תו"ח 39782-02-15 מדינת ישראל נ' ענו ואח'

מונחת בפניי בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, בהתאם להוראות סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

עניינה של הבקשה, בטענה כי המשיבים מבצעים שימוש אסור במקרקעין המצויים בחלקה 44 במושב שקף (להלן: "המקרקעין"), בין היתר, בדרך של הפעלתו כמתחם אירוח וצימרים.

כבר בפתח הדברים ייאמר כי קיים קושי להלום כיצד טוענת המבקשת לדחיפות יתרה במתן הסעד המבוקש, בעוד אשר לטענתה מדובר בעבודות בניה שבוצעו עוד בחודש אפריל 2011.

למעשה, עיון בתצהיר הנלווה לבקשה אינו מבאר אימתי במדויק נודע למבקשת על ביצוע עבודות הבניה הנטענות, וניכר כי היבט זה מוצנע למדי. כל שנטען בתצהיר הינו כי לפני כשנה (!), ביום 12.1.14, ערך המפקח סיור במקרקעין, ומאז החלו לנוע גלגלי הליכי האכיפה.

אומנם, הלכה היא מלפנינו כי שיהוי בהגשת בקשה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, אין בו, לבדו, כדי לפגום באפשרות מתן הצו, ככל שביהמ"ש משתכנע כי אין העניין סובל דיחוי.

זאת, מאחר שבהתאם להלכה הפסוקה, בנסיבות של אי חוקיות, ובפרט אם יוכח כי אי החוקיות הנטענת הינה מובהקת, כי אז אין בהימנעות הרשות מלפעול, כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה (ראו והשוו: בג"ץ 5992/97 שוש ערער נ' ראש עיריית נתניה, פיסקה 6 לפסק הדין; י' זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב', תשנ"ו, עמ' 724-732; רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית, נו(3), 595 ,עמ' 604-605).

ואולם, לצורך בחינת ההצדק שבמתן צו הפסקה שיפוטי, ובפרט שעה שהצו מכוון להפסקת שימוש, דומה בעיניי כי נכון לבחון האם קיים אינטרס ליתן הצו כבר עתה, בטרם יבורר עניינם של המשיבים במסגרת כתב האישום שהוגש נגדם (ראה והשווה: ע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, מא(4) 673).

לאחר עיון בבקשה, בתצהיר המפקח, בחוות הדעת הנלווית וביתר מצורפי הבקשה, נחה דעתי כי הונח המסד לחשש כי אפשר שיש בהמשך הפעלת הצימרים, במתכונתם, ללא היתרי בנייה כדין (ככל שכך הם פני הדברים), משום סכנה לשלום הציבור.

נוכח האמור, המשיבים יגישו תגובה לבקשה לא יאוחר מיום 26.2.15.