תו"ב 53101-05-15

מונחת בפניי בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, בהתאם להוראות סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

עניינה של הבקשה, בטענה לשימוש במבנה בשטח של כ-72 מ"ר המצוי במקרקעין הידועים כשכונה 4 מגרש 127, על פי תכנית 6/240/03/7 ביישוב חורה, או בסמוך לכך (להלן: "המבנה"), כמכולת מסחרית, ללא היתר כדין.

תכליתו של סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, נועד לאפשר הפסקת העבודה או השימוש הבלתי חוקיים המבוצעים במקרקעין, עוד בטרם התבררה האשמה הפלילית לגופה.

עיינתי בבקשה ובתצהיר שצורף אליה, וסבורני כי אין הלימה בין הדחיפות המיוחסת לסעד המבוקש לבין מועד גילוי ביצוע העבירה הנטענת. קשה להלום מדוע מוגשת הבקשה אך עתה, שעה שלפי טענת המבקשת, הפעלת המבנה כמכולת מבוצעת, למצער כחצי שנה (ראה ס' 2 לתצהיר).

אכן. שיהוי בהגשת בקשה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, אין בו, לבדו, כדי לפגום באפשרות מתן הצו במעמד צד אחד. ואולם, זאת כפוף לכך שביהמ"ש משתכנע כי אין העניין סובל דיחוי. במקרה דנא, מועד הגשת הבקשה, בצד העובדה כי לא הוברר היקף החשש מהפעלת המבנה במתכונתו, אינו מצדיק מתן הצו במעמד צד אחד, בטרם תישמע עמדת המשיב.

זאת ועוד. לצורך בחינת ההצדק שבמתן צו הפסקה שיפוטי, ובפרט שעה שהצו מכוון להפסקת שימוש, הלכה היא מלפנינו כי נכון לבחון האם קיים אינטרס נוסף ליתן הצו כבר עתה, בטרם הוגש כתב אישום, וזאת בשים לב לעובדה שבקשה לפי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, אינה אלא שלב ביניים, טרם הגשת כתב אישום.

לאמור. אופייה של בקשה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה מחייב את המסקנה כי, ככלל, יש לשאוף לצמצום פרק הזמן ממועד מתן צו ההפסקה השיפוטי ועד למועד הגשת כתב האישום. עמד על כך ביהמ"ש העליון בע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673:

"ההליך של הפסקת בנייה שיפוטית אינו אלא הליך ביניים. מטרתו להקפיא את הבנייה באיבה, כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית, עד אשר יתברר העניין לגופו בתיק העיקרי, שעניינו כתב אישום על בנייה שלא בהתאם להיתר או לתכנית".

השוו גם: ע"פ (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' קיבוץ יגור - פורסם במאגרים.

בין היתר, הרציונל המורה על הגיון צמצום לוחות הזמנים שבין הגשת הבקשה לנקיטה בהליך העיקרי עצמו, נעוץ בכך שרק בהליך הפלילי יוכל הנאשם לטעון לחפותו ולאי ביצוע העבירה.