תו"ב 40804-11-10 ועדה מקומית לתכנון ובנייה זמורה רחובות נ' טורקיה

בפניי בקשת הנאשמת לחייב את המאשימה/משיבה בתשלום הוצאות הגנה ופיצוי על פי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לאחר שכתב האישום בעניינה בוטל בהסכמה.

עיינתי בבקשה וב"כ המאשימה בקשה ארכה עד ליום 1/10/14 להגשת תגובה. לא מצאתי כי יש צורך בתגובה על מנת להכריע את גורל הבקשה.

סעיף 80 לחוק העונשין, שכותרתו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה", קובע כדלקמן:

"80.(א)      משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. 

(ב)      שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים."

התכלית העומדת בבסיס הוראת החוק האמורה, נועדה לאזן בין זכויותיו הבסיסיות של נאשם, כמו הזכות לחירות, פרטיות וכבוד, לבין האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין, והחשש שחיוב המדינה לשלם לנאשם את הוצאות משפטו ולפצותו יוביל לרפיון ידיים של התביעה (ר' ע"פ 1767/94 חגי יוסף נגד מדינת ישראל [פורסם במאגרים, 1999]).

על פי הנוסח של הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, אין בזיכוי או ביטול האישום כנגד הנאשם, כשלעצמו, כדי לחייב את המדינה בתשלום של הוצאות ופיצוי. סעיף זה דורש, בנוסף, כי תתקיימנה אחת משתי העילות האמורות בו; היעדר יסוד להאשמה או קיומן של "נסיבות אחרות", לשם קביעת הזכאות לפיצוי. שיעור הפיצוי מוגבל לסכומי מקסימום כפי שנקבעו בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: התקנות).