תו"ב 43769-09-14 ועדה מקומית לתכנון ובנייה גליל מרכזי עכו נ' חמדאן

1.הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות ביצוע עבודות בניה ללא היתר, שימוש חורג במקרקעין ללא היתר ואי קיום צו הפסקה שיפוטי וצו זמני למניעת פעילות, הכל עבירות על פי סעיפים 204(א)ו-(ג), 240 ו-249 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965.

2.הנאשם הודה בכתב אישום מתוקן בישיבת בית המשפט מיום 14.10.15 והטיעונים לעונש נדחו למועד מאוחר יותר עקב תקלות במערכת נט המשפט.

ביום 9.12.15, ביקש הסנגור לדחות את הדיון בשל אי עבודת מחשבי ביהמ"ש והמאשימה הודיעה כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני על פיו יוגשו סיכומי טענות בכתב. נקבעו מועדים להגשת הסיכומים וכן למתן גז"ד. המאשימה בפנתה בבקשה לארכה שהתקבלה.

3.ביום 25.1.16, הגישה המאשימה בקשה למתן הוראות בו ביקשה לקבוע ישיבה במסגרתה תגיש המאשימה ראיות לעונש בדמות חוות דעת שמאי באשר לכפל שווי בהתאם להוראות סעיף 219 לחוק התכנון והבניה.

4.הסנגור הגיש תגובתו. בתגובתו טען כי בין הצדדים נכרת הסכם דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה. אותו הסכם דיוני אינו מאפשר במסגרתו הגדשת ראיות לעונש ובכלל זה חוות דעת שמאי. ה"בקשה למתן הוראות" אינה אלא ניסיון לעקוף אותו הסכם דיוני. במועד אשר היה קבוע לטיעונים לעונש ונדחה רק בשל תוכנת נט המשפט, לא היה בידי המאשימה חוות דעת שמאי והיא "מנצלת" את הדחייה שנוצרה על מנת לערוך אחת שכזו. הסנגור מפנה לפסיקה על פיה בית המשפט לא ייעתר בנקל לבקשה לחזור מהסכם דיוני. לצורך כך גם מפנה למשמעות ההסכם בדיני החוזים ולהיותה שלה מאשימה רשות מנהלית המבקשת לחזור בה מהבטחתה.

5.המאשימה הגישה תשובתה. המאשימה מציינת כי הטיעון לעונש מורכב משני שלבים. הראשון- ראיות לעונש, על פי סעיף 187(א) לחסד"פ והשני סיכומים על פי סעיף 192 לחסד"פ. לשיטתה ההסדר בין הצדדים מתייחס לשלב השני בלבד, שלב הסיכומים. נוכח כוונת המאשימה לעתור קנס "כפל שווי", על פי הוראות סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, נדרשת היא להוכחת כפל השווי. על פי פסיקת בית המשפט העליון השלב הנכון להעלאת טענת כפל שווי הוא שלב הטיעונים לעונש. כך או אחרת זכאית הייתה המאשימה לצרף את חוות הדעת לטיעוניה בכתב ואז הנאשם אם רצה היה צריך לבקש לחקור את המומחה. לא ניתן למנוע ממנה לצרף את חוות דעת לטיעוניה לעונש.

6.איני רואה את תוכנה של ההסכמה הדיונית כפי שרואה אותה ב"כ המאשימה. תוכנה של ההסכמה דיונית הקובעת כי יוגשו סיכומי טענות בכתב ואינה מציינת ולו ברמז הגשתן של ראיות בהסכמה במסגרת אותם טיעונים בכתב, משמעה כי אין הצדדים מבקשים להגיש ראיות לעונש.

ברע"פ חמיס דלק ואח' נ. מ"י כב' השופט אדמונד לוי קובע כי "... סעיף 219(א) לחוק התכנון והבניה הינו בעל אופי עונשי, ומשכך, השלב הנכון להעלות טענה המתבססת עליו הינו שלב הטיעונים לעונש בפני הערכאה הדיונית. " אין בדבריו כדי לשנות ממסקנתי. כפי שהמאשימה מציינת בעצמה, שלב הטיעונים לעונש מורכב הן משלב הגשת הראיות לעונש והן משלב הסיכומים. החלטתו זו של כב' השופט אדמונד לוי מתייחסת לכך כי השלב הנכון אינו לפני הכרעת הדין אלא לאחר ההרשעה בשלב הטיעונים לעונש. אין בדבריו קביעה כי הגשת חוות הדעת הינה בשלב הסיכומים לעונש. הוא כלל אינו דן בכך, וברי כי מדובר בראיה אשר מקומה בשלב הגשת הראיות לעונש.

7.נותר אם כן לדון האם רשאית המאשימה לחזור בה מהסכמתה הדיונית והאם על בית המשפט לאשר זאת.

8.כלל על צד להליך משפטי וקל וחומר כאשר מדובר במדינה על שלוחותיה, לקיים הסכמה דיונית ולא לבקש לחזור ממנה. הסכמה דיונית יוצרת ציפייה אצל הצד שני והצד השני מכלכל צעדיו על בסיס אותה הסכמה דיונית. במקרה אשר פני, ההסמכה הדיונית משמעותה אינה רק כי הצדדים לא יטענו סיכומיהם בעל פה אלא יעלו אותם על הכתב ויגישו לבית המשפט, שהינו הליך שבאופן ניהול הדיון בלבד, אלא מגלמת גם הסכמה כי אין לצדדים ראיות לעונש והם מסכמים טיעוניהם על בסיס החומר המונח לפני בית המשפט בלבד (כמובן בתוספת פסיקה).

המקרה אשר בפני ממחיש את הציפיה הנוצרת אצל הצד השני, לדוגמא כי לא תטען המאשימה לכפל שווי, טענה המחייבת הבאת ראיות.