פסק הדין שלה, או לשנות סעיף מסעיפיו בגלל שינוי בנסיבות שמצדיק זאת. על עקרון זה חזרו גם שופטי בג"ץ (8638/03 סימה אמיר נגד יוסף אמיר ואחרים). בפיסקה 14 נאמר: 

"ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר. כזו היא,למשל, סמכות השיפוט של בית משפט ובית דין לבטל פסק דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו. פגם מהותי כזה עשוי להביא לביטולו של ההסכם. ומכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו, והערכאה המוסמכת לדון בביטולו היא אותה ערכאה שנתנה את הפסק...

ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר אירע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי צודק ...ההכרה בסמכות נילווית זו נועדה להביא לאיזון הראוי בין סופיות פסק הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי צודקת באורח קיצוני". 

האם לא פנתה לביה"ד האיזורי בבקשה לביטול הסכם ו/או שינוי סעיף המזונות, אלא החליטה על דעת עצמה שההסכם לא מחייב אותה, והגישה תביעה למזונות הילדה בביהמ"ש. 

עוד יש לזכור, שחוק החוזים (כללי) קובע כללים לביטול הסכם. כך לדוגמה, פרק ב, דן בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. סעיף  14דן בביטול עקב 'טעות' של המתקשר. סעיף  15 דן בביטול עקב 'הטעיה', סעיף  17דן בביטול עקב 'כפיה' וסעיף  18דן בביטול עקב 'עושק'. סעיף  20קובע את דרך הביטול עקב אחת העילות הללו, ובו נאמר:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילתהביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

בנידון שלפנינו, המערערת כלל לא פנתה לצד השני בהודעה על רצונה לבטל את ההסכם. היא השתהתה קרוב לשנה עד שהעלתה טענה כל שהיא כנגד ההסכם וגם זאת רק במסגרת דיון שהמשיב יזם  בביה"ד הרבני. בכל התקופה הזו כבר לא היתה נתונה תחת מרותו של המשיב-הבעל ולא היה לה לחשוש מפניו, ובכל זאת לא העלתה טענות לביטול ההסכם.

יתר על כן, בפרק זמן זה היא אף השתמשה בהסכם עצמו כדי להעביר את זכויותיו של המשיב בדירה על שמה. יש כאן חוסר 'תום לב' מובהק, כאשר צד מנצל את ההסכם לטובתו ולאחר שמיצה את זכויותיו לפי ההסכם, הוא מעלה טענות כנגד תוקפו.

וראה בג"צ אליהו עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואחרים ,566/81 בעמוד 9: