תו"ב 36437-04-11 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' הייב

1.האישום הראשון בכתב האישום המתוקן (בשלישית) מיום 8.6.2014 ייחס לנאשם אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. זאת, בקשר לאוהל בשטח של כ-15 מ"ר, מבנה מקונסטרוקציית פח ופלדה בשטח של כ-50 מ"ר והקמת גדר מעמודי ברזל, פח וגדר תיל התוחמת שטח של כ-400 מ"ר (להלן: האישום הראשון). האישום השני ייחס לנאשם בניית מבנה מבלוקים ובטון בשטח של כ-240 מ"ר ללא היתר בניה ואי קיום צו הפסקה מינהלי, עבירות על סעיפים 204(א) ו-237 לחוק התכנון והבניה (להלן: האישום השני). ביום 8.6.2011 הודה הנאשם בכל עובדות כתב האישום (אך טען שיש לו טענה משפטית בקשר לאישום הראשון, לפיה העובדות אינן מקימות עבירה). בו ביום הורשע הנאשם באישום השני; בהמשך ויתר הנאשם על הטענה המשפטית בקשר לאישום הראשון, וביום 4.9.2014 הוא הורשע אף באישום הראשון.

2.בטיעוניו לעונש עמד בא כוח המאשימה על כך שלאחר שהנאשם הורשע בגין בניית הרכיבים מושא האישום הראשון ללא היתר ולאחר שהוצא צו שיפוטי להריסתם, לא זו בלבד שהנאשם נמנע מלבצע את הצו (למעט בקשר לאוהל אשר נהרס באיחור), אלא הוא הוסיף חטא על פשע והקים, ללא היתר, מבנה מבניה קשיחה למטרת מגורים בשטח כולל של כ-240 מ"ר, ואף הפר צו הפסקה מינהלי והמשיך באופן בוטה בבנייתו.

3. לטענת המאשימה, אי קיום הצו השיפוטי מושא האישום הראשון מהווה עבירה חמורה המצדיקה מאסר בפועל, אלא שנוכח אי ציון מאסר בפועל בכתב האישום ולאור מצבו הרפואי של הנאשם, תעתור המאשימה אך לעונש מאסר על תנאי. בענין קנס בגין אי קיום הצו השיפוטי נטען כי מתחם העונש ההולם בנסיבות הענין נע בין 30,000 ₪ ל-100,000 ₪. כן עותרת המאשימה להתחייבות כספית משמעותית.

4.בענין האישום השני (בניית הבית בשטח של כ-240 מ"ר תוך הפרת צו הפסקה מינהלי), עותרת המאשימה לצו הריסה שיפוטי, קנס על סך הנע בין 250,000 ל-450,000 ש"ח, כפל אגרה בסך 14,000 ₪ וחתימה על התחייבות כספית.

5.בטיעונים לעונש מטעם הנאשם, הטעים הסנגור, בענין הפרת צו ההריסה השיפוטי (באישום הראשון), כי האוהל מושא הצו אינו קיים כיום. בענין הגדר טען, כי מדובר בגדר נמוכה, ולאור תקנות חדשות, תקנות התכנון והבניה (עבודות או מבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014, אילו הגדר היתה נבנית כיום היא לא היתה צריכה היתר. נטען כי יש לשקול זאת לקולא בגזירת הדין כיום על אי קיום צו הריסה שיפוטי בקשר לאותה גדר, בראי האינטרס הציבורי בהריסתה.

