מדינת ישראל נ' פלוני ואח'

הכרעת הדין

1. בתום ניהול הוכחות, הורשע נאשם 1 (להלן: הנאשם) ב-שימוש אסור במקרקעין, בהתאם לסעיפים 145, 243(ה) ו-243(ו) ל-חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התו"ב). בהכרעת הדין נקבע כי קמה לנאשמים הגנה מן הצדק, בהתאם לסעיף 149(10) ל-חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: הגנה מן הצדק ו-חסד"פ בהתאמה). הנאשמת זוכתה מטעמי הגנה מן הצדק ומאחר שהיא לא ידעה, וספק אם היה בכוחה לדעת, על ביצוע העבירה. בהינתן השוני בין הנאשמים, כאשר הנאשם היה הדומיננטי, נקבע לגביו כי ההגנה מן הצדק תעמוד לזכותו במסגרת גזר הדין.

    

   סוגיית ביטול ההרשעה

2. בראשית הדברים אציין כי ב"כ הצדדים לא הותירו אבן לא הפוכה בסוגיה זו, שהיתה במוקד טיעוניהם לעונש. אכן צודק ב"כ המאשימה, כי "כלל הוא כי מקום שהוכחה אשמתו של אדם בפלילים - יש להרשיעו בדין" [ראו סעיף 14 לפסק דינו של כב' הש' פוגלמן ב-רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי ואח' (10.9.13) (להלן: הלכת שבתאי)]. הליך יסתיים ללא הרשעה רק במקרים חריגים, שהם נדירים ביותר [ראו ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ''ד נב(3) 337, 342ג'-ד' (להלן: הלכת כתב) ו-הלכת שבתאי].

    

3. בסעיף 7 לפסק דינה ב- הלכת כתב קבעה כב' הש' דורנר, כי ניתן להימנע מהרשעה בהתקיים שני גורמים מצטברים: הראשון – על ההגנה להוכיח כי ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בנאשם; השני – סוג העבירה, בנסיבותיה, מאפשר ביטול הרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. בפסיקה נקבע כי בין שתי דרישות אלו מתקיימת "מקבילית כוחות" – "ככל שהעבירה שעבר הנאשם ונסיבות ביצועה הן ברף הנמוך, כך פוחת האינטרס הציבורי שבהרשעה. כפועל יוצא, ניתן להקל על הנטל המוטל על כתפי הנאשם להראות את עצמת הפגיעה שתיגרם לו כתוצאה מן ההרשעה כתנאי לאי הרשעתו בדין" [סעיף 39 לפסק דינו של כב' הש' פוגלמן ב-הלכת שבתאי וכן ראו פסקי הדין של כב' הש' דנינו בעפ"ג (ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.20) (להלן: פס"ד אבו מדיעם); כב' הש' אינפלד ב-עפ"א (מחוזי-ב"ש) 61054-07-21 חמו נ' מדינת ישראל (7.11.21) (להלן: פס"ד חמו) וכב' הש' ברסלר גונן בעפ"ג (ב"ש) 27326-12-21 קיזר נ' מדינת ישראל (9.3.22) (להלן: פס"ד קיזר)].

    

   סוג העבירה, נסיבותיה, ושיקולי ענישה אחרים והתייחסות הפסיקה

4. נפסק לא אחת, כי "אי הרשעה אינה עונש" ו-"שאלת אי הרשעה היא שאלה עצמאית ונפרדת אשר נבחנת במחוזותינו בהתאם לתנאי הלכת כתב" [רע"פ 3195/19 אגוזי נ' מדינת ישראל (4.7.19). ההדגשות במקור - זד"ל]. לצד זאת ניתן לטעמי להיעזר באמות המידה ואבני הבוחן שנקבעו בתיקון 113 ל-חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובכלל זה הערכים החברתיים, מידת הפגיעה בהם, נסיבות ביצוע העבירה והפסיקה הנוהגת, כדי לקבוע אם מתקיים התנאי השני, קרי האם סוג העבירה, בנסיבותיה, ושיקולי ענישה אחרים מאפשרים ביטול ההרשעה - ואפנה תחילה לבחינה זו.

    

5. מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי מדובר בעבירות שאין להקל ראש בחומרתן, ורק במקרים חריגים, ניתן להורות על ביטול הרשעה בעבירות לפי חוק התו"ב [סעיפים 34–38 לפסק דינו של כב' הש' אינפלד ב-עפמ"ק (באר שבע) 51267-12-18 אלשיך נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "נגב מזרחי" (30.4.19) (להלן: פס"ד אלשיך)]. עבירות תכנון ובניה פוגעות, מעצם טיבן וטבען, בשלטון החוק, תורמות לכאוס תכנוני בנוגע למשאב הקרקע המוגבל ועלולות לסכל גיבוש מדיניות תכנונית נטולת אילוצים. נפסק לא אחת, כי מטעמים אלו יש להילחם בנגע עבירות הבניה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה. עבירות על חוק התו"ב הפכו לתופעה רחבת היקף ולכן על בתי המשפט להעביר מסר כי מדובר בעבירות שאין להקל ראש בחומרתן. הגם שמדובר בעבירות עוון המבוצעות על ידי נאשמים נורמטיביים, נעדרי עבר פלילי – רק במקרים חריגים ניתן להורות על ביטול הרשעה בעבירות אלו [עפ"ג (חי') 16971-09-20 מדינת ישראל נ' איכות ירוקה חברת ניהול בע"מ ואח' (31.12.20) (להלן: ענין איכות ירוקה) ו-פס"ד אלשיך].