תו"ב 34891-12-09 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' ספיר ואח'

1. על-פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 25.10.2009 או במועד סמוך נמצא על ידי פקחים מטעם המאשימה כי בוצעו באחריות הנאשמים עבודות ושימושים כדלקמן במקרקעין הידועים כמגרש 5/2 בחלקה 5 בגוש 13988 ביישוב יסוד המעלה: בנייה ושימוש בחנייה מקונסטרוקציית פלדה בשטח של כ-30 מ"ר ומחסן מפח בשטח של כ-12 מ"ר (להלן: העבודות והשימושים). נטען כי העבודות והשימושים טעונים קבלת היתר בניה כדין מאת הועדה המקומית, אלא שהנאשמים ביצעו את העבודות והשימושים ללא היתר שכזה. מכאן הואשמו הנאשמים בעבירות לפי סעיפים 145(א)(2) ו-(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ולפי תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967.

2. ביום 24.5.2011 קבעה כבוד השופטת א' דחלה-שרקאוי את התיק להוכחות נוכח הגשת כפירה מפורטת מטעם הנאשמים. בדיון ביום 18.11.2012 טען הסנגור עו"ד ר' יאיר, אשר החליף סנגור קודם, כי הנאשם 2 הינו עורך דין וביקש שהות על מנת לקבל את עמדת הפרקליטות בענין האפשרות לסיים את ההליכים מבלי שהנאשם 2 יצטרך לשאת באשמה. ביום 14.1.2013 הודיעה המאשימה כי לא ניתן אישור למחיקת הנאשם 2 וכי ההליכים יתנהלו כסדרם.

3. בפתח דיון ההוכחות בפני ביום 22.5.2014 טען הסנגור בענין האפשרות להגיש בקשה לעיכוב הליכים עקב היותו של הנאשם 2 עורך דין. הסנגור טען כי במשך זמן רב לא היה למאשימה תובע, והדבר הביא לכך שרק בלילה שלפני דיון ההוכחות אישרה המאשימה כי המבנים מושא כתב האישום המתוקן הוסרו. נטען, כי לא ניתן להגיש בקשה בעלת סיכויים לעיכוב הליכים בהעדר אישור מצד המאשימה שהבניה הוסרה. דחיתי את הטענה. קבעתי כי לכל המאוחר בחודש נובמבר 2012 העלו הנאשמים את הטענה בענין בחינת אפשרות לסיים את ההליכים נגד הנאשם 2 ללא צורך לנהל הוכחות, וכי כבר ביום 14.1.2013 נודע כי הבקשה למחוק את הנאשם מכתב האישום נדחתה. עמדתי על כך שמועדו של דיון ההוכחות נקבע לפני כ-6 חודשים. קבעתי כי גם בהעדר תובע למאשימה, יכול היה הסנגור לשלוח בקשה לעיכוב הליכים כשנה וחצי לפני הדיון, כאשר נודע על דחיית הבקשה להסרת הנאשם 2 מכתב אישום, וזאת בצירוף ראיות מטעם הנאשמים להסרת המבנים. למצער יכול היה הסנגור לעשות כן כ-6 חודשים לפני הדיון, עת נקבע המועד לדיון ההוכחות הנוכחי, חלף הימנעות מכל הפעולות הללו והעלאת נושא עיכוב הליכים בפתח דיון ההוכחות. קבעתי כי קיום דיון ההוכחות ממילא אינו סותם את הגולל על הגשת בקשה לעיכוב הליכים: קבעתי כי הראיות יישמעו וכי תינתן שהות לפנייה בבקשה לעיכוב ביצוע. בסוף דיון ההוכחות – הודיע הסנגור כי הוא מוותר על בקשה לעיכוב הליכים.