6.בענין מתחם העונש ההולם הנוגע לקנס, פרש הסנגור משנה סדורה בקשר לסעיף 40ח לחוק העונשין, אשר תוקן במסגרת תיקון 113 והקובע "קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם כולל עונש קנס, יתחשב, נוסף על האמור בסעיף 40ג(א), במצבו הכלכלי של הנאשם, לצורך קביעת מתחם עונש הקנס ההולם". לטענת הסנגור, כאשר בית המשפט משית קנס עם מאסר תחתיו, והקנס בשיעור החורג מעבר ליכולתו הכלכלית של הנאשם, המאסר המוטל תחת הקנס מופעל, וזאת, כאשר מאסר זה הוא ללא ניכוי שליש וקודם לכל מאסר אחר. אף אם בית המשפט אינו קובע מאסר תחת הקנס, הסמכויות בגביית קנס לפי פקודת המסים (גביה) כוללות מאסר, והתוצאה היא, שוב, מאסר. לטענת הסנגור הנאשם בענייננו חי מקצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח הלאומי (כאשר בעבר הוא קיבל קצבת נכות). על כן, לטענתו, בהתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם, הקנס בגין האישום הראשון אמור לנוע בין 2,000 ל-5,000 ₪.

7.הסנגור מסכים להטלת מאסר על תנאי בגין אי קיום הצו השיפוטי, אך אין זה ראוי, לטענתו, להטיל מאסר על-תנאי והתחייבות ביחד. כן טען הסנגור, כי במובחן ממאסר על-תנאי, שלגביו קיים מכשיר להארכת התנאי, שיקול דעתו של בית המשפט בהפעלת ההתחייבות הכספית כבול.

8.בענין עבירות הבניה ואי קיום צו הפסקה המינהלי (האישום השני), הטעים הסנגור כי המבנה שבנה הנאשם הוא בית עבור משפחתו המורחבת, כאשר קורת גג מהווה חלק מהזכות לקיום בכבוד. הנאשם מתגורר בכפר טובא זנגריה; אין חלופה רלוונטית בכפר בדמות נכסים בשכירות. עוד טוען הסנגור כי יש לשקול את העובדה שהמאשימה לא פעלה כדי לאכוף את צו ההפסקה המינהלי שהוצא במהלך בניית הבית. ביום 24.5.2007 נמצא כי הצו המינהלי הופר, אך המאשימה לא פנתה לבית המשפט לאישור הצו והפיכתו לצו שיפוטי, ולטענתו התחושה היא שהמאשימה השלימה עם ההפרה, ונתנה לנאשם לבנות את הבית ולאכלס אותו; בשנת 2011 הגישה כתב אישום על בניה בלתי חוקית; וכיום בשנת 2014 מבקשת היא להחמיר עם הנאשם. נטען כי הנאשם נמנה על האוכלוסיה הבדואית. נטען, כי למדינה רצון להסדיר את ישיבת הבדואים בישוב מודרני ככפר טובא, והמאשימה נתנה יד לבניית הבית בענייננו.

9.הסנגור מסכים כאמור כי יש מקום להוציא צו הריסה נגד הבית מושא האישום השני ומבקש דחיית כניסתו של הצו לתוקף לתקופה של שנה וחצי על מנת לאפשר לנאשם להסדיר את הבניה, שאינה בתחום כביש או שצ"פ ואשר ניתנת להסדרה. הסנגור הוסיף והעיר כי הדרך לטפל בתופעת הבניה הבלתי חוקית אינה באמצעות צווים שיפוטיים המורים לנאשמים להרוס את הבניה, אלא בכך שהרשויות יפעילו את סמכויותיהן כדי להרוס את הבניה בעצמן. לטענת הסנגור, הקנסות המוטלים בתיקים של בניה בלתי חוקית מגיעים לקופת הוועדה, ונוצרת מציאות שבה לוועדה אין אינטרס להילחם נגד הבניה, אלא להגיש כתב אישום ולקבל את תקבולי הקנסות, תוך שהיא שוכרת את שירותיהם של עורכי דין כדי לגבותם. נטען, כי אין לקבל את התשובה שביצוע צווי הריסה בידי הרשויות כרוכה בהפרת הסדר הציבורי באופן המצריך הפעלת יחידות מיוחדות, שכן כשמדובר במאחזים בלתי חוקיים המדינה מגייסת את הכוחות הנדרשים והורסת את הבניה הבלתי חוקית.