מדינת ישראל נ' מראם

ביום 9.3.2010 נגזר דינה של הנאשמת על ידי בית משפט זה ב-ת.פ. 11663/2008. במסגרת גזר הדין נצטוותה הנאשמת להתאים מבנה בן 3 קומות בשטח כולל של כ-1,353 מ"ר להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה וזאת לא יאוחר מיום 9.3.2011.

במסגרתו של התיק דנן הואשמה הנאשמת באי קיום צו ההתאמה האמור - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

בדיון שהתקיים ביום 23.2.2017 בתיק זה (סימונו הקודם: ת.פ. 1976/2016) הנאשמת (באמצעות בא כוחה) כפרה באישום ופירטה: "אנו כופרים בחישוב השטחים ובמועדים. את טענת ההגנה מן הצדק נעלה במהלך הדיון.".

ביום 24.10.2017 נשמעו ראיות המאשימה במלואן. אז טען ב"כ הנאשמת כי אין להשיב לאשמה (סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). שני נימוקים העלה ב"כ הנאשמת:

• לשם הרשעה באי ציות יש להוכיח את העובדות ששימשו לשם ההרשעה בהליך העיקרי. טענה זו נדחתה בהחלטתי על אתר.

• משלא נמדד שטח המבנה במועד הרלבנטי לכתב האישום במסגרת פעולות החקירה לקראת הגשת כתב האישום דנן, הרי שאין בידי המאשימה ראיה לעובדה הנטענת בכתב האישום של אי ביצוע הריסה בשטח של 1,353 מ"ר. טענה זו היא עניינה של החלטה זו.

עסקינן בעבירת בניה של בניין שלם ששטחו 1,353 מ"ר. העד מטעם המאשימה הבהיר מפורשות: "העבירה היא כל המבנה" (עמ' 3, שור' 29).

קיום צו שיפוטי (באשר הוא) הוא קיום מלא של הצו. קיום חלקי של צו שיפוטי משמעותי אי קיום של צו שיפוטי.

במקרה של אי ציות לצו שיפוטי (כאן: צו התאמה, גם על דרך ההריסה), די בכך שחלק מהצו לא קויים כדי להרשיע באי קיום צו שיפוטי.