4.המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי המבנים מושא כתב האישום נבנו (ת/1, ת/2, ת/3, רישומי עדת התביעה על ת/4, ת/5, ת/6, ת/8, ת/9 ע' 1), ועל כך לא היתה מחלוקת. המאשימה אף הוכיחה מעבר לספק סביר שהמבנים נבנו ללא היתר. העדר היתר בניה הוא בגדר יסוד שלילי בעבירת בניה (או שימוש) ללא היתר, ודי במידה זעירה של הוכחה כדי לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד (ראו למשל תו"ב 6008-04-09 ועדה מקומית לתכנון מורדות הכרמל נ' קסלסי, פס' 10 (19.5.2011)). "... די בדרך כלל בכך, שהנאשם לא הציג היתר – או לא טען לקיומו כאשר נתבקש לעשות כן – בעת שהוחשד בכך שאין בידו ההיתר הדרוש, כדי שהתביעה תצא ידי חובת הראיה בהקשר זה; ובאם לא תובא ראיה נוספת לסתור – תהפוך זו לראיה מספקת לביסוס הרשעה" (יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009) 1708; ראו והשוו ע"פ (נצ') 1432/03 עוואדה לבניין בע"מ נ' מע"מ נצרת, פ"ד תשס"ג(2) 817, 825 (2004); רע"פ 7863/04 עוואוודה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל (27.9.2004); מ"ח 7122/04 עווואוודה לבנין בע"מ נ' למדינת ישראל, פס' 4 (15.12.2004)). בענייננו, לא זו בלבד שהנאשמים לא הציגו היתר בניה למבנים; הם מודים שאין להם היתר למבנים. כאשר נשאלה הנאשמת בגביית עדותה בפני המאשימה האם מאן דהו אמר לנאשמים שאין היתר בניה למחסן ולחניה, הנאשמת לא טענה שיש היתר, אלא השיבה בין היתר "אנחנו מעוניינים להכשיר את הבניה הנ"ל" (ת/8 ע' 21; ראו גם את עדותה של הנאשמת פרוטוקול 22.5.2014 ע' 22 ש' 19-20 ועדותו של הנאשם, שם, ע' 27 ש' 14-16, לפיה למחסן לא ניתן לקבל היתר ולפיה (לטענתו) אין צורך בהיתר בניה לסוכת החניה; ראו גם ע' 29 ש' 11-12).

אחריות הנאשמת

5.הנאשמת הודתה שהנאשמים התגוררו במקרקעין כשוכרים החל מחודש יולי 2003 ובשנת 2008 הפכו לבעליהם (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 20). כן הודתה הנאשמת כי היא בנתה את המחסן בשנת 2003 בעת שהנאשמים היו שוכרים וכי היא בנתה גם את הקונסטרוקציה לחניה "לא זוכרת לומר באיזה שנה[,] יכול להיות שזה היה קצת יותר מאוחר" (ע' 21 ש' 7-18). הנאשמת אף הודתה כי השימוש במבנים נעשה במשך כ-3 שנים (ע' 23 ש' 7-8). כן הודתה כי השתמשה במחסן, כמחסן לאחסנת ספרים לעסקה (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 21 ש' 9; ראו גם עדות הנאשם בענין זה, ע' 27 ש' 6). בענין השימוש בחניה, הודה הנאשם בעדותו כי כל מי שהגיע לבית השתמש בחניה (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 30 ש' 5-6; לענין זיהוי קונסטרוקציית החניה כחניית הפסיפלורה ראו שם, ע' 21 ש' 17-18), ומכאן שהנאשם אף הפליל את הנאשמת בשימוש בקונסטרוקציית החניה.

אחריות הנאשם

6.הנאשם הודה כאמור לעיל בשימוש בקונסטרוקציה. בענין הבנייה של שני הרכיבים מושא כתב האישום ובענין השימוש במחסן: על-פי הוראות סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אם בוצעה עבודה או נעשה שימוש במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהם עבירה לפי סעיף 204 לאותו חוק, ניתן להאשים בין היתר את הבעלים במשותף והמשתמש במקרקעין. מדובר כיום, עם חקיקת סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בעבירה מסוג אחריות קפידה, והחריג לאחריות הקפידה קם עם הוכחת שני תנאים מצטברים: שהעבירה נעברה שלא בידיעת הנאשם (סעיף 208(ב)(1) לחוק התכנון והבניה) ושהוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה (סעיף 208(ב)(2)). הנטל להוכיח את החריג – רובץ על כתפי הנאשם (ראו ע"פ (חי') 1037/06 לב נ' ועדה לתכנון ובניה שומרון (28.3.2007)). עם הודאת הנאשמת בבניית המחסן והקונסטרוקציה ובשימוש במחסן, הוכחו היסודות לאחריות הקפידה של הנאשם שהיה שוכר ולאחר מכן גם בעלים במשותף עם הנאשמת, אלא אם יוכח החריג לאחריות זו.